תסמונת הפיברומיאלגיה: הנקודות הרגישות

פיברומיאלגיה הינה תסמונת כאבי שרירים שלדיים מפושטים וכרוניים, המלווים במגוון רחב של סימפטומים כגון: עייפות, חולשה, הפרעות בשינה, כאבי ראש, תסמונת המעי העצבני ועוד.
התסמונת שכיחה ומערבת כשניים עד שלושה אחוז מכלל האוכלוסייה הכללית, כאשר תשעים וחמישה אחוזים מהנפגעים הן נשים. התסמונת הוגדרה ע"י החברה האמריקאית לרוימטולוגיה שקבעה את המדדים האבחונים הבאים:

1. המצאות כאבים מפושטים בכל ארבעת רבעי הגוף (העליונים והתחתונים, מימין ומשמאל) ובעמוד השדרה.

2. המצאות של 11 או יותר מסך 18 נקודות רגישות בפיזור אופייני, ידוע מראש.
בדיקת נקודות אלו מתבצעת ע"י מישוש ידני.

בדיקות המעבדה השגרתיות כמו ספירת דם, שקיעת דם, בדיקות כימיות, תקינות בתסמונת זו ואין כל עדות לתהליך דלקתי או זיהומי. עובדה זו והמצאות סימפטומים רבים ולא ספציפיים, גורמת לכך שהחולה הטיפוסית נשלחת לבדיקות רבות, חלקן פולשניות, לבירור תלונותיה הרבות והעקשניות. רק לאחר כשלוש עד ארבע שנים בממוצע, מגיעה החולה לאבחון. במחקר שערכנו בנושא מצאנו כי המודעות של רופאי המשפחה בארץ לאבחון תסמונת פיברומיאלגיה אינה גבוהה, דבר הגורם לתסכול מתמשך לחולה, הסובלת מכאבים ועייפות ממושכים ואינה מגיעה לכלל אבחון.

תסמונת פיברומיאלגיה הינה תסמונת אחות לתסמונות אחרות, כמו: תסמונת תשישות היתר ("התשישות הכרונית"), תסמונת המעי העצבני ועוד. תסמונות אלו מכונות תסמונות פונקציונאליות וישנה חפיפה גדולה ביניהן, הסימפטומים דומים והגישה הטיפולית דומה. כך שלא נדיר למצוא חולה שאובחנה כלוקה ביותר מתסמונת אחת בו זמנית. תסמונת הפיברומיאלגיה יכולה להיות ראשונית או משנית למחלות רוימטולוגיות וכרוניות אחרות.

התסמונת מערבת כאמור בעיקר נשים אם כי קיימת גם בגברים ומופיעה בגילאים שונים, כולל בילדות. אף כי הגיל הטיפוסי הוא עשרים עד חמישים שנה. התסמונת עלולה להופיע יום אחד מאליה, כאשר בדרך כלל היא מתחילה בהדרגה והכאבים מתפשטים בהמשך לכל הגוף ומלווים בעייפות והפרעות שינה, פגיעה באיכות החיים ובתפקוד הגופני.

כשליש מכלל החולות מדווחות שהיה אירוע אשר גרם להופעה או חשיפה של התסמונת. גורם כזה יכול להיות אירוע טראומטי נפשי או גופני, מחלת חום נגיפית ועוד. לפני מספר שנים מצאנו כי כעשרים אחוזים מכלל הנפגעים בתאונות דרכים שנפגעו בצוואר בפגיעה מסוג "צליפת שוט" פיתחו תסמונת פיברומיאלגיה כשלושה חודשים לאחר תאונת הדרכים. שכיחות זו גדולה פי 10 משכיחות תסמונת זו באוכלוסייה הכללית.
לאחרונה, במחקר שערכנו, מצאנו כי שכיחות תסמונת הפיברומיאלגיה גדולה יותר בקרב קרובי משפחה של חולי פיברומיאלגיה. ממצאים אלו מרמזים כי גורמים תורשתיים (גנטיים) וסביבתיים חשובים בהתפתחות פיברומיאלגיה, וכתוצאה מכך מצאנו כי איכות החיים והתפקוד היום יומי של קרובי משפחה של חולות פיברומיאלגיה נפגע גם הוא, כך שהמצאות תסמונת זו בחולה מקרינה ומשפיעה על כל משפחתה.

