צמחי מרפא: האנרגטיקה של צמחי המרפא הסינים

עוד משחר ההיסטוריה של התרבות האנושית שימשו צמחים, בעלי חיים ומינרלים מקור להפקת תרופות שונות. הרוגליפים מצריים, התנ"ך וגם כתבים סינים עתיקים מתארים בפירוט רב שימוש רחב במה שהסביבה הטבעית יכולה להציע לנו בתחום הריפוי.

ארגון הבריאות העולמי מעריך כי לפחות 80 אחוזים מאוכלוסיית העולם השתמשה, אם לא באופן מוחלט, על טיפול רפואי המבוסס על מרכיבים טבעיים. במדינות מערביות, חלקם של המרכיבים התרופתיים הנשען על מקור טבעי, הוא יותר מ-40 אחוזים. תרופות רבות מכילות מרכיבים טבעיים, ותרופות אחרות הן העתקים סינתטיים או ואריאציות של כימיקלים ממקור טבעי.

היום אנו כבר יודעים כי התרופות המודרניות אינן בבחינת "תרופות פלא" שמצליחות לרפא הכל, ובנוסף למגבלות התרופתיות, התרופות גורמות לא פעם לפגיעה במערכות החיים בגוף וליצירתם של מחלות נוספות.

ההבנה לגבי המוגבלות של הרפואה המערבית והסיכונים הטמונים בתרופות רבות עוצמה, מתבטאת בעליה של המודעות האנושית בכל הנוגע לאיכות הסביבה, מניעת הרס וניצול המשאבים הטבעיים שלנו. ההבנות החדשות מובילות את החברה האנושית לרגישות ופתיחות גדולה יותר כלפי אותו אריג עדין הטווה את הרפואה ההוליסטית כחלק מהטבע הסובב אותנו.

הידע האנושי שהצטבר לגבי הניצול הרפואי של מרכיבי צמחים, בעלי חיים ומינראלים מהווה עדות מרשימה לאבולוציה התרבותית והאינטלקטואלית של האנושות.

על פי האגדה הסינית, הרפואה הסינית החלה לפעול לפני יותר מ-5,000 שנה, אולם העדויות ההיסטוריות מראות כי השימוש הרפואי בחומרים מן הטבע לא הגיע לאירופה לפני שנת 200 לפנה"ס.

יחד עם זאת, אין ספק שצמחי מרפא שונים היו נפוצים בשימוש בסין, כמו במצרים העתיקה, זמן רב קודם לכן וכבר אז נפוץ הסחר באופיום, רוהברב , קינמון, כספית ושמנים שונים.
למרות הדמיון בין צמחי המרפא המערביים והמזרחיים, האסטרטגיה שמאחורי הטיפול הרפואי הייתה שונה, אך שתי התרבויות יצאו מאותה נקודת הנחה שבריאות משקפת איזון בין המרכיבים החיוניים שבאדם.

המודל הרפואי העומד במרכזה של הרפואה הסינית הוא מודל היין והיאנג. זהו מודל המתאר את הטבע כאוסף של ניגודים משלימים וכי האינטראקציה בין הניגודים השונים מולידה שינויים נוספים שמקורם בצ'י, אנרגית החיים והכוח שעומד מאחורי כל שינוי.

מידע רב נאסף אודות צמחים סינים מסוימים, אך עד היום נבדקו מספר מועט יחסית של צמחים כאלו במחקרים מדעיים. מחקרים אלו הצליחו לבודד רק חלק מהחומרים הפעילים שבצמח,ולהבין רק במידה מצומצמת מאד את תהליך הריפוי שמעוררים הצמחים השונים. זו הסיבה שהאבחנה והטיפול באמצעות צמחי מרפא סינים עדיין רחוקים מהמונחים המשמשים ברפואה המערבית, ומטפלים ברפואה סינית משתמשים במונחים האנרגטיים הסינים.

כדי להמחיש את ההבדל בין טיפול רפואי מערבי לבין טיפול ברפואה סינית, אפשר לקחת לדוגמא את מחלת דלקת הפרקים (Arthritis). זו מחלה המאופיינת בנפיחות וכאב, בעיקר כאשר יש חשיפה של החולה לאקלים לח וקר.

