הפרעות התנהגות בילדים: הילד ההיפראקטיבי

ילדים, מתבגרים ומבוגרים שיש להם ליקוי התפתחותי בשליטה העצמית מוגדרים כסובלים מ: ADHD (Attention Deficit Hyperactivity Disorder). כלומר כסובלים מבעיות בטווח הקשב, בשליטה על הדחפים וברמת פעילות. רוב הילדים ("הרגילים") מאופיינים בכך שהם פעילים יותר ממבוגרים, מלאי מרץ, אמפולסיבים וקשובים פחות ממבוגרים. לילדים יש בדרך כלל יותר קשיים ממבוגרים כאשר הם מתבקשים לציית להוראות, לעבוד בעקביות או להתמיד עד לסיום מטלה.
זאת הסיבה לכך שכאשר הורים מבחינים שלאחד מילדיהם קשיי קשב, קושי בשליטה עצמית, בריסון דחפים, ציות להוראות ועוד, יש המרגיעים אותם בטענה שמדובר בהתנהגות נורמלית וטבעית של ילדים, שאינה אמורה לעורר דאגה. ההסבר המרגיע הניתן להורים הוא שהילד כנראה עדיין אינו מפותח דיו, ולכשיתבגר יחלפו הקשיים. מילות הרגעה אלו לעיתים מתבררות כנכונות. אך לעיתים גורמת הרגעה מסוג זה נזק: יש ילדים שטווח הקשב שלהם קצר מאוד, רמת הפעילות שלהם גבוהה מאוד ושליטתם בדחפיהם מוגבלת מאוד. במקרים אלו מדובר בדרך כלל בבעיה אמיתית שיש להתייחס אליה באופן רציני על בסיס מידע מדעי עדכני.

פריצת הדרך המדעית בתחום בעשרים השנה האחרונות מרשימה בהיקפה ובמשמעותה. במשך עשרות שנים טופלו ילדים שכאלו בהתאם לגישה מוטעית, לפיה ADHD נגרם בשל פגיעה מוחית או טיפול לקוי של ההורים והאמונה הייתה שהילדים יתגברו על הקשיים עם התבגרותם. כמו כן רווחו דעות שונות ומשונות בקשר לתרופות שנמצאו יעילות כטיפול בליקויים אלו. חלק מן הדעות שהשפיעו בסוף שנות השמונים היו השקפותיה של כת דתית שעמדה מאחורי תביעות רבות כנגד רופאים, מה שגרם לירידה דרמטית בכמות המרשמים שרופאים נתנו לתרופות העשויות לסייע ל ADHD. בעוד שילד חולה סוכרת מקבל אינסולין ואיכות חייו משתפרת, מעדיף לעיתים הורה לילד הסובל מ ADHD שלא לאפשר שיפור באיכות חיי ילדו (וחיי המשפחה כולה) בשל מיתוסים ופחדים שבדרך כלל אינם מבוססים. מיתוסים עמדו גם בבסיס הסברות שהתרופות המעוררות שנמצאו יעילות בטיפול בילדים אלו אינן יעילות לטיפול במתבגרים ומבוגרים ושיש לתת אותן רק בשעות בהן הילד נמצא במסגרת של לימודים.
בעבר הומלץ גם על מזון ללא תוספות מסוימות וללא סוכר לילדים הסובלים מהבעיה. ההמלצות ניתנו למרות שאין בספרות המדעית ממצאים התומכים בגישה.

כיום, לאחר עשרים שנות מחקר בתחום, ידוע שלרבים מילדים אלו יש סוג תורשתי או גנטי של ליקויי. בנוסף ברור שרבים מהסובלים מליקויי זה אינם מתגברים על בעיותיהם עם הגיל. כיום ידוע שהטיפול התרופתי יכול להינתן בכל ימות השנה (ולא רק בימי ובשעות הלימודים) גם לילדים וגם למתבגרים ומבוגרים.
למרות ועל אף המידע המעודכן והחדשני אודות דרכי אבחון והתמודדות עם הלקות, נוטים הורים וקרובים ליפול למלכודת האמונות והגישות שנשללו במחקר המדעי. התגובה היא לעיתים הפניית אצבע מאשימה כלפי הממסד הרפואי. תגובות שכאלו של הורים לילדי ADHD ניתנות להבנה: כאשר ילד הוא בעל גוף בריא, חושים תקינים ומנת משכל טובה, קשה לקבל שהוא סובל מלקות עד כדי הזדקקות למסגרות חינוכיות מיוחדות, תרופות, מעקב, טיפול פסיכולוגי ושיטות מיוחדות לחינוך בבית. וזאת, למרות שהילדים משדרים תסכול רב, עצב, כעס ובדידות. יש אף ילדים המתקשים לעמוד בקשיים ובעימותים הנוצרים עם חבריהם ובבית הספר ושואלים את נפשם למות.

