תסמונת מרפן

תסמונת מרפן היא מחלה תורשתית של רקמת החיבור הפוגעת בעיקר בשלוש מערכות: מערכת השלד, מערכת לב וכלי דם ובמערכת הראיה. התסמונת הינה גנטית אך הסימפטומים וגם הגנטיקה משתנה מאוד מחולה לחולה, הצורה החמורה ביותר של התסמונת הינה הצורה המולדת.

תסמונת מרפן תוארה לראשונה בשנת 1896 על ידי רופא צרפתי בשם: אנטואן מרפן. מאז התיאור הראשון, של המחלה חלה התקדמות רבה בהבנת המחלה מבחינה קלינית ומבחינה גנטית ומולקולרית.
שכיחות התסמונת נעה בין 1:5000 לבין 1:10,000. תוחלת החיים של החולים הינה עד גיל 41 (+/- 18 שנים). סיבת המוות העיקרית הינה והתרחבות וקרע של אבי העורקים.

התסמונת נגרמת בעקבות מוטציה בגן המייצר את החלבון פיברילין, חלבון הדרוש לרקמת החיבור, הקיימת ברוב אברי הגוף, מוטציה בגן זה תגרום לייצור חלבון פגום.
מערכת השלד היא העיקרית הנפגעת התסמונת זו והיא זו שנותנת את הסימנים המוקדמים ביותר לתסמונת. במשך המחלה מרבית החולים מפתחים בעיות לבביות שמסכנות את חייהם. בעיניים למולקולת הפיברילין ישנו תפקיד בהידוק העדשה למקומה ועל כן רבים מהחולים סובלים מתזוזות של העדשה שפוגעות בראיה. איברים נוספים הנפגעים בתסמונת כוללים את העור, הריאות ותעלת חוט השדרה.
הסימפטומים המופיעים בתסמונת הקלאסית מגוונים וכוללים לדוגמא: במערכת השלד: עקמת בעמוד השדרה, רגל שטוחה, גמישות יתר במפרקים, חיך גבוה, תווי פנים מיוחדים (כגון: ראש מאורך ועיניים מלוכסנות ושקועות). בלב ניתן למצא התרחבות של אבי העורקים ופגיעות שונות במסתמים הלבבים ובעיניים מוצאים גלגל עין מאורך, קרנית שטוחה וסימנים של תזוזת עדשה.

תסמונת מרפן הקלאסית מתבטאת לרוב בגיל ההתבגרות, במיעוט החולים ניתן יהיה להבחין בסימנים למחלה בתקופת הינקות, או מייד אחרי הלידה. ברוב המקרים מדובר במוטציה חדשה שהופיעה ולא במחלה שעברה בתורשה מההורים. התסמונת המולדת המתבטאת בגיל מוקדם הינה קיצונית בחומרתה. הסימנים המופיעים בתסמונת כוללים: פגיעות בחוט השדרה שמתבטאות לרוב באורך של התינוק המצוי מעל אחוזון 90, אצבעות ארוכות, גמישות יתר במפרקים, רגליים שטוחות, מבנה ראש מאורך, חיך גבוה, ועקמת בעמוד השדרה. בחלק מהתינוקות הללו ניתן לראות תווי פנים מוזרות כגון מראה של אדם זקן, אוזניים גדולות, רפויות ומקומטות. באחוז גבוה של התינוקות הללו קיימת פגיעה לבבית שגורמת לתמותה גבוהה בקרב ילדים אלו.

עד השנים האחרונות האבחנה של התסמונת התבססה בעיקר על ביטויים קליניים וסימפטומים של החולה. לאחרונה מאז אותר הגן שאחראי ליצירת מולקולת הפיברילין הוכנס לתוך הקריטריונים לאבחנה גם הקריטריון הגנטי. היום ידעות 137 מוטציות הגורמות לתסמונת מרפן, וכמעט בכל משפחה הלוקה בתסמונת ניתן למצא מוטציה אופיינית. כתוצאה ממגוון רחב של מוטציות כך ניתן למצא מגוון רחב של ביטויים קליניים לתסמונת זו ושונות רבה בין החולים השונים.

תוחלת החיים של החולים בתסמונת זו עלתה בשנים האחרונות תודות לאבחון יעיל ומוקדם וטיפול טוב יותר. הטיפול כולל תרופות המעקבות הת הנזק הלבבי ואת הנזק לאבי העורקים וכך דוחות את הגורם העיקרי שמסכן את חיי החולים הללו. כמו כן קיים טיפול ניתוחי במצב של התרחבות ניכרת של אבי העורקים או פגיעה במסתמי הלב. במשפחות בהם ידוע על קיום התסמונת והמוטציה ניתן לבצע ייעוץ טרום לידתי. העתיד בטיפול בתסמונת זו יהיה שימוש בהנדסה גנטית להתגבר על המולקולה הפגומה.