אמא היא אמא היא אמא (?)

הפרשה סבוכה ועצובה, ובית המשפט מתלבט ברגעים אלו בדילמה הנוגעת ללב כל אב ואם, האם ניתן לקחת ילד אשר נמסר לאימוץ וגדל במשפחה אותה הוא מכיר ואוהב, בגיל כל כך קריטי בחייו, גיל שנה, הגיל שבו מתפתחת התפיסה של הילד לגבי מי הוא מה זה "אני" ואיך אני משתלב בעולם הזה, האם זה לא מקור לנזק לחיים שלמים לקרוע ילד שכזה מזרועות הוריו? האם צו הביולוגיה חזק מצו ההגיון? ומצד שני, האם הביולוגית שליבה משווע לבנה, עליו כבר וויתרה בעבר.

האם, אשר ילדה את בנה בשעה שחיה בנפרד מאביו, החליטה למסור אותו לאימוץ, על פי החוק- מכיוון שלא היה לה קשר עם אבי הילד ומכיוון שהאב נחשב כ"בלתי ידוע" החליט בית המשפט כי צו האימוץ תקין (אף על פי שעל פי רוב, נדרש גם האב הביולוגי לחתום על ויתור) לאחר מכן, שבה האם הביולוגית לחיות עם אבי הילד והתחרטה על מסירתו לאימוץ, ופנתה לבית המשפט בכוונה לקבלו חזרה, אולם עד אז כבר נמצא הפעוט במשפחה חדשה, וכרגיל, החוק הבלתי שלם אפשר פירצה שגרמה לבית המשפט להחליט לטובת האם הביולוגית- כרגע העניין נמצא בבירור נוסף, וסופו עוד לא נראה לעין, ניתן רק לשער את גודל הכאב שחווים יום יום כל המעורבים בדבר ואת המתח שזה משרה על הפעוט שלכאורה אינו יודע דבר.
האם בעת הויתור היתה אדם בוגר ומודע, שעשה החלטה (גם אם מתוך סערת רגשות - הרי עדיין החלטה מודעת) ועל המחליטים בנושא לזכור כי חיי ילדים אינם משחק.

והסחרור הזה שבו נמצאות המשפחות הוא הגורם בעצם לכל המהומה התקשורתית סביב, האם החוק הקובע שלאם המאמצת יש שישה חודשים להתחרט הוא חוק הומני (כפי שהוא מוצג) או שמא חוק דרקוני המניח את טובת האם לפני טובת הילד? (מה שסותר את כל ההגיון שבחוק להגנת הילד, הגורס כי טובת הילד מעל הכל)

מדי שנה פונים כמה מאות זוגות בבקשה לאמץ תינוק בארץ, על פי חוק מי שיש לו כבר ילד ביולוגי אחד לא יוכל לאמץ תינוק, וכמו כן- הפער בין גיל הילד לגיל ההורה לא יעלה על 45 שנה לגבר ו-40 שנה לאישה, ומכיוון שהתור בארץ כל כך ארוך, הרי שלמעשה אשה בת 35 הפונה לאימוץ תידחה על "סעיף גיל" משום שבעת מסירת הילד היא תהיה כבר בת 40, מה שמותיר אנשים אלו עם האופציה היקרה מאוד ולעיתים חסרת הוודאות של אימוץ מחו"ל, הזוג הצעיר שכן כשיר גילאית לאמץ בארץ, ייאלץ להמתין כ -5-6 שנים, בהם יעבור מבדקים וסדנאות, ביקורים של עובדת סוציאלית ובדיקת כשירות פסיכלוגית וכלכלית (ולעיתים זה גורם לתהיה ולהרהור עגום על החופש של כל אחד ללדת בלי שייבדקו כישוריו, אל מול הבדיקות המדוקדקות שנעשות לחפצים באימוץ)
בשנת 1988 תוקן תיקון לחוק אימוץ ילדים שהסדיר את עניין האימוצים מחו"ל דרך עמותות מוסדרות בלבד (אחרי כמה וכמה מקרים כואבים של הונאות ומשחק בממון רב וברגשות ובחיי אנשים וילדים) בניגוד לאימוץ בארץ, פה מדובר על הוצאה שתחילתה מחיר האימוץ פרופר (סביב 20,000 דולר) וסופה לא ידוע (נסיעות לארץ בה חי הילד, הוצאות בת משפט, עוד טיסות, שהייה, בדיקות גנטיות לילד, תשלום לרשויות, ועוד ועוד) אולם היתרון המעשי של אימוץ חו"ל הוא כמובן המהירות והזמינות, לעומת הקשיים והמכשולים בארץ.

