ההיבט הנפשי של אי פריון

"איני יודעת אם כבר נוצרת ואתה קשוב ומודע לשיחות האישיות שאני מנהלת אתך יום יום, שעה שעה, רגע רגע. איני יודעת אם אתה אחד או אולי יותר. יש משהו אחד שמעודד אותי בכל התהליך הזה והוא היכולת שלך, ילד שלי שלא נולד, להלחם, לשרוד ולהתגבר על כל המכשולים שבדרך, זאת משום שבגנים שהורשתי לך מצוי גן הלחימה ברמה גבוהה ביותר. אני מרגישה, כאמא שלך שעדיין לא נולדה להיות אמא, שאני צריכה לעודד אותך ולחזק אותך יום יום ע"מ שתדע על הכוח הזה שהורשתי לך ושתוכל להשתמש בו כדי לשרוד.
ילד שלי שלא נולד, אולי שניים, על שניכם אשמור ברגע שתיוולדו אבל כרגע אתם צריכים להסתדר שם לבד. אמא שולחת לכם נשיקות ואנרגיות חיוביות לעבור הכל בהצלחה. מחכים לכם פה בכל יום ובכל רגע כ"כ הרבה אנשים אהובים.
יש לי את היכולת להכיל אתכם ולאהוב אתכם כמו שמעולם לא הייתה לי.
באהבה רבה,
אמא"

4.11.02

הסדנא לנשים ולזוגות המטופלים בטיפולי פריון נולדה מהבטן. הייתה זו לידתי השנייה. את תאומי שנוצרו בקושי רב ילדתי באוגוסט 2003. זו הייתה לידתי הראשונה.

ובלילה הזה חלמתי הרבה בהקיץ

ב"תקופה המרה", כפי נקראת בספרים התקופה של הטיפולים והציפייה העילאית להריון, עברתי שלבים שונים של התמודדות עם הבעיה. משלב ההלם והבלבול ושלב הבהלה והפחד ודרך חווית האובדנים הרבים שבדרך: אובדן הפנטזיה להיכנס להריון באופן ספונטני, אובדן התמימות הזוגית, הספונטניות המינית, אובדן מטרות החיים, סטטוס וביטחון עצמי, אובדן הנורמליות וכלה באובדני העוברים לאחר כל טיפול שנכשל.

כשאני חושבת, בדיעבד, איך התמודדתי אני חושבת שנלחמתי כ"כ חזק ולא נתתי לעצמי להרפות וההרפיה האמיתית הייתה מס' ימים לאחר הלידה, כשהבנתי שזה באמת נגמר ושחלום חיי התגשם. יש לי ילדים, בן ובת, בשר ודם והם שלי, במציאות ולא בחלום.

"יעלי שלי, הלילה חלמתי שאני שוכב במיטה והילד שלנו, עם תלתלים שחורים, מנשק אותי נשיקות קטנות קטנות על הפה, והעיניים, והלחיים, והמצח והאף. נעם"

בעיות פוריות מציגות אתגרים רבים לקשר הזוגי. ההתמודדות הזוגית לא הייתה קלה והזמינה אותנו למסע עמום ולא ידוע. מה עושים כשאחד מבני הזוג מתמודד ע"י עימות ישיר עם הבעיה, שיחות עם אחרים והרבה עשייה בכיוון החלום ובן הזוג השני מעדיף שלא לדעת, לא לחשוב, לא לעשות, משותק מכאב, מבושה מפחד ומרגשי אשם.

ובלילה הזה ריחפתי מעל עצמי

ההתמודדות עם הכישלון השני הייתה הקשה ביותר. עד אז הסיפור הדומיננטי שלי על עצמי היה, ששום דבר לא בא לי בקלות בחיים, כך שלא ציפיתי שאכנס להריון בהפריה הראשונה. יחד עם זאת, הייתי כבר בטיפול נפשי מזה שנתיים והתחלתי לבנות סיפור אלטרנטיבי המכיל בתוכו את ההצלחות ואת הדברים שבכל זאת באו לי די בקלות, כך שלאחר הטיפול השני הייתה לי תחושה טובה מאד שזה הצליח ושאני בהריון.

זר לא יבין, ובכל זאת

את הנחמה הגדולה ביותר בתקופה זו מצאתי בחדרו של הרופא השני שלי (פרופ' דניאל זיידמן). הוא, שבדיעבד הבנתי שלעבודתו וליחס שלו למטופלים יש הרבה מן הפוסטמודרניזם, שם עצמו מולי בגובה העיניים וטען שהוא אינו קוסם. הוא המומחה לעבודתו אך אני מומחית לגופי. הקשב שלו לאינטואיציות ולתחושות הבטן שלי והתייעצות עמי לפני כל טיפול אפשרו לי להיכנס לסיפור אחר תוך כדי הטיפולים - סיפור של תקווה ושל כוחות. הוחזרה לי תחושת השליטה על גופי.

