אחרי הלידה - אהבה ממבט שני

תמי טיש

רבים מאמינים כי הקשר בין ההורים לתינוק ביולוגי, מותנה ומתקיים מהשנייה הראשונה שבה יוצא העולל לאוויר העולם. מתברר כי לא תמיד זה כך. מספרת נטע וייס: "כשיונתן נולד, הייתי בת 27 וחשבתי שאני ממש מוכנה לקראתו. חיכיתי למין נחשול ענק של אהבה שיציף אותי ברגע שתישמע הצרחה שלו בחדר הלידה. אבל דבר לא קרה, לא הרגשתי כלום כשהראו לי את היצור הקטן והצווחני. גם בימים לאחר מכן, כשלימדו אותי איך לחתל ולהיניק אותו, לא הרגשתי 'אושר בל יתואר'. הרגשתי ממש מוזר, אני זוכרת שהאחות בחדר הלידה אמרה לי 'מה את עצובה, תגידי תודה, לכי תסתובבי קצת במחלקת פוריות ותראי איך הנשים שם עצובות'. אז הבנתי שמשהו אצלי כנראה לא בסדר.

"ניסיתי להסתיר את זה מההורים שלי, של בעלי ובעצם מכולם. הרגשתי שאני עושה את כל הפעולות שאני אמורה לעשות עם תינוק, אבל בלי רגש מאחורי זה, כאילו אני עושה בייביסיטר על ילד זר. למזלי, שכנה שלי שהיא פסיכולוגית המתמחה בהתפתחות הילד, הרגיעה אותי כשהבחינה לאחר כמה שבועות שאני במצוקה של ממש. היא הסבירה לי שזה מאוד טבעי ונורמלי, ושלפעמים לוקח הרבה זמן ליצור קשר עם התינוק שלך".

בעלה של נטע, אבי, לא הבין מה עובר על אשתו, "חיכינו לילד הזה כל כך הרבה זמן, כל כך התרגשנו ודיברנו על איך הוא ייראה ומה הוא יעשה, ופתאום הוא נולד, וכל ההתרגשות אצלה נגמרה. פשוט לא הבנתי. כששאלתי אותה מה קורה, היא ענתה בגמגומים שהכל בסדר. הרגשתי שמשהו ממש לא כשורה, אבל לא רציתי לדבר על זה עם ההורים שלה ושלי, כי לא רציתי להלחיץ אף אחד, וחשבתי שדברים יסתדרו מעצמם. חשבתי שאולי מדובר בדיכאון לאחר הלידה או משהו כזה, אבל יום אחד היא פשוט החליטה לשתף אותי. אני מודה שבהתחלה הייתי די מזועזע. מגיל אפס מחנכים אותך שתינוק קטן שהוא כולו של שניכם הוא האושר הכי גדול שיכול להיות, אבל מתברר שזה לא כזה פשוט".

ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית: "נשים עשויות לחוש כי זהו קץ הנעורים, היופי והגזרה החטובה, שלא לדבר על הפרעה רצינית לקריירה ולהתפתחות המקצועית האישית, ולהאשים בכך את התינוק".

דיאנה אידלמן קרת, מנחת קבוצות: "גברים רבים עוברים תהליך דומה, אולם נדמה כי הם מקבלים הרבה יותר לגיטימציה מהחברה לבטא אכזבה, או לא לשהות עם התינוק בחודשים הראשונים אחרי הלידה. אמהות, לעומת זאת, חייבות לטפל בתינוק גם אם הוא מעיר אותן שמונה פעמים בלילה"

ד"ר עדנה כצנלסון: "הקשר הזה או הרגש, כפי שמלמד הניסיון, יגיע בדרך כלל לאחר פרק זמן מסוים. הבעיה יכולה להיפתר גם על ידי עשייה שוטפת - פעמים רבות אהבה באה עם הזמן, על ידי החתלה, הנקה, נענוע, חיבוקים וליטופים, אתם מתרגלים לילד, ויום אחד מגלים שקשה לכם להתנתק ממנו"

אידלמן קרת: "אני מאמינה שזה תפקיד הילד לגרום להורים להתאהב בו, ולא תפקיד ההורים להתאהב בו באופן אוטומטי. להעניק לו, להגן עליו, לחתל אותו ולטפל בו - כן. להתאהב? לא בהכרח!"

ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית, חינוכית והתפתחותית ומחברת הספר "הורים, ילדים ומה שביניהם", נתקלה בלא מעט מקרים כאלה. "חוסר החיבור שמתארים אבי ונטע מתרחש פעמים רבות כאשר אחד מבני הזוג אינו מוכן לתינוק", היא מסבירה. "במשך השנים הכרתי נשים רבות, ללא קשר לגילן הביולוגי, שחשו כי הן עדיין ילדות בעצמן, ולפתע הוטלה על שכמן אחריות שהן לא היו מוכנות לה. נוסף על כך, נשים עשויות לחוש כי זהו קץ הנעורים, היופי והגזרה החטובה, שלא לדבר על הפרעה רצינית לקריירה ולהתפתחות המקצועית האישית, ולהאשים בכך את התינוק.

"סיבות נוספות לחוסר היווצרותו של קשר כזה עשויות להיות הריון לא מתוכנן כשההורים לא הצליחו להסכין עם המחשבה שעומד להיוולד להם ילד, רתיעה פיזית מהתינוק שלא נראה כפי שההורים ציפו וחלמו, או דימוי עצמי נמוך אצל אחד ההורים שלא מאמין שממנו יכול לצאת ילד ש'שווה משהו'".

נדמה כי קיים מעין קשר של שתיקה בכל הנוגע לקשיים אפשריים בגידול תינוקות וכן בנוגע לרגש לוקה בחסר של הורים כלפי תינוקם החדש.

"זה נכון, ואולי כבר מהווה חלק מהבעיה. בחברה המערבית בכלל והישראלית בפרט קיים מיתוס מאוד חזק, לפיו אהבת ההורים היא דבר טבעי וביולוגי. ניתן לראות את דרך הטמעת המיתוס הזה בפרסומות למוצרי צריכה לתינוקות, למשל, שבהן חוזר על עצמו הסמל של יד ההורה המחזיקה ברכות ביד התינוק, מלטפת את גופו או מגוננת עליו. בישראל התפתח המיתוס של הקשר האוטומטי גם בשל עידוד הילודה מהכיוון הדתי, בשל השואה, ואולי אף בשל המרכיב הדמוגרפי - היותנו מיעוט במזרח התיכון. אולם עם השנים אנו למדים כי קשר בין הורים לילדיהם אכן מכיל מרכיב ביולוגי, אך גם מרכיב פסיכולוגי חזק. ככל שהמרכיב הביולוגי חזק יותר, כך יחושו ההורים מהר יותר את הקשר לילדם".

ציפי ממרכז הארץ, מתארת את המפגש הראשון שלה עם בתה הבכורה כחוויה טראומטית במיוחד: "התינוקת שלי נולדה בשבוע ה -41 אחרי שהיה לי כבד וכל כך רציתי שהיא תצא כבר. גם הלידה היתה סיוט מתמשך. כאב לי ברמה שאני לא מסוגלת להסביר. מה שהחזיק אותי לאורך הלידה היתה המחשבה על התינוק שעומדים לשים בחיקי. כשהיא יצאה סוף סוף, דמיינתי לי מלאכית זהובת שיער, ופתאום הניחו עליי יצורה מקומטת, אפורה, שנראתה יותר כמו שדון מאשר כמו תינוקת קטנה. התחלחלתי.

המחשבה הראשונה שלי היתה 'איך אני יוצאת לרחוב עם הדבר הזה?' במקביל, התמלאתי תחושות אשמה. האם זו אשמתי שהיא יצאה כך? מה יגיד בעלי? איך יגיבו במשפחה שלי ושלו? בכיתי בתסכול מכאב, אכזבה ורגשות אשמה. גם בימים הראשונים לאחר החזרה הביתה התביישתי במראה שלה, ולא ששתי להזמין אנשים הביתה. לאחר כשלושה שבועות, היא השתנתה לגמרי, ואני כבר הייתי שקועה בטיפול השוטף בה, כשפתאום הבנתי שהיא הופכת ליפה מדי יום שעובר, ושהייתי סתם היסטרית".