אולי יקל לדעת שנתונים עדכניים קובעים שמספר בעלי ADHD בארה"ב עולה על 2 מיליון ילדים. כלומר, בכל כיתה ברחבי ארה"ב יש בין ילד אחד לשניים הסובלים מן הלקות, מה שעושה אותה לאחת ההפרעות הנפוצות ביותר הידועות לאנשי מקצוע. סביר להניח, שכל אחד מאתנו מכיר מישהו הסובל מההפרעה, בין שאנו מזהים אותה ובין שלא.
כאשר ADHD אינו מטופל כשורה הוא גובה מחיר כבד גם מהאדם הלוקה בו וגם מהחברה. כאשר מדובר במחיר שהחברה משלמת, לא מדובר רק באיבוד תפוקה ותעסוקה. מדובר בצורך בחינוך מחדש, מדובר בהתמודדות עם התנהגות אנטי חברתית שכוללת גם פשיעה וגם פגיעה ברכוש. מתברר כי יותר מעשרים אחוזים מבעלי ADHD גרמו בארה"ב לדלקות ענק ויותר משלושים אחוזים מהם היו מעורבים בגניבות. יותר מארבעים אחוז החלו לצרוך בגיל מוקדם טבק ואלכוהול. מעל חמישה אחוז מהם מסולקים מבית הספר בשל מה שמוגדר התנהגות גרועה במיוחד.
כמו כן נמצא שבתוך השנתיים הראשונות לנהיגה, מתבגרים הסובלים מ ADHD גורמים לתאונות פי ארבעה ממתבגרים אחרים. הסיכוי לפציעה גופנית בתאונות אלו גדל עוד יותר ביחס לאחרים. מספר הדו"חות שקיבלו מתבגרים אלו על מהירות מופרזת, היה גדול פי שלושה לעומת מתבגרים אחרים.
ההכרה בממצאים אלו הביאה למאמץ גדול להבנת הלקות מתוך מודעות לקושי שבקבלה ומכאן הקושי להסכים לטיפול מותאם באין סימן חיצוני. כיום ניתן לכוון הורים ומטפלים למקורות מידע מבוססים במידה שאינה מאפשרת התעלמות או מניעת טיפול הולם.

בעקבות המחקרים הרבים בתחום, מקובל היום לראות בשלושה גורמים מרכזיים כסיבות אפשריות להפרעה:
1. גורמים העלולים להביא לידי פגיעה מוחית כמו פציעה, מחלה, חשיפת עובר במהלך ההריון לאלכוהול וטבק. חשיפה מוקדמת לרמות גבוהות של עופרת.
2. פעילות מצומצמת (יחסית) באזורים מסוימים של המוח. רמת פעילות נמוכה באזורי מוח שונים אחראית לקשיים בהפעלת עכבות ושליטה עצמית שהם מסימני ההיכר המרכזים של ילדים אלו. ממצאים מדעיים רבים מצביעים בברור על כך שהאזור הקדמי ביותר במוח והסתעפויותיו הרבות דרך סיבי עצב אל תוך מבנה המכונה "הגרעין המזונב", אחראי כנראה להתפתחות הלקות. אזורי מוח אלו ידועים כעוזרים לנו לשלוט על ההתנהגות, להפעיל את יכולת הקשב שלנו, לרסן את תגובותינו ולתכנן את העתיד. אזורים אלו הם העשירים ביותר במעביר העצבי דופמין הידוע כחומר כימי המעכב פעילות של תאים במוח. כיום מתיחסים ל ADHD כאל קושי אמיתי בהפעלת עכבות או קושי בשליטה עצמית, שנגרם בעקבות רמת פעילות נמוכה באותם אזורי מוח האחראים לעכבות אלו.
3. הסיבה השלישית ל ADHD היא התורשה. מחקרים רבים ונרחבים מצביעים על תפקידה הגדול של התורשה באופן ההתבטאות של הלקות. כנראה שהמאפיין העובר בתורשה הוא הנטייה לאי תקינות בהתפתחות הקליפה הקדמית של המוח ושל הגרעין המזונב. גם היום עבודות רבות ממשיכות להיערך בתחום זה.
ההסבר התורשתי גנטי מאפשר להתייחס ללקות גם כאל תכונה אנושית העוברת בתורשה. ממחקרים עולה שהגורמים הגנטיים קובעים יותר מהגורמים הסביבתיים מי עלול ללקות בה. מזווית ראיה זו, אפשר להתייחס ל ADHD כאל תכונה מוקצנת מתוך שלל תכונות, שגם הן נקבעות בחלקן באופן גנטי, ושגם בהן יכולה להיות הקצנה כגון: גובה, משקל, דיסלקציה ואינטליגנציה. התכונות של הפעלת עכבות או שליטה עצמית מייצגות ממד ביכולת האנושית: ילדים ומבוגרים נבדלים זה בזה ביכולת אנושית זו לפי התכונה שהם יורשים. ניתן לומר שלכולנו מידה מסוימת של ADHD. מי שמתויג כבעל לקות זו פשוט מיצג את קצה הטווח (או החריגה מהנורמה) של תכונה הקיימת בכולנו.

ADHD מאובחן בכל המעמדות החברתיים, בכל הקבוצות האתניות ובכל הלאומים. הלקות מאובחנת במידה רבה יותר אצל בנים (בנות מאובחנות ומטופלות פחות). אמות המידה לאבחון מפורטות כקווים מנחים במדריך לאבחנת הפרעות פסיכיאטריות של אגודת הפסיכיאטרים האמריקאית. רק רופא רשאי לאבחן את הלקות.

לסיכום: כיום נתפס ADHD כמורכב משלוש בעיות עיקריות:
1. בעיה ביכולת השליטה בהתנהגות.
2. לקות קשב.
3. קשיים בהפעלת עכבות ופעילות יתר.

שתי בעיות נוספות נתפסות גם הן כמרכיב של האבחנה.:
1. קשיים במילוי כללים והוראות.
2. חוסר עקביות באופן התגובה למצבים ולמשימות.

ניתן לסייע לילדים הסובלים מ ADHD באמצעות קבלת תמיכה ושיתוף פעולה עם מסגרת חינוכית מותאמת: קטנה, וטיפולית הנוקטת בשיטות עיצוב התנהגות ושאיננה נרתעת משימוש בתרופות לפי המלצות הרופאים. כמו כן יכולה הדרכה צמודה להורים לסייע גם להם עצמם, גם לילדם וגם להצלחה רבה יותר של הטיפול בבית הספר.



המאמר נכתב על פי ספריו של ר.א. ברקלי, Barkly R.A