אוטיזם - חיים בתוך בועה

האוטיזם הינו הפרעה בתפקוד הקוגניטיבי של הילד, הנמשכת לאורך כל חיו. שכיחות התופעה באוכלוסייה היא כחמישה עד שישה מקרים ל- 10,000 לידות. יותר בנים חולים מאשר בנות, כאשר היחס בין שני המינים הוא 4:1. האוטיזם אינו מתאפיין בסימן בודד ולכן הוא מוגדר כתסמונת, כלומר: קבוצה של סימנים המופיעים אצל הילד החולה. הופעתם של כמה מן הסימנים הללו יחד נותנת תמונה קלינית המכונה אוטיזם. בכתבה זו נסקור את ארבעת הקריטריונים העיקריים המשמשים לאבחנת האוטיזם:

1. הפרעה באינטראקציה חברתית.
2. הפרעה בתקשורת מילולית ובלתי מילולית.
3. תחומי עיניין מצומצמים.
4. גיל הופעת הסימנים לפני גיל 30 חודשים.

בתצפית על ילדים אוטיסטים בולטת חוסר יכולתם של הילדים לפתח מודעות לרגשותיהם, לצורכיהם, ולרגשות הסובבים אותם. בשל כך הילד האוטיסט אינו מחפש קרבה גופנית אלא נוטה להתבודד ולעיתים אף נרתע מכל מגע גופני. חוסר המודעות לגבי צרכיו גורמת לכך שהילד לא יפנה לעזרה גם במצב של רעב, או כל מצוקה אחרת. בניגוד לתינוקות בריאים הילד האוטיסט אינו מחקה את התנהגות הסובבים אותו, ואינו מגיב לתגובות מוסכמות כגון נשיקה באוויר או נפנוף יד לשלום.

תקשורת ממילולית משמשת לתגובה של האדם לגירויים שמיעתיים המגיעים מן הסביבה. בילדים אוטיסטים בולטים חוסר התגובה בעקבות פנית הסובבים אליהם, חוסר המלמול של הברות שונות (המופיע אצל ילד רגיל עד גיל 18 חודשים לערך), וחוסר הניסיון לפתח שפה. שליש מהילדים האוטיסטים מתחילים לדבר בשלב זה או אחר, אך ברוב המקרים צורת הדיבור אצלם אינה נורמאלית. מישורי השפה הפגועים ביותר הם המישור הפרגמטי והסמנטי, משמע שהילד האוטיסט אינו מבין את משמעות דבריו ואינו משתמש בצורה נכונה במילים אותם הוא אומר. הילד אינו מצליח להעביר מסר ברור דרך הדיבור, זאת בעיקר בשל העובדה שהמבעים שלו אינם תואמים את הסיטואציה בו הוא נמצא. ילדים אוטיסטים אינם מוסיפים קולות למשחקיהם (לדוגמא: "טו-טו" לרכבת, "האו-האו" לכלב) ומתקשים לשחק משחקי "כאילו" הדורשים דמיון נרחב.
ההפרעה בתקשורת הלא מילולית מתבטאת בחוסר תגובות הבעה הקיימות אצל ילד בריא. הילד האוטיסט אינו מקיים קשר עין נורמאלי עם הדובר אליו, ואינו משתמש באמצעי תקשורת שאינם מילוליים כגון תנועות גוף או פנים (חיוך, כעס ועוד).

הקריטריון השלישי לאבחון תסמונת האוטיזם מתייחס לחוסר העניין המופיע בילדים אלו. הילד האוטיסט נמשך בדרך כלל לאובייקטים חלקיים כמו גלגלי מכוניות ויכול לשחק עמם שעות רבות עד כדי אובססיה לגבי אותו החפץ. כמו כן נוכל לזהות אצל הילד תנועות סטריאוטיפיות האופייניות לו, כגון: נדנוד הגוף קדימה ואחורה, נפנוף ידיים לצדדים, הליכה שעות רבות על קצות האצבעות, צעקות פתאומיות ועוד.

הקריטריון הרביעי לאבחנת אוטיזם קובע, כי התסמונת צריכה להופיע לפני גיל 30 חודשים. יש הטוענים כי ניתן לזהות סימנים רבים כבר לאחר הלידה. אחד הסימנים המוקדמים ביותר הינו העובדה שהילד אינו מתאים את גופו לאדם האוחז בו כמו שנוהג תינוק בריא. בגיל 4 חודשים ניתן להבחין בחוסר תגובה של הילד לאדם המתקרב למיטתו, ובגיל 6 חודשים ניתן לזהות בבירור חוסר קשר עין של הילד עם סביבתו. ההורים מעידים כי עוד לפני גיל שנה הילד דרש אחידות בסביבתו כלומר שמירה של שיגרה קבועה ורצף פעולות קבוע.

לפני שנים רבות רופאים ופסיכולוגים, ביניהם פרוייד, האמינו, כי קשר לקוי בין האם לילד יכול לגרום להתפתחות אוטיזם, כיום ברור כי להורים אין כל השפעה בהתפתחות האוטיזם. אוטיזם הינה, כנראה, פגיעה בתפקוד המוחי, אולם לא ידועה סוג הפגיעה וגם לא אזור המוח הפגוע . ניתן למצוא סימני התנהגות דומים גם בילדים החולים במחלות גנטיות כגון: תסמונת ה-X השבור, ובילדים עם פגיעות מוחיות מולדות כגון: נוירופיברומטוזיס. ברוב המקרים הילדים האוטיסטים בריאים לחלוטין מבחינה גופנית, ולא נמצא אף הסבר רפואי מספק להתנהגויות הנצפות.

עם חשד לאוטיזם המשפחה מופנית אל המרכז להתפתחות הילד, שם מתבצע אבחון על ידי צוות מתחומי רפואה שונים על מנת להגיע לאבחנה מדוייקת. הטיפול כולל טיפול חינוכי והתנהגותי ומשלב עבודה של צוות רפואי נרחב. מנקודת ראותה של קלינאית התקשורת, הטיפול יתמקד בראש ובראשונה בנסיון ליצור אלמנט תקשורתי בין הילד לסביבתו. במידה והילד האוטיסט נוטה לפגוע בעצמו או בסביבתו ישולב הטיפול בתרופות מרגיעות. הטיפול בילדים גדולים יותר מתבצע על ידי מורות מתחום החינוך המיוחד, המתאימות את תוכנית הלימודים למצבו האישי של הילד.

קשה מאוד להעריך את תוצאות הטיפולים לטווח ארוך, וזאת בעיקר בשל השונות הגדולה בין הילדים האוטיסטים. ישנם מספר פקטורים היכולים להשפיע על יכולתו של הילד בעתיד להגיע לעצמאות כגון: מידת המעורבות החברתית שמצליחים לפתח בילד, אינטליגנציה, יכולות זיכרון וטמפרמנט. רוב החוקרים מסכימים, כי ככל שמידת הדחיה שהילד סופג מסביבתו גבוהה יותר, יורד הסיכוי לעצמאותו בעתיד. אבחון נכון של התסמונת, טיפול מתמשך של אנשי מקצוע ותמיכה של הסובבים את הילד עשויים להביא לשיפור משמעותי בתופעות האוטיזם, ולסייע ללוקה באוטיזם להשתלב טוב יותר בחברה.