"כשתינוקות נולדים באיחור, הם בדרך כלל יוצאים מקומטים, אפורים ומלאים שכבה שומנית מגינה הנקראת ורניקס, משהו שנראה כמו שעווה. מראה לא מלבב בלשון המעטה", מחייכת בהבנה דיאנה אידלמן קרת, יועצת חינוכית ומנחת קבוצות מוסמכת, שהקימה את ארגון בראשית - שירות תמיכה וייעוץ להורים חדשים. "הצוות הרפואי בבית החולים בדרך כלל משתדל לייפות את המראה, רוחץ את התינוק ומסיר את שאריות הדם, אבל לעיתים קרובות ההורים, בעיקר האמהות, נבהלים ממה שהם רואים.

"קרי ברייזלטון, רופא ילדים ופסיכולוג ידוע, ומי שחיבר את הספרThe early relationship; מדבר על כך שכשתינוק נולד, נולדים בעצם שלושה תינוקות - הראשון הוא התינוק שאותו דמיינו ההורים כל חייהם והוא תינוק הפנטזיה. השני הוא העובר, שנושא אופי משלו: לעיתים הוא עירני, קופצני ובועט, לעיתים שלו ונינוח. ההורים מדמיינים את אופי תינוקם על פי התנהגותו ברחם, למרות שזה לא בהכרח כך. התינוק השלישי הוא התינוק האמיתי, שמגיח מרחם אמו. תפקיד ההורים בשנתו הראשונה של התינוק, על פי ברייזלטון, הוא לגשר בין שלושת התינוקות הללו וליצור ישות אחת מוצקה, וכך ללמוד לקבל את התינוק שלך".
וזה לא פשוט, על פי אידלמן קרת, בפרט אם הוא הבכור. "תינוקות נמצאים בתנאים אופטימליים במשך תשעה חודשים", היא אומרת. "טוב להם ונעים, והם אף פעם לא רעבים או מרגישים עייפות. לפתע, כשהתינוק נאלץ לפתח מנגנון הישרדותי עם צאתו לאוויר העולם, על ההורים החדשים להתמודד עם בכי בלתי פוסק, מלחיץ ומאיים, שאינם יודעים מה המקור לו, לצד החלפות חיתולים תכופות, ובעיקר - תשומת לב בלתי פוסקת. מדובר במעמסה רגשית אדירה ולחלוטין בלתי הוגנת, בעיקר לאם צעירה שמוצאת עצמה לבד בין ארבע קירות, מחוץ לחיים הקודמים שלה, ועם יצור שאינה יכולה לתקשר איתו כפרטנר צמוד.

"לעיתים", היא מוסיפה, "התינוק לא נראה כמו שציפינו, או שירש את הגנים הפחות מוצלחים שלנו או של בן זוגנו. כשהתינוק שלנו לא נראה כמו שקיווינו וחלמנו, אנו עשויים להטיל את האחריות לכך על בן הזוג ולהשליך האשמות הדדיות. או אז התינוק הופך לסמל לדברים שאנו לא אוהבים בעצמנו ובבן זוגנו, וכמובן שאנו מתקשים ליצור עמו קשר רגשי. "לעיתים, כשהלידה עצמה שונה מכפי שהאם תיארה אותה לעצמה, או במקרה של כאבים אחריה או תפרים רבים שנשארו לאחר ניתוח קיסרי, האם ממש תאשים את התינוק ותהפוך אותו למין אויב שלה, שהגיע בכדי לגזול את חייה הישנים. מקרים אלה ונוספים מובילים לחוסר קרבה רגשית לתינוק, מצב שכיח, במיוחד במקרה של תינוק ראשון".

הניתוק הרגשי עלול להתבטא בהבעת חוסר סבלנות כלפי התינוק, חוסר רצון לבצע מטלות שוטפות, כמו חיתול, הנקה, טיפול ורחצת התינוק, במקביל להעברת המטלות לכל גורם זמין אחר, כולל משפחה קרובה, מטפלות ובן הזוג. מלבד הסממנים החיצוניים, מדובר כמובן ברגשות קשים וסוערים, ובהמון רגשות אשמה על כך שאינכם הורים טובים.

