נרקולפסיה

נרקולפסיה היא מחלה ששיכת לקבוצת של מחלות שמתאפיינות בשינת יתר. חולי הנרקולפסיה חווים ישנוניות יתר במהלך היום, והרדמות מהירה ופתאומית ללא שליטה במשך שעות היום תוך כדי ביצוע משימות. 50-70 אחוזים מחולי הנרקולפסיה חווים תופעה הנקראת קטפלקסיה- חולשת שרירים כללית פתאומית עד אבדן יציבה. תופעה זו מופיעה כתוצאה מהתרגשות, כעס, פחד או הומור. לדוגמה: בעקבות כעס פתאומי, ראש החולה נופל קדימה והלסת נותרת תלוייה ללא מתח. קטפלקסיה יכולה להביא עד למצב של שיתוק מוחלט למספר דקות. 60 אחוזים מחולי הנרקולפסיה חווים הזיות היפנוגוגיות - זהו מצב דמוי חלום המתרחש בין שינה לחלום ובמהלכו החולה חווה הזיות ראיתיות, שמעתיות ותחושתיות. אותו אחוז מחולי הנרקלופסיה סובל מאטוניה- מצב של שיתוק בין שינה לערות, שבו הם נמצאים בהכרה אך אינם מסוגלים לדבר או לזוז. רק 25 אחוזים מכל החולים חווים את כל התסמינים בבת אחת.

נרקולפסיה מאובחנת לרב בגיל ההתבגרות, ונחשדת אצל מתבגרים עם בעיות קשב או הרדמות פתאומית בשיעורים. רב החולים אינם מודעים למחלה, ובממוצע עוברות 14 שנים עד שהמחלה מאובחנת. לרוב אבחנת המחלה מגיעה בעקבות התקף קטפלקסיה (איבוד טונוס שרירים פתאומי).

הגורם למחלה אינו ידוע עדיין, אך חוקרים מצאו בחולי נרקולפסיה רמות נמוכות של חומרים כימיים במוח כמו דופמין ונוראדרנלין (חומרים בעלי השפעות מעוררות). כמו כן נמצאה גם התאמה גנטית מסוימת בין החולים. שכיחות מחלת הנרקולפסיה באוכלוסיה הינו של 2-6 : 10000. ישנם מומחים שטוענים כי 85 אחוזים מחולי הנרקולפסיה אינם מאובחנים כלל.

מרגע שנתגלתה, נרקולפסיה מלווה את החולה לאורך כל חייו, ועלולה לגרום לבעיות פסיכולוגיות וחברתיות שיפגעו בעבודתו, יחסיו עם אנשים ופעילות בשעות הפנאי. כתוצאה מכך בין 30-50 אחוזים מהחולים סובלים מדיכאון. חולי הנרקולפסיה נמצאים בסיכון גבוה לתאונות, ובמקרים מסוימים אף יכולים להנזק באופן רציני מהנפילה הפתאומית בזמן ההתקף.

ראיון רפואי מקיף הוא חיוני לגילוי המחלה ואבחנתה. רצוי שהחולה ינהל יומן ובו יפרט את תקופות הערות והשינה שלו בנלווה לתופעות רפואיות אחרות: כאבי ראש, צרבות, תכיפות שתן ועוד. החולה צריך לציין גם את תנוחת השינה שלו. ראיון בן הזוג או קרוב משפחה חשוב גם כן לצבירת המידע על הרגלי השינה של החולה. מעבדת שינה מסייעת רבות לאבחון הנרקולפסיה. במעבדה בודקים את הזמן שלוקח לאדם להרדם בחדר שקט. הנרקולפט ירדם במהירות ושינת REM (שנת חלום) תופיע אצלו במהירות בהשוואה לאיש בריא.

הטיפול הלא תרופתי לנרקולפסיה כולל מספר תנומות קבועות ביום באורך של 15-20 דקות. הטיפול התרופתי מתמקד במספר קבוצות של תרופות:
1. תרופות מעוררות:
ריטלין, דקסדרין וציקלרט הינם חלק מהתרופות המסייעות לחולה לשמור על עירנות. שתי התרופות הראשונות יעילות רק במקרה והחולה שומר על שנת לילה ותנומות יומית קבועות. תופעות הלוואי של תרופות אלו כוללות אבדן משקל, סחרחורת, בחילה, שינויים בלחץ דם, קצב לב מהיר וכאבי ראש. שימוש ממושך יכול לגרום לדיכאון. מנת יתר של תרופות אלו יכולה לגרום לפסיכוזה ואף מוות. התוויות נגד לשימוש בתרופות אלו הן רבות וכוללות נשים בהריון, חולי לב, אנשים עם פעילות יתר של בלוטת התריס חולי גלאוקומה (מחלה המתבטאת בלחץ תוך עיני גובה) וחולי יתר לחץ דם. שימוש רצוף וממושך בתרופות אלו מוריד את יעילותן, ויכול לגרום תלות פסיכולוגית. לכן מומלץ לחולים הנוטלים תרופות אלו לעשות "חופשת תרופה" יום בשבוע, או לרדת במינון באופן הדרגתי.
2. תרופות נוגדות דכאון:
תרופות אלו יעילות בטיפול בתופעת הקטפלקסיה, שיתוק בזמן שינה והזיות היפנוגוגיות (הזיות בין שינה לערות). מדובר בתרופות כגון אימיפרמין ופרוטריפטילין, אשר אינן גורמות לישנוניות (תופעת לואי ידועה של נוגדי דכאון). כיום ניתן להשתמש בפרוזק, אך נזקקים למינון גבוה כדי להשיג תוצאות.
3. מודפיניל:
מדובר בתרופה חדשה בעלת אפקט מעורר ללא תופעת לואי של חרדה (כמו המעוררים הסטנדרטים), ופחות ממכרת. התרופה אינה משפיעה על המערכת ההורמונלית וניתנת ללקיחה יחד עם ריטלין.
4. תרופות נוספות:
בנסיבות מסוימות כאשר הטיפול הרגיל אינו עוזר ניתן להשתמש בתרופות אנטי אפילפטיות (טגרטול) ותרופות אנטי פרקינסוניות.