יומן טיפולי פיריון - פרק שני

סיכונים? עולם חדש של אפשרויות נפתח בפני, הריון מרובה עוברים? מי מספר לי על כל זה? ללמוד מהוותיקים, משועלי הקרבות המצולקים (בקרוב גם אני שם, אל דאגה, הצלקות עוד מדממות) אני לוקחת את האיקקלומין ללא מעקב בגלל שאני כל כך רוצה שזה יצליח, סקס, סקס, סקס, בולשיט.
אני מגלה את נפלאות בדיקת ההריון, עושים עלי הון אבל בכולן הפס הבודד לועג לי, מול החלון אני מדמיינת פס נוסף, מלכסנת את המקלון לכאן ולכאן.

אחרי עוד כמה מפגשים עם הרופא האדיש והמתנשא אני עושה מעשה, ידידיי החדשים מהאינטרנט פורשים לי רשימת רופאים (בנתיים אני מתמכרת לפורומי הפוריות) בחרתי אחד, וניצבתי במשרדו בלב רוטט.
הייתי לבד, הרופא החדש היה מתוק ורגיש, בדיוק כל מה שלא היה הישן, ונרגעתי קמעה, אם כי הפחד שב להלום כשהוא רשם לי מרשם לזריקות, זה נראה לי כמו סוף העולם אבל אז התוודעתי לעוד פרוצדורה, שעתידה לשנות את חיינו, בדיקת זרע.

האיש מקבל את הפתק ויוצא לכבוש את המעבדה, מסתבר שלטובת גירוי הלקוחות מוצעים שם גיליונות ישנים של לאישה, וכמה דפים מהאינטרנט בהם נראות ילדות (!!) בשלל פוזות שהיו מכניסות לכלא כל אדם, יחי חוק בריאות ממלכתי.
אני הולכת לפתוח תיק פיריון בקופת חולים, ומתוודעת לעוד בירוקרטיות מרגשות ולפקידות אדישות, מי שכמוני נזקק עד היום לקופת חולים רק בשביל שפעת מזדמנת מגלה בהחלט עולם חדש, ומגלה שיש אנשים שחיים בקופת החולים, שמבלים בקופת החולים, ושמכירים את הפקידות בשמן הפרטי, ושיש להם המון זמן והמון מסמכים מקומטים בארנק, אני מדלגת מרגל לרגל ומפלס העצבים מטפס.

את הזריקה הראשונה אני מקבלת מאחות קופת חולים, בחיים לא כאב לי ככה, כתם כחול ענק מתפשט מימין לטבור ואני בולעת את העלבון ומחליטה שאיש לא נוגע בי יותר עם מחט, את הזריקה השנייה והלאה אני מעניקה לעצמי, קצת אומץ ברגע אומלל של נעיצת מחט, והכאב פחות במידה ניכרת, יותר קל להכאיב לעצמך? האיש נמלט לחדר אחר, לא מסוגל לראות את המחט חודרת פנימה, החתולים דווקא מגלים עניין.

בבוקר ההוא אני בעבודה, ובעלי מתקשר, הוא לא מבין בבדיקות זרע אבל "זה לא נראה לו טוב, יש פה כל מני מספרים" השלכתי את העכבר ודהרתי למקום עבודתו, לקחתי ממנו את הבדיקה ושבתי למחשב, והתחלתי לבדוק את התוצאות, באותו רגע נשמטה הקרקע מתחת לרגלי, ממעמד של "מי שזקוקה לעזרה קלה בביוץ" הפכתי למועמדת (לפחות בעיני באותן השניות) למוות ערירי ונטול ילדים, בבית חשוך וקודר, לאיש אין כמעט זרע תקין, והמעט שיש לא תקין מורפולוגית, הוא גם לא זז, ובנוסף לכל "החומר רירי" עכשיו הוא נעלב סופית, והערב ננעל בבכי שלי ובקדרוריות מסויימת שלו, מחר יש לי תור לרופא, את התחשוות של אותו ערב אני לעולם לא אשכח, את הוודאות המחרידה שלמרות הכל העולם הולך להשתנות לי, משהו פה לא בסדר ואיך מצאתי את עצמי בלב כל זה? (שימו לב לתחושה הזו, היא עוד תחזור ברגעי מפתח..)