"חשוב מאוד פשוט לדבר על זה", אומרת אידלמן קרת. "בקבוצות התמיכה שקיימתי, גיליתי שמאוד עוזר לפרוק את המועקה, האכזבה והפחדים. תחושת האשמה והמועקה המצטברת משמירת הסוד גם גורמת לאמהות להתנהג באופן לא טבעי עם התינוק. אמא מבינה או חברה מפרגנת יכולות לסייע בפריקת המשא".

האם כדאי לשתף את בן הזוג? האם הוא חווה אותם רגשות?
"גברים רבים אכן עוברים תהליך דומה, אולם נדמה כי הם מקבלים הרבה יותר לגיטימציה מהחברה לבטא אכזבה, או לא לשהות עם התינוק בחודשים הראשונים אחרי הלידה. אמהות, לעומת זאת, חייבות לטפל בתינוק גם אם הוא מעיר אותן שמונה פעמים בלילה, לכן לדעתי זה מאוד תלוי בקשר הזוגי. אם בן הזוג עשוי להיות מאוים על ידי הרגשות של אשתו, עדיף לה שתתפרק אצל חברה טובה שלא תשפוט אותה".

ד"ר כצנלסון: "אני סבורה שחשוב מאוד לשתף את הבעל בתחושות שלך. ראשית, הוא יכול לעזור לך בטיפול השוטף ולהוריד מעל כתפייך לחץ, ושנית - הוא האדם השלישי במשפחה, והאדם הקרוב ביותר לקשר שלך עם התינוק שלכם".

האם קורסי הכנה ללידה לא אמורים להכין את ההורים גם ליום שאחרי?

"בקורסי ההכנה ללידה מתארים את תהליך ההורות כחוויה מספקת התורמת להורים במישור האישי ומלווה בתחושת הגשמה עצמית. נוסף על כך, ברוב הקורסים מתמקדים בלידה עצמה ולא ממש מכינים את ההורים לקשיים שנכונו להם".

אידלמן קרת: "קורסי הכנה ללידה פשוט אינם עומדים במבחן המציאות. בשונה מקורסי הכנה ללידה, שבהם מתמקדים בלידה עצמה, העברתי קורסי הכנה להורות, שבהם ניסיתי להכין את ההורים החדשים לקשיים הצפויים, אולם גיליתי כי אנשים אינם מוכנים להיפרד מהפנטזיה על ההורות, ומתקשים לקבל את השינוי שעומד להתרגש על חייהם. כשהעברתי משובים ליעילות הקורס לאחר כמה חודשים, אמר לי זוג אחד 'אבל למה לא הסברת כמה קשה זה הולך להיות?' מיותר לציין שהזכרתי את זה בערך מאה פעמים במהלך הקורס. לכן, לדעתי קבוצות התמיכה לאחר הלידה הן השיטה היעילה ביותר. כשאם צעירה מגיעה לקבוצה ושומעת שנשים נוספות חשות בדיוק כמוה, היא מבינה שהיא לא חריגה, ונרגעת".

מה הייתן מייעצות לאמהות ואבות שחשים חוסר חיבור רגשי לתינוק?

ד"ר כצנלסון: "ראשית, הייתי מציעה לא להיבהל. כנראה שאצל הורים אלה, המרכיב הפסיכולוגי משחק תפקיד ראשי. הקשר הזה או הרגש, כפי שמלמד הניסיון, יגיע בדרך כלל לאחר פרק זמן מסוים. ככל שמכירים את התינוק טוב יותר, לומדים להבין מהר יותר מה הוא רוצה, מה מפריע לו ואיך ניתן להרגיע אותו. הבעיה יכולה להיפתר גם על ידי עשייה שוטפת - פעמים רבות על ידי החתלה, הנקה, נענוע, חיבוקים וליטופים, אתם מתרגלים לילד, ויום אחד מגלים שקשה לכם להתנתק ממנו.