אני זוכרת את אחת הנסיעות שלנו בשבת לצפון, כשלצדנו בפקק רכב ובו הורים ושני ילדים לא חגורים, מקפצים ממושב למושב ונעם שאומר לי בכאב: "את מבינה למי יש ילדים?"
כשמישהו אומר לכם שאינכם יכולים להוליד ילד באופן ספונטני, בעוד שאלפי ילדים נולדים מדי שנה להורים שבכלל לא רוצים אותם או לא יכולים לדאוג להם, קשה שלא להרגיש שמשהו לא בסדר אתכם.

בגלל שפוריות קשורה באופן הדוק עם רעיונות של גבריות ונשיות, כשאומרים לאחד מבני הזוג שמשהו במנגנוני הפריון שלו לא עובד כמו צריך (הזרע חלש, החצוצרה לא תקינה, תהליך יצור הביציות פגום) זה תמיד גורר אחריו הפרעה מסוימת בתחושת הנשיות או הגבריות של בן הזוג שסובל מאי-פריון. הוא עשוי להרגיש פגום, בעל תדמית גופנית מעורערת, ולכך מתווספת ברוב המקרים האשמה עצמית וכעס על גופו שבוגד בו. כאשר אנשים כועסים יש משהו אחר מתחת לכעס, ברוב המקרים זה כאב, פחד, מצוקה גדולה.

כאשר מדרגים אירועים הגורמים ללחץ בחיים אי-פריון תמיד מדורג גבוה בסולם, כמו מוות של ילד או של ב"ז (Kedem at all, 90). אנשים מגיבים לפעמים כפי שהיו מגיבים למוות בהתחלה בהפתעה ובהכחשה ואח"כ בפרקי זמן של זעם ורגשות אשם, חוסר ערך, עצב, דיכאון. אם באופן קבוע מתגלים הסימנים שעדיין לא הושג הריון, מתחיל להיווצר לבני הזוג סיפור דומיננטי על עצמם. במקרה זה זהו סיפור של כישלון וחוסר ערך והזוג נכנס למעמקי הייאוש. בכל פעם שטיפול מאכזב הזוג חווה אובדן.

זה כמו לאבד את הילד שעליו חלמתם ואותו ראיתם בדמיונכם, קצת כמו לאבד את הפנטזיה הזוגית על איזה מין הורים תהיו, ואיזה ילד תבראו, איך תקראו לו ואת מי תשמחו עם בואו לעולם, אבל בשונה מאבדנים אחרים אובדן זה של הזוג אינו נראה או ידוע, מה שמקשה עליהם להשיג תמיכה והבנה למצבם.

לסבול מאי-פריון יכולה להיות חוויה משתקת ומבודדת. מעטים מאלה שלא עברו יכולים להבין אותה. ידידים ובני משפחה אינם יודעים, לעיתים קרובות, מה להגיד ואיך לעזור. ולזוג נדמה שבכל מקום שהם הולכים אליו ישנן נשים בהריון או זוגות הדוחפים עגלת תינוק, מה שמחזק אצלם את תחושת החריגות והבדידות (Daniluk, 01). לכן חשוב להתייחס לאי-פריון כאל בעיה זוגית ולא אישית. אי היכולת להוליד ילד בדרך טבעית היא האובדן ההדדי של הזוג ולא רק של בן הזוג הסובל מאי-פריון.

השלב הארוך הזה שבו הזוג נזרק בין תקווה שאולי יהיה להם ילד לבין ייאוש, שאולי לא, נקרא בספרות Immersion (Diamond at al.,99) זהו שלב של מהומה בקשר הזוגי. מוטרפים מהלחץ של הטיפולים הרפואיים, מאובדן הפרטיות והשליטה על הגוף, מההוצאות הכלכליות הנלוות ומההתלבטויות למי לספר ואיך, מתמודדים בני הזוג עם האתגר של חייהם. לזוגות שנמצאים במצב הזה תקופה ארוכה זה יכול להיות מאד שוחק ומכלה את המשאבים הפיזיים והרגשיים, שלא נדבר על המשאבים הכלכליים.

