ההיסטוריה של הרפואה - רפואה עברית
ברפואה העברית הקדומה מתקופת התנ"ך, כמו גם ברפואה המצרית הקדומה, האמינו אבותינו כי מחלה היא עונש לחטאו של האדם או משפחתו כלפי האל, אמונה שתעבור בהמשך לתרבות הנוצרית והאיסלמית. בעזרת השם
מרבית חוקי התורה שנתן אלוהים למשה בהר סיני והנוגעים לרפואה, ניתן למצוא כבר ביסודות קדומים יותר של תרבויות בהן עברו אבותינו בנדידתם כשבט קדום, ואיסורים דוגמת האיסור במגע עם המת והמנוחה ביום השביעי, מוזכרים במקורות קדומים בתרבויות שפרחו באזור מסופוטמיה, הלא היא אור כשדים המקראית ועירק של היום.
למרות הדמיון הקיים בין חוקי התורה לחוקי התרבות של אשור ובבל, קיימים מספר הבדלים בתרבות העברית ונובעים מן האמונה באל אחד. העברים הקדמונים לא האשימו שדים ורוחות במחלותיהם אלא ראו במחלה את עונשו של האל למאמיניו שחטאו.
החוקים ההיגייניים המיוחדים שניתנו לעם העברי היו שונים וקפדניים יותר מאלו של התרבויות שקמו לו. חוקים אלו כללו לראשונה בעולם העתיק חוקי מזון קפדניים, היגיינה אישית, איסורים שונים בנוגע לחיות בית, חוקי מנוחה ועבודה, כללי מנהג ואיסורים שונים בנוגע לחיי המין, ועוד.
המעניין הוא שכאשר אנו בוחנים חוקים דתיים אלו בעין מדעית, קיים בהם יסוד מדעי והגיוני רב. חוקי חיים אלו נוצרו במשך שנים רבות בהם התפתחה האמונה באל אחד, וגם מתוך רצון דתי וקיומי לייחד את העם העברי מכל העמים שסביבם הוא חי.
החוקים הדתיים של התורה נגעו בכל תחומי החיים, ולא רק בחולים או מחלות, וכך נוצרו חוקי הטיפול בגופת המת, הכללים לקבורה ולמיקום של בתי הקברות וחוקי ההיגיינה המינית. בתורה גם נאסר על מגע מיני הומוסקסואלי, כמו גם איסורים למגע מיני עם חיות וכללים להתנהגות האישה בעת מחזור חודשי. בתורה גם קיימים חוקי השחיטה הכשרה, אופן הכנת המזון ושמירתו ופרוט מדויק של בעלי חיים המותרים והאסורים לאכילה על פי התורה. האיסורים נבעו אמנם מצווי דתי, אך היה בהם הגיון רב למניעת מחלות ומגפות.
מחלות ומגפות היו אירועים קשים ביותר בתקופת התנ"ך. מגיפות הפילו חללים רבים ולא אחת נזכרות מגיפות כמו הטיפוס, הדבר והצרעת כעונש קשה של האל על מאמיניו החוטאים או על אויביהם.
מרבית המרפאים בעם העברי באו משכבות העם הגבוהות כמו שבט הלוויים, וגם במרפאים אלו ניכר השילוב שבין אמונה דתית, "יד האלוהים", לבין רפואה קונבנציונלית. גם טיפול תרופתי מוזכר בתנ"ך, ביניהם הטיפול בעשבי מרפא, שמנים, תבלינים, חוקנים ואפילו טיפול עשבי מרפא משכרים כמו אופיום.
בעת העברית העתיקה, רשימת התרופות שעמדו לרשותו של המטפל הייתה קצרה מאוד, ולמרבית המחלות לא היה לרפואה של אז מענה הולם. אולם ניתוחים כבר היו בתקופה ההיא, כשה-"ניתוח" המפורסם הוא ברית המילה, שמקורו היה במצרים העתיקה.