"אם הבעיה היא שטמפרמנט התינוק שונה משל האם, אסור להתבייש וצריך לדעת לבקש עזרה מהסובבים או לפנות לטיפול. הטיפול יכול להיות אישי או זוגי, ובמקרים קיצוניים גם טיפול תרופתי (פסיכיאטרי)".

איך יודעים מתי לוותר על הנסיונות וללכת לטיפול?

"הקריטריון הוא, האם מתרחש תהליך איטי של בניית קשר, האם קיימת התייחסות יותר רגשית לתינוק, או שהנתק הולך ומתגבר ועמו הכעס, חוסר הביטחון והחרדה. אם חלה החמרה במצב, כדאי לפנות לייעוץ".

אידלמן קרת: "נשים צריכות לדעת שיש להן חיים שלמים לקבל וללמוד לאהוב את התינוק שלהן, ולכן הן אינן צריכות לחוש אשמה אם בהתחלה זה לא קורה. פעמים רבות זה קורה במהלך העשייה השוטפת, ולפעמים כשהתינוק מתחיל להגיב ולחייך, בערך בגיל ארבעה או חמישה שבועות. אני מאמינה שזה תפקיד הילד לגרום להורים להתאהב בו, ולא תפקיד ההורים להתאהב בו באופן אוטומטי. להעניק לו, להגן עליו, לחתל אותו ולטפל בו - כן. להתאהב? לא בהכרח! את ההמחשה הטובה ביותר לטענה הזו אני מוצאת בלימוד החיוך אצל תינוקות - החיוך הראשוני נוצר מרפלקס, וכשהתינוק לומד כי הרפלקס הזה גורם משום מה עונג למולידיו, הוא חוזר עליו למענם כדי לגרום להם אושר".

ד"ר כצנלסון: "הורות לא באה באופן אוטומטי עם התינוק, והרגשות לא נוצרים באופן סימטרי אצל בני הזוג. החשוב מכל, הוא לא לכעוס על עצמך אם אתה לא יוצר קשר מיידי עם הילד, ולהבין שאתה לא משוגע ולא חריג".

לא כל עצב או דכדוך שחשות נשים רבות לאחר לידה ניתן לייחס לתופעה הקלינית הנקראת "דיכאון לאחר לידה", שהיא הפרעה נפשית והתנהגותית.

ד"ר עדנה כצנלסון: "דיכאון לאחר לידה עלול להופיע בעוצמות שונות, ובזמנים שונים, לעיתים גם חודשיים ושלושה לאחר הלידה. עצב או דכדוך כלשהו הן תחושות נורמליות לחלוטין. עם זאת, חשוב לזהות את הסימפטומים לדיכאון ולהיות רגישים ביחס אליהם". הסימפטומים הנפוצים הם הפרעות שינה, התקפי פאניקה, כושר ריכוז נמוך ולפעמים עוינות או מחשבות התאבדות. לפעמים מופיעים גם תסמינים גופניים כגון מחזור וסת לא סדיר, אנמיה, חולשה, חיוורון והפרעות בדרכי העיכול.

"לעיתים", מדגישה ד"ר כצנלסון, "תסמיני הדיכאון נובעים פשוט מתשישות ומלחץ נפשי כבד, לעיתים הם נובעים משינויים הורמונליים ולעיתים פשוט מלחץ ומתחושה שאף אחד לא מבין אותך".

"את קמה בבוקר, ואין לך חשק לפתוח את העיניים", מתארת בת אל ל', שלקתה בדיכאון לאחר הלידה. "את מרגישה מרוקנת מאנרגיות, והדבר האחרון שבא לך לעשות זה לטפל בתינוק שלך. כל הסביבה מעצבנת אותך, כולל בעלך, ונדמה שאיש בעולם אינו יכול להבין אותך. את עייפה ונרגנת בשל העובדה שאת לא יכולה כמעט לצאת מהבית ומוגבלת בכל הדברים שנהגת לעשות בעבר".

לדברי דיאנה אידלמן קרת, "אחד הסודות השמורים ביותר במדינה הוא העובדה ש80%-90% מהנשים נמצאות איפשהו על הרף שבין עצבות ודכדוך אחרי לידה לבין דיכאון של ממש, כאשר בערך 1% מהן חוות התקפים פסיכוטיים של ממש, ובערך 4%-5% זקוקות לטיפול פסיכולוגי פסיכיאטרי או תרופתי".

