איך עושה ילד (ולמה)?

אסף שליטא-בונדי


ההורה המשקיען, דמות שאינה זרה לרובנו, קורא שוב ושוב את ספרי ההנחיה לטיפול בתינוק, חוקר כל מכר בעל ניסיון ועורך מעקב יסודי ומדויק אחרי כל חיוך ופיהוק של ילדו. הוא יודע באיזה שלב אמור האוצר הקטן להתיישב ללא עזרה, להוציא מילה שלמה ומובנת מפיו, או להזדקף סוף סוף לקראת הצעד הראשון שלו (אפילו מצלמת הווידיאו כבר עומדת הכן).

אבל בין שלבי ההתפתחות הבסיסיים הללו קיימות התנהגויות קצת משונות, כאלה שמעלות אצל ההורים, לצד החיוך, גם סימני שאלה. כמה הסברים מקצועיים לצד הפחות מובן של התנהגות התינוקות.
מורה ( הורה ) נבוכים להורים החדשים שבדרך... וגם לקיימים...

"בשבועות הראשונים לחיים קיים רפלקס רתיעה שנקרא רפלקס מורו", אומרת ד"ר תמי שטיינברג, מומחית לנוירולוגיה של הילד ממרכז שניידר לרפואת ילדים בפתח תקווה. "הרפלקס מופיע בתגובה לכל דבר מפתיע - מגע, רעש או שינוי מהיר בתנוחה. הוא מהווה חלק ממערכת תגובות ראשוניות שנעלמות עם הבשלת מערכת העצבים המרכזית של הילד". באמצעות תגובה זו מראה התינוק לעולם שהוא חווה משהו חדש ואולי לא נוח. עד גיל חמישה חודשים תגובה מעין זו מעידה על תקינות מערכת העצבים של התינוק. אם היא מתרחשת מעבר לגיל זה, כדאי לפנות לרופא הילדים.

בעולמו של התינוק מהוות ידיו את כלי המשחק הראשון שלו. מלבד ההנאה, יש למשחק חשיבות בהתפתחותו הפסיכולוגית והפיזיולוגית של הרך הנולד. "התינוקת שמושיטה את ידיה אל הפנים מדגימה לנו המשך תהליך התפתחותי של התוודעות לקו האמצע של גופה", מסבירה ד"ר שטיינברג. "היא לומדת שיש קשר בין שתי ידיה, שעד אז נעו בחצאים נפרדים של החלל העוטף אותה". המוח משמר את הזיכרון של הופעת ידיה בשדה הראייה ויציאתן ממנו, ובשלב התפתחותי מאוחר יותר התינוקת תקשר זאת גם להגעה ולעזיבה של אמה ושל שאר הסובבים אותה. בנוסף, היא לומדת שדברים יכולים לבוא וללכת, כלומר שהנתונים בסביבתה משתנים.

בדרכה המיוחדת, התינוקת אכן מנסה לנהל שיחה. גם לפני שרוכש התינוק את מיומנויות הדיבור הבסיסיות, הוא עשוי לעיתים קרובות לשחרר קולות בעלי אינטונציה דומה לשל דיבור, ולפעמים נראה כאילו הוא יודע מתי לעצור ולאפשר ל"בן השיח" לענות. זהו אחד השלבים הראשונים המובילים ללמידת שפה. "זה בהחלט נאה שתינוקות צעירים כל כך כבר משמיעים קולות וכמהים לתקשורת", מציינת ד"ר שטיינברג. "גם אצל תינוקות בני חודשיים, השמעת קולות וציפייה לתגובה מהצד השני היא סימן טוב להתפתחות שפתית ורגשית-תקשורתית, ובהחלט יש מקום לעודד התנהגות זו". מעניינת העובדה שהמייתם של תינוקות בכל רחבי העולם דומה בתחילה, ורק בגיל מאוחר יותר מקבל קולם גוון מיוחד המאפיין את שפת אמם.

זה נראה אומנם מעט תמוה שהפעוט רוצה להכניס לפיו הכל - מצעצוע עשוי בד רך ועד לשערות של מטאטא - אבל הרי שמענו כבר על השלב האוראלי. "אצל תינוקות, הפה הוא מוקד גירוי מרכזי מבחינה דינמית-פסיכולוגית", אומרת ד"ר שטיינברג, "והכנסת דברים לפה היא סוג של חקירה. גם היניקה וההאכלה מעניקות סיפוק אוראלי שחשוב מאוד למצות בשלב הזה". למעשה, יש הסוברים שהתינוק מנסה להגיע לדברים על ידי הושטת ידיו רק בכדי להכניסם לפיו ו"לחקור" אותם בדרך המועדפת עליו.