פעמיים נכבשה ארץ ישראל על ידי אימפריות גדולות והתוצאה הייתה שהעם העברי פוזר בכל רחבי העולם העתיק. לצורך שמירת המורשת היהודית נכתבו שני כתבי תלמוד, "התלמוד הבבלי" שנכתב לאחר חורבן בית ראשון, בערך בשנת 586 לפנה"ס ואילך, ואילו ספר התלמוד השני, "התלמוד הירושלמי", נכתב לאחר חורבן בית שני, בין המאה השנייה לשישית לספירה.
ספרים אלו היו אבן הפינה לשמירת המורשת והחוקים של חוקי הדת ושימשו לשינון ולימוד מנהגי היהדות, ביניהם גם הכללים הנוגעים לתחום הרפואה. בגולה הוקמו בתי מדרש, בתי כנסת ובתי ספר אשר בהם שוננו הכללים והחוקים שנכתבו בספרי התלמוד.
בתקופת הגלות, רכשה הרפואה העברית הקדומה את יסודות הרפואה ואת הידע של העמים בהם ישבה. בגלות רומא למשל, נחשפו הרופאים היהודים לחלק מהתיאוריות היווניות על מבנה האדם. אז האמינו היוונים כי הגוף מורכב מארבעה יסודות וכי מחלות נגרמות בשל חוסר איזון בין ארבעת היסודות.
העיר אלכסנדריה שבמצרים הייתה במאה הרביעית לספירה צומת למפגש בין תרבויות שונות. העיר התפתחה אז למרכז מסחר ולימודים ולמעשה תפקדה כמרכז הידע בעולם העתיק. באותה תקופה נבנתה באלכסנדריה הספרייה הגדולה ביותר בעולם של אותה תקופה, והיא כללה את מרבית הידע בעולם העתיק.
אלכסנדריה הפכה למרכז ללימוד למדעים, והתלמידים יכלו ללמוד אנטומיה, פיזיולוגיה, רפואה וגם מדעים מדויקים. עדויות כתובות רבות על רבנים וחוקרים יהודיים שחיו באלכסנדריה באותה תקופה, מעידים כי למרות האיסור ביהדות על מגע עם המת, בצעו הרבנים נתיחות של גופות כדי ללמוד על האנטומיה של גוף האדם ואף תיארו את ממצאיהם בכתובים.
הרופאים באותה תקופה נחלקו בין אלו שלמדו את המקצוע בצורה מסודרת וקיבלו את התואר "רופא" לבין אחרים שעסקו במספר פעולות רפואיות כמו הקזת דם ופתיחת מורסות, והם נקראו בתואר "אומן". במקרים רבים, ה-"אומנים" היו הספרים והגלבים אשר בנוסף לתספורת וגילוח בצעו את הפעולות הכירורגיות הפשוטות.
ההקפדה בדת היהודית על היגיינה אישית וציבורית, הקפדה שהתבטאה בשמירה על חוקי המזון הכשר, יחד עם הבידוד של העם היהודי בגולה, הביאו לשמירה ייחודו של העם היהודי. הבידוד אמנם מנע התבוללות, אך גם הביאה לא מעט צרות על היהודים. השוני וההתכנסות של היהודים בתוך קהילתם, גרמו לכך שהיהודים נפגעו פחות מהעמים סביבם מכל המגיפות שהשתוללו אז בעולם. מאחר וכולם האמינו כי המגיפה היא תוצאה של "קללה", והיהודים נפגעו פחות, הגויים כמובן האשימו את היהודים במגיפה.
התרבות העברית הצליחה ליצור גשר בן אלפי שנים בין התרבויות קדומות ממסופוטמיה, מצרים, יוון ורומי, לבין התרבות הנוצרית והמוסלמית שצמחו מאוחר יותר באזור. גשר זה של ידע ותרבות על פני הדורות, יצר המשכיות של הידע שנצבר והוא הועבר בעל פה ובכתב עד לימינו אנו. הרפואה המודרנית, שיסודותיה צמחו באימפריות כמו בבל, אשור, מצריים, יוון ורומי, נלמדו והועתקו על ידי העם העברי שנדד בעולם, וכך הועבר הלאה הידע הרפואי ונוצר הבסיס לרפואה המודרנית.