עידו מראשון לציון התברך לפני כשמונה חודשים בבן זכר, אולם במקום רגשות שמחה, הוא אומר, פקדו אותו רגשות אחרים. "קשה לי להסביר איך הרגשתי כלפי שי, אבל במבט לאחור אני מבין שזה היה שילוב של כמה גורמים. בלילה שהוא נולד הרגשתי התעלות, הרגשתי שחיי השתנו ושהיצור הזה הוא חלק ממני. אבל השבועות עברו, וגיליתי שאני הולך לעבודה ובעצם לא מתגעגע אליו כל כך. אשתי כמובן שקעה כולה בטיפול בשי, מה שגרם לי להרגיש לפעמים כמו גורם מיותר בבית. באיזשהו שלב יצאתי למילואים של חודש, ולא נעים לומר, אבל באיזשהו מקום חשתי הקלה להתרחק מהבית".

שיתפת את אשתך ברגשותיך?

"בהתחלה לא, ניסיתי להיראות נלהב ונרגש, אבל היא מכירה אותי יותר מדי טוב", הוא מחייך. "היא התחילה ללחוץ עליי שאספר לה מה מציק לי. היא לא הופתעה לשמוע איך אני מרגיש וגם לא היתה מודאגת, היא האמינה שזה עניין של זמן ואכן צדקה. כששי התחיל לצחוק אליי ולהגיב, הרגשתי איך אני נקשר אליו יותר ויותר כל יום".
הסיפור של עידו, מציינת ד"ר כצנלסון, מבטא פן שהוא ייחודי לאבות במסגרת הבעייתיות של היווצרות קשר בין הורים לילדיהם. "פעמים רבות, הנשים דוחקות את רגלי הגברים מטיפול בילד ונוטלות על עצמן את כל האחריות. הגבר מוצא עצמו בחוץ, ולרוב הוא גם נשאר בחוץ ומתקשה ליצור קשר עם ילדו דווקא בתקופה הקריטית של ההתפתחות שלו. נוסף על כך, גברים רבים חשים כי עם הצטרפות גורם נוסף למשפחה מוקדשת להם פחות תשומת לב, והם נאלצים, לעיתים באופן בלתי מודע, להתחרות עם העולל על תשומת הלב של האם-האישה".


- * אם המצב מחריף והתחושות אינן משתפרות עם הזמן, יש לפנות לטיפול פסיכולוגי אישי או זוגי, ואולי אף תרופתי (פסיכיאטרי).

-חוסר חיבור בין ההורים לתינוק יכול לנבוע מכמה סיבות:
1. אחד מבני הזוג אינו מוכן נפשית לתינוק,
2. האישה חשה כי היא לא מסוגלת לשאת באחריות הרבה שלפניה,
3. האישה חשה כי הולדת התינוק מסמלת את קץ הנעורים, היופי והגזרה החטובה,
4. ומהווה מכשול להתפתחות מקצועית,
5. ההריון לא היה מתוכנן,
6. קיימת רתיעה פיזית מהתינוק שנראה שונה מהציפיות,
7. דימוי עצמי נמוך של אחד ההורים,
8. הלידה וההסתגלות אחריה היו שונות מכפי שהאם תיארה אותן לעצמן.

- לניתוק רגשי עלולים להיות ביטויים חיצוניים כגון, הבעת חוסר סבלנות כלפי התינוק, חוסר רצון לבצע מטלות שוטפות והעברתן לאחרים, וכן רגשות קשים ותחושות אשמה על כך שאינך הורה טוב
-פסיכולוגים מרגיעים באומרם כי הקשר בין ההורה לתינוק יבוא עם הזמן, בעיקר לאחר שלומדים להכיר זה את זה.
-חשוב לדבר על התחושות עם דמות קרובה או במסגרת של קבוצת תמיכה.
- אם המצב מחריף והתחושות אינן משתפרות עם הזמן, יש לפנות לטיפול פסיכולוגי אישי או זוגי, ואולי אף תרופתי (פסיכיאטרי).