תינוקות ממלמלים בשעות הבוקר לעיתים קרובות. העובדה שאין מלבדם איש בחדר מעידה, ככל הנראה, על הנאה מתרגול הקול שלהם ולא על ניסיון ליצור קשר. ד"ר שטיינברג אופטימית: "זה נהדר, מדובר על תינוקת רגועה שיודעת שגם ללא בכי, אמה תיגש אליה. השפה של התינוקת מפותחת יותר בגיל זה, והיא לומדת שאין צורך בבכי כדי לתקשר עם הסביבה".

"תינוקות אוהבים לנוע", אומרת ד"ר שטיינברג. "תנועה מהירה מהווה סוג של משחק, הנאה מיכולת פיזית". הקפיצות הן גם סוג של משחק חברתי עם ההורה, המותנה באופי תגובותיו. ד"ר שטיינברג: "אם ההורה משתף פעולה ומביע שמחה, הרי שיש לו ולתינוק משחק נחמד נוסף ליהנות ממנו. אם הוא מגיב בשלילה ; התינוק לומד דרך נוספת להכעיס". בנוסף לשעשוע, לקפיצות יש גם ממד התפתחותי הן מהוות למעשה שלב מעבר בין ישיבה לעמידה. בזכותן מקבל התינוק מידע על גבולות הגוף שלו ולומד את תחושות השרירים. מידע זה ישרת אותו כאשר יעבור לשלבי העמידה וההליכה.

כפי שלומד כל הורה על בשרו, תינוקות מנסים לבדוק את גבולות השליטה שלהם, אך בגיל כה צעיר יש מעט מאוד דברים הנתונים לשליטתם. לכן, כאשר הם מגלים משהו חדש שהם מסוגלים לעשות, כמו צליל השיעול המדובר, הם עשויים לחזור עליו שוב ושוב, מרוצים מהרגשת הניצחון. כשיצוץ, סביר להניח שבקרוב, בעולמה של התינוקת משהו חדש שהיא תוכל לעשות, ייעלמו השיעולים. כמובן, חשוב לוודא שהיא באמת "מזייפת" שיעולים, ושאין בעיה ממשית שמציקה לה. "אפילו מעט נזלת יכולה לגרום לשיעול אצל תינוק, ובמקרה כזה, יש מקום לפנות לרופא ילדים", מדגישה ד"ר שטיינברג.

"עד גיל שלושה חודשים תנועותיהם של תינוקות הן אקראיות למדי", מציינת ד"ר שטיינברג, "אולם מגיל זה רובם כבר מושיטים את ידיהם לכיוונו של חפץ מסקרן המוצג לפניהם. בשליחת היד לפיו של ההורה מביע בו התינוק עניין, שליחת היד היא סוג של קריאה לקשר ורצון במגע". ייתכן גם שבזמן שפיו פעיל, לומד התינוק שיש לו פה, וכך גם להורה, ובכלל מהו פה. בגיל מאוחר יותר, עשרה חודשים בערך, יוכל התינוק להצביע על פיו - גם כתוצאה מההאכלה הממושכת.

התינוק חוקר את הצעצוע בהתאם למגבלותיו. בגיל זה היכולות המוטוריות עדיין לא מפותחות - הוא אינו מסוגל לסובב בורג, למשל, אך הוא יכול לאחוז בצעצוע, להרים ולהשליך אותו. ד"ר שטיינברג מרחיבה: "זו אינה פעולה אגרסיבית כלל וכלל. להיפך, תינוקות נהנים מהרעש המושמע כתוצאה מהשלכת הצעצוע ומהשליטה בו. יתרה מזאת, בגיל המדובר מתפתחת יכולתו של התינוק ל'קביעות האובייקט', כלומר ; התינוק מתחיל לגלות שחפץ שנעלם משדה הראייה שלו ממשיך להתקיים. אופייני שתינוק שיושב בכיסא או במיטה משליך צעצוע ומחפש אותו, או מבקש שישיבו לו אותו כדי להשליכו שוב".