כמובן שיש הבדלים בין המינים בהשפעות הטיפולים ובצורת ההתמודדות עם הבעיה, ולא משנה אם אתה בן הזוג אשר סובל מהבעיה או לא. נשים בד"כ, חשופות יותר לחרדה, מתח, אשמה, כעס, עצב ודיכאון. ברוב המקרים הן מעדיפות לדבר ולבטא את רגשות התסכול, הכעס, העצב, האובדן והיגון שלהן. הסבל והמצוקה שלהן גדלים ככל שהן מרגישות יותר חוסר שליטה על גופן ועל חייהן.

הן חשות שהן רוצות להתפרץ ואף מגלות שעוזר להן לבכות ולצעוק קצת, ובמקביל לא מפסיקות לפחד מההשפעה של מצבן הנפשי על הצלחת התהליך. בן הזוג, דווקא משום שאינו יכול לעשות הרבה כדי לפתור את הבעיה, יכול להתרגז או להתרחק וברוב המקרים אינו רוצה לדבר על הבעיה.

מה שחשוב לדעת זה, שלא תמיד ההתמודדות של המטופלים עם בעיה של אי-פריון היא שלילית לגמרי. המעבר דרך חוויה זו יכול לחזק את מערכת היחסים הזוגית, אם הזוג עובר את התקופה ביחד. בעקבות ההתמודדות עם הבעיה המטופלים יכולים למצוא עצמם מתמודדים בשיתופיות, באי הדחקה, משפרים את התקשורת בינם לבין אחרים, פותרים
קונפליקטים באופן אפקטיבי יותר ואמפתים יותר לבן הזוג.

רבים אפילו לוקחים זאת כהזדמנות להכיר טוב יותר את
העצמי הפנימי שלהם, לצמוח מבחינה אישית ולהכיר את מטרות החיים שלהם, האמונות הפנימיות, הפילוסופיה האישית והשקפות העולם הקשורות לזוגות, לילדים ולהורות.

זוגות אשר בוחרים לעבור את התקופה בצורה זו מוצאים שזה חיזק להם את תחושת האינטימיות ואת המחויבות לקשר, מה שמורגש מאד בשלב ההורות, כאשר הם מביאים אתם בשלות ומחויבות גדולה להורות בגלל הקשיים שעברו.

התרפיה הנרטיבית מציעה להתייחס לטיפול כאל תהליך סיפורי שבו האנשים המציגים את בעיותיהם "מספרים" ו/או "מספרים-מחדש" את סיפור חייהם.

העבודה הטיפולית עליה בחרתי לספר נעשתה בקבוצה אשר התקיימה בחודשים מאי-יולי 2004, ברצף של 12 מפגשים שהתקיימו פעם בשבוע. היא נועדה לנשים צעירות, שבשל בעיה של כשל שחלתי שחלותיהן לא מייצרות ביציות והן אינן יכולות להתעבר באופן טבעי וללדת ילד ביולוגי שלהן. לכן הן זקוקות לתרומת ביצית ע"מ להיכנס להריון. אצל רוב הנשים מדובר בבעיה שהתגלתה כבר בגיל ההתבגרות אך הייתה גם מטופלת אחת שחלתה בסרטן, שחלתה הוצאה והוקפאה בזמן טיפולי הכימותרפיה והוחזרה לגופה לאחר שהבריאה, אך היא אינה יכולה, בשלב זה, להמשיך בתהליך יצור הביציות.
מטרת הטיפול הקבוצתי הייתה לתת מקום לשיחות על הקושי ולבדוק את השפעות הקושי על חיי הנשים. חלק ניכר מהתהליך הוקדש לצמצום המקום שתופסת בעיית הפריון בזהות המטופלות, צמצום המקום שתופסים הכישלונות, אי היכולת וחוסר האונים והגדלת המקום של זהויות אחרות בתוך תפיסת העצמיות שלהן.

כשנשים מגיעות לסדנה כזו הן, בד"כ, אוכלות, ישנות ונושמות את בעייתן וכמעט לא נשאר מקום בחייהן לדברים או לקשרים שבעבר גרמו להם להנאה ולסיפוק. המאבק במפלצת אי-הפריון מכלה את חייהן ולעיתים קרובות הן שוכחות כי זהותן מורכבת מיותר מאשר איכות הביציות, ממצב החצוצרה או הרחם שלהן.

במאמר הבא בסדרה: ארבעת עקרונות הגישה הפוסט-מודרנית בטיפול כאבני יסוד בעבודתי עם הקבוצה - דרכי טיפול ועבודה

בואו לדבר על כך בפורום פיריון האישה והפרייה חוץ גופית