ריצת מרתון: נזק לכליות?

כולם יודעים שפעילות גופנית טובה לבריאות, אבל האם גם פעילות ספורטיבית ומאומצת כמו ריצת מרתון היא באמת בריאה? ממחקר שכלל 22 משתתפים שלקחו חלק בריצת מרתון בקונטיקט עולה כי במרבית הרצים התפתח נזק כלייתי חד וזמני מיד לאחר המירוץ. במאמר שפורסם בכתב העת American Journal of Kidney Disease מדווחים החוקרים כי ריכוז קריאטינין בדם ורמות אלבומין בשתן עלו לאחר המרתון בגופן של הרצים.

גילאי המשתתפים במחקר נעו בין 22-63 שנים (גיל ממוצע, 44 שנים). כל המשתתפים במחקר היו עם מדד מסת גוף של 18.5-24.9 ק"ג למטר בריבוע, ורצו בממוצע לפחות 20 ק"מ בשבוע במהלך שלוש השנים האחרונות. החוקרים לא כללו במחקר פציעות ריצה מג'וריות במהלך ארבעת החודשים האחרונים, וגם לא משתתפים שלקחו חלק במרתון אחר בארבעת השבועות שקדמו למירוץ האמור וטיפול בנוגדי-דלקת שאינם סטרואידים ביומיים שלפני או ביום שלאחר הריצה.

במהלך המחקר נאספו דגימות 24 שעות לפני המרתון, מיד לאחריו ו-24 שעות מאוחר יותר. בנוסף לריכוז קריאטינין וקריאטין קינאז בדם ואלבומין בשתן, החוקרים בחנו מספר סמנים בשתן לנזק כלייתי (דוגמת IL-6 ו-IL-18) ותיקון (דוגמת YKL-40) וכן בחנו סמן חדש בשתן בשם NGAL (Neutrophil Gelatinase Associated Lipocalin), שזוהה כסמן לנזק כלייתי חד.

ב-23% מהרצים במדגם תועדו רמות NGAL של 90 ננוגרם/מ"ל, רמה הקרובה לזו שמזוהה לרוב בחולים קריטיים, דוגמת חולים עם תסמונת הפטו-רנאלית או חולים מיד לאחר ניתוח לבבי. החוקרים משערים כי העלייה בטמפרטורת הליבה, דלקת סיסטמית, התייבשות וירידה בזרימת דם לכליות עשויים לעמוד בבסיס הנזק הכלייתי החד ברצי מרתון.

החוקרים קוראים להשלים מחקרים נוספים לאישור ממצאי המחקר במדגמים גדולים יותר עם מעקב ממושך יותר אחר התפקוד הכלייתי.

ד"ר עמית עקירוב הוא מומחה לאנדוקרינולוגיה, רופא בכיר במחלקה הפנימית בבית החולים בילינסון.