כשהיינו ילדים, להיות "מאומץ" היתה סטיגמה, הדברים הוסתרו מעין כל, תיקי אימוץ ננעלו ומשפחות שלמות עשו הכל כדי שהסוד השמור לא יתגלה לילד וינתץ את מרקם חייו, כיום הגישה היא שונה לחלוטין.
לרוב הילד גדל עם הידיעה שהוא מאומץ, ועם זאת הוא גדל בביטחון מלא שאלו הוריו - ואיתם הוא יישאר לנצח ובביתם הוא רצוי ואהוב בדיוק כמו ילד ביולוגי, "אתה לא הגעת מהרחם, אבל הגעת מהלב" הוא משפט מנחה בתפיסת האימוץ המודרנית, הורים מכינים לילדיהם "ספרי אימוץ" ובהם תמונות שלהם מימיהם הראשונים ודרך כל תהליך האימוץ, דבר שבהחלט עשוי להועיל לילד להתמודד עם התהיות "מאיפה באתי, ואיך" בשלב שבו הוא מנסה לבנות את זהותו והפרטים האלו משמעותיים כל כך.

כמו בכל סיפור לוהט בעידן המודרני, הרי ברגע שמשתחרר הסיפור לתקשורת (ולעיתים עוד הרבה לפני) מתחילה הרשת לסעור ולרגוש, בפורומים הרלוונטיים אין נושא שיחה לוהט מזה בימים האחרונים, והסערה רק הולכת וגדלה ככל שהסאגה מסתבכת, עצומות הקוראות לבית המשפט לשנות את החלטתו צצו בפורמי האימוץ השונים, וויכוחים הולכים ומתחזקים על משמעות המושג, המילה, ההרגשה - אמא
כך אומרת אולה זילברג, אם מאמצת:
"ה"הריון" שלי נמשך 5 שנים. פילה יולדת אחרי שנתיים. רק אחרי ששירז הגיעה אלינו הפכנו למשפחה שלמה. לפעמים אני תוהה איך ילדה קטנה אחד יכולה להפוך למאושרים כ"כ הרבה אנשים. אבל שירז הצליחה בכך.
לאחרונה אני מידי פעם שואלת איך יתכן שזוהי לא ילדתי הביולוגית - הרי היא כ"כ דומה לי: היא טועמת דברים כמוני - בזהירות, עם קצה הלשון, היא ישנה כמוני - באלכסון, כמוני אוהבת תפוחים ולא מתה על מנגו.
ואני זקוקה לה - כשחוזרים הביתה עם כאב ראש אחרי יום עבודה ארוך ורואים את החיוך הרחב שלה ושומעים "מאמא, מאמא", הכל נשכח. מאותו רגע יש רק אושר אחד אינסופי, איך אפשר לקחת ילד מאמא שכזו? ולהחזיר אותו לאם שיתרונה היחיד הוא ביולוגי".

ומוסיפה שרית אלברג: "היא אמנם לא יצאה מהרחם שלי אבל היא נמצאת אצלי עמוק עמוק בלב.
היא הבת שלי ואני אמא שלה, לא אמא מאמצת אלא פשוט אמא, האמא היחידה שהיא מכירה.
האישה שילדה אותה בחרה לוותר על האפשרות להיות אמא שלה, היא מסרה אותה לאימוץ ובכך הפכה אותי לאמא שלה, לאמא היחידה שלה.
אני לא יכולה להעלות על דעתי אפילו את האפשרות שמישהו יקח את ביתי ממני.
למה לקרוע בת מזרועות אימה ?
למה לקרוע אותה מכל דבר שהיא מכירה ?
רק אני יודעת מה זה להיות אמא שלה.
העובדה שלא ילדתי אותה לא עושה אותי פחות אמא שלה, והעובדה שאישה אחרת ילדה אותה לא הופכת אותה אוטומטית לאמא.
להיות אמא זו בחירה, והיא בחרה לוותר על הילד".