הומאופתיה: דומה בדומה ירפא

במאות השבע עשרה והשמונה עשרה האמינה הרפואה המערבית שמחלה היא בעצם "רוח רעה" שנכנסת לגוף. הטיפול היה "להוציא" את הרוח הרעה ע"י חומרים שגורמים
להזעה, הוצאת ריר, שלשולים והקזות דם.

ד"ר סמואל האנאמן, רופא גרמני, האמין ששיטות הטיפול שהיו נהוגות בזמנו אינן נכונות ויש צורך להתייחס גם לנפש האדם כחלק מן הבעיה הרפואית. לדעתו, היה צריך להתייחס לכל אדם, לאופיו ולבעיותיו האישיות כפרט ואין פתרון אחד המתאים לכל המטופלים במחלה מסוימת.

לאור אמונתו זו לא יכול היה האנאמן להמשיך ולעבוד כרופא "קונבציונאלי" ופרש מן המקצוע. בשל ידיעתו הנרחבת בשפות החל לעבוד כמתרגם ובין היתר תרגם ספרים העוסקים בתרופות וברעלים שמקורם צמחי. יום אחד, בעודו מתרגם, נתקל בתיאור של צמח שנקרא "צימחונה" (CHIMCHONA). הצמח היה חומר המוצא לתרופה בשם כינין שבה השתמשו לטיפול במלריה (עד היום משתמשים בתרכובות כימיות דומות לכינין בטיפול נגד המחלה). בספר תואר כי אנשים שאכלו צימחונה פיתחו תופעות הדומות לסימפטומים המופיעים במחלת המלריה.
בעקבות גילוי זה שאל את עצמו האנאמן האם יכול להיות קשר בין האפקט הרעיל של הצמח לבין ההשפעה הטיפולית שלו כנגד מלאריה.

כבר היפוקרטס במאה החמישית לפני הספירה שם לב לכך שאותו חומר יכול להשפיע באופן שלילי על הגוף במקרים מסוימים ובאופן מיטיב במקרים אחרים. בעקבות תצפיותיו, היפוקרטס ניסח את "חוק הדמיון": ע"י חומר מסוים ודומה המחלה נוצרת וע"י שימוש בחומר הדומה אנחנו מרפאים את המחלה.

האנאמן, שהכיר את חוק הדמיון, רצה לבדוק האם התופעה מקרית או קבועה. הוא לקח בעצמו את הצימחונה, וסבל מסימפטומים שמזכירים מלריה: חום גבוה ופתאומי וצמרמורות. בהמשך, ניסה את הצמח על אשתו, ילדיו וחבריו וראה כי כולם סבלו מאותם סימפטומים.
בהמשך בדק האנאמן תרופות שונות שהיו בשימוש אז ברפואה וניסה אותם על מתנדבים בריאים (לדוגמא : מלחי כספית – שגורמים לשלשולים וריר), הוא רשם בקפידה את ההשפעה שיש לחומרים אלו והחל לראות שלכל חומר וחומר יש השפעה שונה על הגוף והנפש.
לאחר שבדק כך עשרות תרופות החליט לחזור ולעסוק ברפואה רק שהפעם, היה מתשאל כל מטופל שהגיע אליו לגבי הסימפטומים המיוחדים לו, היה מברר גורמים נפשיים וגופניים וניסה לראות לאלו מעשרות התרופות שבדק בניסוייו מתאים תאור המחלה הספציפי.
אם מכלול התלונות של מטופל מסוים היו מתאימות לסימפטומים שגורם חומר מסוים, האנאמן היה נותן את החומר כטיפול. כך בעצם טיפל האנאמן בפונים אליו באותה תרופה שהייתה עשויה לגרום להם את תסמיני המחלה לו היו לוקחים אותה בעודם בריאים. לאור הצלחותיו הטיפוליות ניסח שוב את "חוק הדמיון": "דומה בדומה ירפא".
ומכאן פרוש השם הומאופאתיה: HOMEOS : דומה, PATHOS :סבל.

עם השנים, האנאמן וממשיכי דרכו בחנו אלפי חומרים מן הטבע ובנו מערכת טיפולית שלמה המבוססת על עיקרון "הדומה בדומה ירפא". כיום, כאשר מטופל פוגש הומאופאת, הוא נשאל לגבי כל הסימפטומים הקיימים אצלו (כולל אלו שלכאורה לא נראים קשורים למחלה) ומקבל טיפול בתרופה הומאופתית המתאימה לסימפטומים שלו.
חלק ממטרת הטיפול היא גם להשפיע על כוח הריפוי שמצוי אצלנו שהאנאמן קרא לו "כוח החיות" (Vital Force). מקור המחלה לפי האנאמן הוא בהפרעה בכוח החיות, ולכן מטרת הטיפול תהייה לחזק את אותו כוח חיות ולהחזירו למצבו המקורי שבו יוכל לתחזק ולרפא את הגוף.

לאחר בדיקה של מאות תרופות הומאופתיות , האנאמן שם לב לכך שלרבות מן התרופות יש גם השפעות בלתי רצויות (תופעות לוואי). הוא מצא דרך לצמצם את אותן תופעות על ידי הורדת מינון החומר הפעיל בתרופה. את זאת השיג על ידי דילולים חוזרים של התרופה באלכוהול תוך כדי ניעור התרופה בין הדילולים על מנת לפזר את החומר הפעיל. אז שם לב לתופעה, לכאורה מוזרה : ככל שהתרופה הייתה יותר מדוללת וריכוז החומר הפעיל בה היה קטן יותר, הרי פעולתה על המטופל הייתה חזקה יותר.
מכאן ובעקבות ניסויים שערך בהמשך הגיע האנאמן למסקנה כי ככל שהתרופה מדוללת יותר, אזי פעילותה המבריאה חזקה יותר. כמו סוג התרופה, כך גם רמת דילולה הינה ספציפית לכל מטופל.

מכאן כמובן עולה השאלה, שהעסיקה רבים מאז: הרי בדילולים היותר גבוהים לא ניתן כבר למצוא בבדיקות מעבדתיות כל חומר פעיל בבקבוק, אז מדוע שזה יעבוד בכלל?
ההומאופתיה מאמינה כי האנרגיה של חומר המוצא מתפזרת במיים בתהליך הדילול והניעור, ואותה אנרגיה היא זו שמשפיעה על כוח החיות וגורמת לו לתיקון עצמי ב"קלקול" ממנו הוא סובל.

בשנים האחרונות נערכו ניסויים רבים על ידי רופאים ומדענים "קונבנציונלים" על מנת לנסות ולהוכיח שאכן, המיים "זוכרים" את החומר הפעיל גם כשלא ניתן לאתרו באמצעים הקיימים בידינו. נראה היה שחלק מן הניסויים אכן הצליחו להראות כי יש משהו בתרופה המדוללת שהוא מעבר לכימיה, אך היו מדענים שהשמיעו ביקורת על שיטות עריכת ניסויים אלו והעמידו מולם תוצאות ניסויים הפוכות. נכון להיום הויכוח בעולם המדעי בין מצדדי ומתנגדי ההומאופתיה לא הוכרע וספק אם יוכרע אי פעם.
עם זאת, יש לציין, גם אם המנגנון שעומד מאחורי ההומאופתיה אינו ברור לחלוטין, הרי שמחקרים רבים, שתוצאותיהם מקובלות גם על הקהיליה המדעית הקונבנציונלית, הצליחו להוכיח כי הטיפול ההומאופתי מועיל למטופלים, לפחות במחלות מסוימות.