הרפואה המערבית גורסת כי הגורם לדלקת אינו רלוונטי, והטיפול הרפואי בחולה אינו מתייחס לתחושה הספציפית של הבעיה כפי שהיא מדווחת על ידי המטופל. לעומת זאת, הרפואה הסינית מתייחסת לבעיה מסוג זה באופן שונה, ומגדירה את הבעיה כ- "חדירת פתוגן חיצוני של קור ולחות" למערכת ההגנה הטבעית של הגוף, שברפואה הסינית נקראת "מערכת המרידיאנים" והם הצירים האנרגטיים בגוף האדם.

על פי הרפואה הסינית, אקלים של קור ולחות מוגדר כגורם מחלה אשר פלש לגוף וחוסם את הזרימה התקינה של אנרגיה וזו הסיבה לכאב ולנפיחות המופיעים ללא חום. לכן הרפואה הסינית תשתמש בצמחים הגדלים באקלים של קור ולחות והם בעלי תכונות הגנה טבעיות בפני אקלים כזה. אחד מהצמחים, ה-"Hai Tong Pi" הוא בעל יכולת הגנה טבעית מפני אקלים של קור ולחות, ועל פי הרפואה הסינית יכולתו של הצמח נמצאת בקליפה ולכן הטיפול באמצעות הצמח יהיה שתיית הנוזל המופק ממיצוי של קליפת הצמח.

מקרה זה מדגים כיצד הטיפול במצוקה גופנית שהתאפיינה ברגישות לתופעה אקלימית מסוימת, נעשה באמצעות ה-"אנרגטיקה" של צמח המסוגל להתמודד עם אותו אקלים בעייתי.

במחקר מדעי נמצא כי החומר הפעיל בצמח ה-"Hai Tong Pi" ניקרא "Erythraline" אולם עדיין אין הסבר מדוע הצמח יעיל בטיפול בבעיה כמו דלקת פרקים. המטפל ברפואה סינית לעומת זאת, מכיר את תכונותיו האנרגטיות של הצמח והיא מאפשרת למטפל לעשות בצמח שימוש למגוון של תופעות, כגון דלקות פרקים מהסוג שתואר לעיל.

על פי הרפואה הסינית, האנרגטיקה של צמחים מאפיינת בחמישה טעמים: חמוץ, מר, מלוח, מתוק וחריף ובארבע טמפרטורות: חם, חמים, קריר וקר. לחמשת הטעמים וארבעת הטמפרטורות יש אלמנט נוסף והוא טעם נטרלי (Bland) וטמפרטורה ניטרלית.

לטעמים השונים יש משמעות מעבר לטעם בחך, ועל פי הרפואה הסינית, לכל טעם יש "התנהגות" מסוימת המתבטאת באזור מסוים בגוף בו החומר מתרכז, כיוון זרימה של החומר ועוד.

לכל טעם ולכל שילוב של טעמים יש תכונות ריפוי שונות. לדוגמא, הטעם החריף ממריץ את החלק החיצוני של הגוף, אזור העור וגם את שכבת השרירים החיצוניים. צמח הזנגביל החי (ג'ינג'ר, בסינית - Sheng Jiang) חריף בטעמו האנרגטי ולכן יעיל למצבים של התקררות. טעמו החריף של הצמח גורם להזעה, וההזעה גורמת לאיזון תרמי בין החלק הפנימי והחלק החיצוני של הגוף, ולכן הצמח נחשב כיעיל לטיפול במצבים ראשוניים של התקררות.

לכן שימוש ממושך או מוגבר במזונות חריפים גורם לפעולת ההזעה שלא לצורך, כשבתחילה החריף יגרום להזעות מרובות ובהמשך ליובש על גבי העור שיכול אף לגרום או להחמיר בעיות עור שונות. זו הסיבה שגם האנרגטיקה של צמח צריכה להינתן במינון מסוים ולא במינון קיצוני דבוה או נמוך מידי.

השילוב בין הצמחים השונים יוצר וריאציות של טעמים וטמפרטורות, ואראציות המאפשרות למטפל כיווני טיפול מגוונים. הטיפול באמצעות צמחים ברפואה סינית ושילובם נעשה מתוך הבנה יסודית של האנרגטיקה של המטופל והבעיה עליה הוא מדווח, ורק אז בונה המטפל את שילוב הצמחים בהם הוא ישתמש לטיפול, תוך התאמת האנרגטיקה של הצמחים לאנרגטיקה של המצב הקיים בחולה.