בעשר השנים האחרונות, נחקרה תסמונת זו באופן נמרץ, ולמרות שהגורמים לתסמונת לא הובהרו די צרכם, יש התקדמות רבה בהבנת מנגנוני הכאב בפיברומיאלגיה. כך נמצא שמנגנוני הכאב המרכזים במוח מופרעים בתסמונת זו, כך שהמוח מפרש גירויים קלים ולעיתים לא כואבים, ככואבים ביותר. יתרה מכך, נמצא שיש הפרעה בויסות של הורמונים וחומרים המתווכים כאב במוח המרכזי. בנוסף ישנה עדות לפגיעה במערכת העצבים האוטונומית בחולי פיברומיאלגיה. מערכת זו מווסתת דופק לב, לחץ דם, הזעה ועוד. הבנת מנגנונים אלו, תעזור בעתיד לפתח טיפולים ספציפיים יותר לתסמונת זו.

הטיפול בתסמונת פיברומיאלגיה עדיין לוקה ומאכזב. יש להסביר לחולה שמטרות הטיפול הינן הקלת הכאב ושימור ושיפור איכות החיים והתפקוד היום יומי בבית ובעבודה, אך לא ריפוי. כך שמדובר לעת עתה בתסמונת כרונית שאפשר להקל בה את סבלה של החולה, אך לא לרפאה. עצם האבחון של התסמונת בחולה גורם להקלה, כי אי הוודאות והתסכול של החולה הנמשכים שנים, בשל אי האבחון, קשים מנשוא.

ישנה חשיבות להסביר לחולה ולמשפחתה הקרובה את מאפייני התסמונת, את המטרות הטיפוליות ואת הצפוי בעתיד. חשוב להדגיש שתסמונת זו אינה גורמת לנכות, שיתוק או עליה בתמותה. יתרה מכך, כל חולה הלוקה בפיברומיאלגיה מציב בעיות ייחודיות. בצד חולים קלים שכמעט לא נזקקים לטיפול, יש חולים עם תסמונת כאב ועייפות קשים הדורשים תשומת לב רפואית הדוקה.

עקרונות הטיפול כוללים טיפול קונבנציונלי תרופתי ושאינו תרופתי, ובצד זאת טיפול משלים. הטיפול התרופתי מתבסס על תרופות משככות כאב, תרופות לשינה ותרופות להרגעה. כמו כן, תרופות נוגדות דיכאון במינון נמוך, ובהתוויה של אפקט נוגד כאב ולא דיכאון (חשוב להדגיש שפיברומיאלגיה אינה מחלה פסיכיאטרית). בנוסף, מתברר שהתעמלות הדרגתית לשיפור הכושר הגופני והסיבולת וטיפולים קוגניטיביים התנהגותיים עוזרים בתסמונת זו. לעיתים עוזרת הזרקת חומרים מאלחשי כאב לנקודות הרגישות. רוב התרופות יעילות באופן חלקי ולעיתים כרוכות בתופעות לוואי.

בצד הטיפול הקונבנציונלי, ישנן עדויות מסוימות ליעילות טכניקות כמו אקופונקטורה, משוב חוזר, היפנוזה ועוד. במחקרים שבצענו בארץ, מצאנו שהטיפול בחמי מרפא הכולל בריכות גופרית, מקל את הסימפטומים לפחות לשלושה חודשים ושיפר את איכות החיים והתפקוד של חולות אלו לתקופה קצובה. כל הטיפולים הקיימים כיום מכוונים לטיפול בסימפטומים ולא לגורם לתסמונת. כרגע נמצאים בפיתוח תרופות שיהיו יותר ספציפיות ומכוונות להפרעות המרכזיות שנצפו בחולי פיברומיאלגיה. קרוב לוודאי שתרופות אלו יהיו יעילות בהרבה מהתרופות הקימות.

מטרת הטיפול כיום הינה איך להקל את הכאב והעייפות, ולשמר את איכות החיים והתפקוד הגופני.

לסיכום: תסמונת פיברומיאלגיה הינה תסמונת שכיחה, הפוגעת בעיקר בנשים וכרוכה בסבל רב, פגיעה משמעותית באיכות החיים והתפקוד היום יומי. הטיפול הקיים כיום עוזר, אך אינו מרפא ובעתיד יפותחו תרופות שיהיו קרוב לוודאי יעילות יותר. חשוב שחולות אלו תגענה לאבחון מהר יותר וחשוב שתסמונת זו תהיה מוכרת ע"י הממסד הרפואי והמנגנונים העוסקים בתעסוקה, ביטוח לאומי, וועדות נכות וכדומה.