לפני שתינוק מבין מהי השיטה הטובה ביותר לזחילה הוא עשוי להתנסות במספר צורות "משונות", כמו "זחילה אינדיאנית", שבה מונח מרפק אחד על הרצפה והתינוק גורר את הגוף מבלי להרימו באוויר. גם זחילה אחורה או בסיבובים היא תופעה מוכרת, ולפי ד"ר שטיינברג, אפילו הגיונית - "מתיחה של הזרועות גורמת לדחיפה לאחור, לא קדימה. בהמשך תתפתח זחילה בשלה, שמורכבת מהנעת הידיים והרגליים לסירוגין. זחילה זו דורשת תיאום של המערכת המוטורית, ואינה פשוטה כל כך". התינוקת גילתה כבר חלק מהסוד, עכשיו נותר לה רק להתאמן על ההיגוי.

"התינוק, שהיה תמים והאמין בעולם, פשוט קיבל שכל", אומרת ד"ר שולה חרמון, מנהלת המכון להתפתחות הילד בבית החולים תל השומר. "התופעה סטנדרטית ומוכרת כ'חרדת זרים'. הוא הבין שיש אמא, שהיא מרכז עולמו, ויש עולם זר". חרדת הזרים מתאזנת באופן מעניין בסביבות גיל שנה, כשהתינוק מתחיל לעשות את צעדיו הראשונים - כשהולכים חייבים להתרחק מאמא, ואז העולם הזר מתחיל להיות יותר מסקרן ומפחיד.

אלוהים נתן לנו רפלקסים, אבל שכח לצרף אליהם דף עם פרשנות. נותרנו עם מערכת תיאורטית שלמה שמלווה את התפתחות הילד, אבל בלי הסברים מדויקים. בניגוד לרפלקסים מובנים והגיוניים - כמו מציצה ובליעה, שנועדו ככל הנראה לדאוג לתזונתו של התינוק - לרפלקס הלפיתה (Grasp Reflex) אין הסבר מקובל. בכל מקרה, מגיל שלושה חודשים מתחיל הרפלקס להיעלם. אם הוא ממשיך בכל זאת, או אם הלפיתה היא עקבית ומתבצעת גם כשאין כלום בכף היד, כדאי לבדוק את הנושא במרפאה להתפתחות הילד.

ד"ר חרמון נותנת טפיחה על שכמו הקט של התינוק: "זה סימן נהדר של התפתחות תקינה. מבחינה נוירולוגית, העובדה שהתינוק מסוגל לעשות דבר כזה מראה שמתח (טונוס) השרירים שלו טוב". בנוסף, התינוק מתחיל לתפוס את מקומו ביקום, להבין שהוא מתחיל וגם נגמר. בשלבים מוקדמים יותר הוא עשוי להחשיב את עצמו כחלק מהאם, אך כעת הוא רואה את הרגליים - גבולות גופו ומגלה בהן עניין.

המעבר ממצב מאוזן של זחילה, כששלוש נקודות משען תומכות בתינוק בזמן שהוא מתקדם, למצב של עמידה והליכה זקופה, הוא מעבר בעייתי. התינוק נתקל בבעיית איזון, פשוט כי אינו מתורגל מספיק. כדי להתמיד במשימה בדבקות הראויה - הוא מרחיב את הבסיס, צועד ברגליים פשוקות מעט, ומשיג ייצוב נוסף בעזרת ידיו הפשוטות לצדדים והרמת אמותיו. ד"ר חרמון מכנה תנוחה זו בשם "תנוחת החנוכייה". עם צבירת "שעות טיסה" עובר הילד להליכה רגילה, והידיים מתפנות לפעילויות אחרות, כמו תפיסת צעצועים.

פליטה, אותה תופעה ששולחת בגדים לכביסות חוזרות ונשנות, היא תופעה נורמלית כשהיא מתרחשת במידה. ד"ר שמעון רייף, מנהל יחידת גסטרו ילדים בבית החולים דנה שבמרכז הרפואי איכילוב בתל אביב, נותן הסבר אנטומי פשוט: "בין הקיבה לוושט אין סגירה הרמטית, ולכן המזון יכול לעלות. מבוגרים חשים חומציות או צריבה קלה, תינוקות פולטים מתוך רפלקס". ובכל זאת, למה תינוקות פולטים ומבוגרים לא? אצל תינוקות השריר הסוגר, כמו גם שרירים אחרים בגופם, מפותח פחות.

"תינוקות מייצרים רוק כמו מבוגרים", אומר ד"ר רייף, "חלקם יותר וחלקם פחות. ההבדל בין תינוקות למבוגרים בתחום זה הוא שלתינוקות אין צורך או רצון לבלוע את רוקם (למבוגרים זה מפריע, להם לא), ולכן נוצר רושם שהם מייצרים רוק רב".