ברגע שבני הזוג מבינים, שהעניין הפשוט להיכנס להריון, הולך להיות קצת יותר מסובך ממה שציפו, מתחילה להתעורר השאלה מה הבעיה אצלנו? מצד אחד, כל הזוגות שואפים להבין מה מונע מהם להרות ומצד שני, עוד לא נפגשתי בזוג שבאמת שמח כשבישרתי להם שנמצאה בעיה. החיפוש אחר ה"אשם" בבעית הפריון מהווה לעתים מעמסה לא פשוטה לזוגיות. האמת שאצל רוב הזוגות מדובר בבעית תת-פריון יחסי בשני הזוג. כלומר, יתכן ואם אחד מהם היה "סופר" פורה, הרי שהבעיה הקלה של בן הזוג השני לא הייתה מהווה מכשול. אך צרוף אקראי של שני בני זוג עם בעיה קלה הופכת הרבה פעמים להיות הפרעה משמעותית יותר. יש גם לזכור שבמסע הזה לעבר הילד המיוחל, לא פעם מתהפכות היוצרות. כלומר אם בתחילה "האשם" נופל על הביוץ הלא משכנע של האישה, ואחר כך מסתבר שדווקא הזרע "לא מי יודע מה", הרי שלעתים מתגלה בהמשך שיש גם בעיה בחצוצרות או שדווקא הביציות מאכזבות. כך שלא כדאי לבני הזוג לחפש "אשמים", ותמיד עדיף לראות זאת כבעיה זוגית. מה גם שבכ- 40% מהזוגות האי פריון הינו על רקע "בלתי מוסבר," כלומר הרופאים מחליטים להסתפק בברור הבסיסי ולהתקדם בטיפולים ולא בבירורים נוספים.

הבירוקרטיה בקופות הינה באמת לעתים חסרת רגישות לבני הזוג שנאלצים להתמודד עם צרכים חדשים בבואם לעבור טיפולי פריון. הדבר גם נובע מכך שאפילו זוגות שדחו במשך חודשים רבים את תחילת הטיפול לא רוצים לעכב את הטיפול ביום אחד, מהרגע שהחליטו להתחיל בטיפול. יש לזכור שבעולם הטיפולים עולים הון (בארה"ב כ- 10,000 שקל לטיפול עם זריקות כמו גונל F, מעקב והזרעה) וגם שם לא נמנעים מבירוקרטיה. רופא מומחה בתחום לא יכול לפתור את הצורך להתמודד מול הקופה, אך יכול לסייע רבות בהדרכת בני הזוג במבוך ובתמיכה בהם.

זוגות רבים בוודאי שמו לב שגברים לוקחים את נושא הפוריות כעניין "שמתחת לחגורה". כלומר, האישה בדרך כלל נוטה להיות יותר עניינית, ורואה בהפרעת הפריון בעיה רפואית, בעוד שהגברים מאד נפגעים מהמחשבה שהם "אפילו לא מוסגלים להכניס את בת הזוג שלהן להריון." נראה שאצל גברים רבים התגובה במישור הרבה יותר רגשי וחבוי, למרות שמזמן הוכח שאין כל קשר בין "הגבריות" ויצור הזרע. זאת אומרת, שגם אצל גבר גדול, שעיר, רב-און ועם ליבידו מדהים עלול הזרע להיות חלש, בעוד שדווקא אצל גבר שלא מתגלה כפנתר במיטה הזרע יכול להיות מצוין.

נשים רבות גם טועות בבני הזוג וחושבות שהרתיעה שלהם מהתמודדות עם בעית הפריון נובעת מאדישות וחוסר אכפתיות, ולא מבינות שמדובר דווקא ברגישות יתר כואבת לנושא ש"משתקת" חלק מהגברים ומובילה להסתיגות מהצורך בטיפולי פריון. כמובן, שגברים רבים כן מתעניינים ופעילים, בייחוד כאשר נמצאה בעיה אצל בת הזוג. בכלל מאד שכיח שאחד מבני הזוג, ללא קשר למינו, בוחר את תפקיד "הלחוץ" בעוד שהשני הוא "האופטימי".

לצערי, החיים לא הוגנים, ומאחר ובאיזה שהוא מקום הוחלט על כך שדווקא הנשים יהיו אלו שישאו את ההריון, הרי שאפילו כאשר הבעיה היא חד משמעית אצל הגבר, מירב הטיפול ינתן בסופו של דבר לאישה. עבור גברים רבים נגרמת אי נוחות רבה מ"הסבל" שעוברת בת זוגן בעת הטיפולים, בייחוד כאשר הללו נדרשים בשל בעיה בזרע. למזלנו, נראה שרוב הנשים מסתגלות מהר יחסית לצורך בטיפולים לא כל כך נעימים. בכל מקרה, בני זוג רבים יוצאים מהמאמץ להרות עם זוגיות איתנה יותר ואהבה רבה ליציר כפיהם המושקע.



בואו לדבר על כך בפורום פיריון האישה והפרייה חוץ גופית