נוסעים לחו"ל עם דיאליזה
חולי אי ספיקת כליות סופנית מחוברים 3-4 פעמים בשבוע לדיאליזה. "למרות האחריות הגדולה בנסיעת מטופלים אלו לשבוע בחו"ל, זו הפכה להיות מסורת מופלאה". טור אישי
ארבע פעמים בשבוע, במקרה הטוב שלוש, במשך לפחות ארבע שעות כל פעם. זה הזמן שמטופל דיאליזה מבלה בבית חולים כדי לנקות את גופו מנוזלים ומרעלים מיותרים כי הכליות לא מתפקדות. זו השגרה הקשה של מטופלי דיאליזה, שאינם יכולים להרשות לעצמם לוותר אפילו על טיפול מציל חיים אחד.
התלות בטיפולים גורמת לכך שמטופלי הדיאליזה מפחדים להתרחק מבית החולים, קל וחומר לטייל בחו"ל. מסיבה זו בדיוק החלטתי לפני 12 שנה שאפשר לתת למטופלים לטעום קצת מהחיים הטובים ולהעניק להם קצת מעבר לטיפול רפואי.
זה התחיל מכמה טיולים חד יומיים בארץ, המשיך לסופי שבוע, ומשם הדרך לטיול מחלקתי בחו"ל הייתה קצרה. למרות החששות והמתח העצום מבחינת הצוות הרפואי המתלווה לטיול מסוג זה, החלטתי להרים את הכפפה ולארגן את טיול חולי הדיאליזה הראשון לחו"ל.
בהתרגשות רבה התאספה מחלקת הדיאליזה של אסותא ומלוויהם בשדה התעופה בבן גוריון והמריאה אל החלום. זה אולי נשמע כמו עניין של מה בכך, אבל הטיול מסוג זה כרוך בלוגיסטיקה מורכבת מאוד. במהלך הטיול מקבלים חברי הקבוצה את טיפולי הדיאליזה במרכז רפואי בחו"ל, בין ביקור באתרי התיירות השונים, לכל נוסע צרכים רפואיים ייחודיים ותזונה מיוחדת. אפילו לשתות מים כמו כולם אסור לחולים אלה, מפני שהם מוגבלים לשתיית 3 כוסות מים ביום.
כך החלה לה מסורת ארוכת שנים שהפכה לאגדה של ממש בבית החולים. הטיול הקצר בן חמשת הימים הופך לשיחת היום המחלקה במשך חודשים ארוכים לפניו, וממשיך לספק למטופלים אנרגיות עוד שבועות ארוכים אחרי שהם שבים ארצה. במשך כמה ימים הם מטיילים, צוחקים, עושים קניות, אבל בעיקר טועמים שוב את טעם החיים.
אל הטיול למלטה בשנה שעברה הצטרף מטופל קטוע רגליים, שהתנייד באמצעות כסא גלגלים, והגיע עם אשתו ובתו. מצב הרוח בטיול היה מרומם, ראינו נופים מדהימים וכולם הסכימו שמדובר בהצלחה גדולה. כשנחתנו בשדה התעופה עברתי ליד המטופל שמיהר לשאול אותי: "מתי נוסעים בפעם הבאה?". נפרדנו בצחוק והבטחנו להיפגש ליד המזוודות.
לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותו, שכן כעבור כמה דקות הוא חטף דום לב ונפטר. ההלם היה עצום ועוד באותו היום בהלוויה שלו קיבלתי החלטה שזה היה הטיול האחרון שלנו. מה אני צריכה את כאב הלב והראש הזה? חשבתי לעצמי. בהלוויה ניגשו אליי אשתו וביתו ואמרו לי תודה. תודה על כך שנתתי לו את השבוע המאושר בחייו. תודה על כך שהוא נפטר כשחיוך על פניו.
דמעות חנקו את גרוני ונותרתי חסרת מילים. כעבור כמה ימים של חשבון נפש, ולחץ מתמשך מצד המטופלים, החלטתי שזה אמנם לא מתחייב מתוקף תפקידי אבל נזכרתי שבחרתי במקצוע כדי לעזור לאנשים. בחרתי במקצוע כדי להקל על הסבל הפיזי והנפשי שלהם. בחרתי במקצוע כי ראיתי בו שליחות. אספתי את עצמי והתחלתי לארגן את הטיול הבא.
השנה, נסענו לבורגס שבבולגריה. המלון היה מעולה, הנופים משגעים, הבילוי בטברנה מקפיץ ומצב הרוח בשמיים. המטופלים, כרגיל, חזרו בעננים וקיבלו כוחות להמשיך את שגרת הטיפולים הקשה. עד הטיול הבא כמובן.
למרות האחריות הגדולה והקשיים בנסיעת מטופלים באי ספיקת כליות סופנית שתלויים במכונת הדיאליזה ובצוות המטפל לחו"ל לשבוע אחד, זאת מסורת שאנחנו לא יכולים לוותר עליה והחיוכים של המטופלים שווים הכל. אני והצוות במחלקת הדיאליזה, מאמינים בטיפול ומעבר לו. חשוב לנו להראות שניתן להמשיך לחייך, ליהנות מהחיים, כי אצלנו ב"הטיפול והרבה מעבר לו".
הכותבת היא אחות אחראית מחלקת דיאליזה באסותא
בואו לדבר על זה בפורומים הבאים:
פורום נפרולוגיה
פורום נפרולוגיה ויתר לחץ דם
