שוב חוזר הניגון
על הסכנות ברעלת הריון ובלחץ דם גבוה, על פגות, על פחד ואימה ועל מה שבסופו של דבר מחזיק אותנו בחיים - על אהבה. סיפור אישי
נכון, אתם צודקים - כל אחת מבנותי היא אדם בפני עצמו. אבל מה לעשות וסיפורי הלידה שלהן כרוכים זה בזה והאחד לא יהיה שלם בלי השני.
הגדולה נהרתה ביום חם ולח ביולי 2000. אפילו כתבתי פעם שיר, שהבית הראשון שלו היה:
רצינו כל כך, השתדלנו נורא
שאבנו, החזרנו, ואז זה קרה
התשובה חיובית והנה בסקירה
על מסך מרצד בעטה עוברה
את תחושת ההתעלות של הדופק הראשון חשנו בדיוק 24 שעות שאחריהן הרגשתי רע מאוד. הסתבר שמה שקיפל אותי לשניים מכאבים היה עובר תועה שהשתרש לו בחצוצרה, בנוסף לעוברית שהתמקמה במקום הראוי. הרופא במיון עוד שואל אותי האם ההחזרה היתה ZIFT, ואני מתוך הערפל עונה שלא, דווקא היה בסדר גמור... מסתבר שבהריונות IVF זה קורה מדי פעם. Shit happens.
כפי שאתם רואים אני עדיין בחיים, הגדולה כאן איתנו , ורק החצוצרה השמאלית שלי נשארה מאחור. כיוון שידענו שיש לי בעיה בחצוצרה הימנית, בעיה שנראתה גם בניתוח, ידענו שכאשר נרצה ילדים נוספים ניאלץ לפנות ל-IVF. אין בעיה, אנחנו כבר מתורגלים, לא זה מה שיפחיד אותנו. אפשר להמשיך בהריון בבקשה?
המשכנו. לחץ הדם שלי התחיל לעלות מיד אחרי הסקירה הראשונה, ואחרי הסקירה השנייה הוא כבר עבר את גבול הטעם הטוב. העוברית היתה קטנה לגיל ההריון אך בעקבות כמה פאשלות של כמה רופאים שדגלו בגישת השאנטי הגענו רק בשבוע 26 למקום שבו התייחסו אלינו ברצינות - ולצערנו היה צריך להתייחס אלינו מאוד ברצינות כי לבלינקי הקטנה, כפי שקראנו לה, היו בעיות בזרימת הדם לחבל הטבור (או בלשון העם: העדר גל דיאסטולי) ולי הייתה רעלת הריון רצינית. היא הייתה יכולה להיכנס למצוקה בכל רגע ואני אושפזתי לשמירה. אך אחד לא היה אופטימי במיוחד אבל אני שוחחתי עם בלינקי, הסברתי לה שחיכינו לה הרבה זמן ואם היא הגיעה עד אלינו כנראה שהיא באמת רצתה להיוולד. בלינקי הסכימה איתי ונשארה עוד חודש, עד שבאמת כבר אי אפשר היה יותר וגילגלו אותי לניתוח חירום.
בחדר הניתוח אני בתנוחת ישו על הצלב בוהה לסירוגין באורות שבתקרה ובוילון הירוק שתלוי לי מול העיניים. פתאום אני שומעת את הצליל הכי יפה בעולם: בכי קטן וכועס, ואני בוכה בכי גדול, הכי גדול, בכי של לידה. המיילדת מפריעה לי לבכות. "הנה הבת שלך", היא אומרת. בת? יותר דומה לגור שימפנזים קטן ועצבני. 845 גרם של אנרגיה, ראש בגודל כדור טניס אבל, כפי שניתן לשמוע, נושמת היטב. בעלי המתין בחוץ. לא רוצה אפילו לכתוב מה הרגשתי.
למחרת התגלגלתי לפגייה לראות אותה. התינוקת הכי זעירה שראיתי, חיתול newborn מקופל שלוש פעמים ועדיין מגיע לה כמעט לבית השחי, וזוג עיניים יפהפיות. ליטפתי אותה וידעתי שהיא תהיה בסדר. חמישה שבועות ארוכים עברו עד שנתנו לי להחזיק אותה, וחמישה שבועות נוספים עד שהגיעה לשני קילו. ארזנו אותה בסלקל ויצאנו הביתה. רק שלושתנו, לבד. אבא אמא והגדולה.
בבית סוף סוף הייתי אמא בפועל ולא רק באופן טכני. הילדה היתה ועדיין עתירת אנרגיות, קטנה וזריזה ומקסימה. כשהתקרבה לגיל שנה וחצי דנו ארוכות בשאלה מתי לחזור לטיפולים, והחלטנו שלמרות שכלכלית מצבנו לא מזהיר, זה הזמן. אחרי הלידה והרעלת המשתוללת נשארתי עם לחץ דם גבוה, אבל הייתי מאוזנת ולקחתי תרופות שלא סיכנו הריונות פוטנציאליים. קבענו פגישה ב"אסותא" ביולי 2002, שנתיים בדיוק אחרי שקיבלתי את התשובה החיובית בהריון הראשון. פרופ´ דור היה חביב וענייני, נתן לנו את אותו פרוטוקול שהעניק לנו את הגדולה/קטנה שלנו, ולהתראות בשאיבה. היינו יכולים להתחיל את הטיפול מייד, אבל החלטנו לחכות למחזור הבא כיוון שלא רצינו שהמתח של השאיבה/החזרה ייפול על תקופת החגים. חיכיתי למחזור הבא. וחיכיתי וחיכיתי. באחד בספטמבר נמאס לי לחכות ונקטתי בשיטה הבדוקה והמנוסה, הלא היא הבדיקה הביתית. חיכיתי לפס שיופיע ויבשר על בוא המחזור. הופיעו שניים.
איך? מי? למה? יש מקרים של אי פוריות בלתי מוסברת, זה היה מקרה קלאסי של פוריות בלתי מוסברת. זה לא היה חלום או תסריט גרוע של אופרת סבון. בעלי בדיוק החליף לגדולה חיתול בחדר השני. אני ניגשת אליו עם המקלון ואומרת לו "כמו מה זה נראה לך?". הוא כמעט מפיל את הילדה אבל איכשהו לא נראה מופתע. באותו ערב כבר הלכנו לרופא ששלח אותי לבדיקת בטא כמותית אבל אני מבקשת אולטרסאונד, רק כדי לבדוק אם ההריון אינו מחוץ לרחם. לא צריך בטא. יש הריון, ואני בשבוע 5.
ההריון שלי הוגדר מראש בסיכון גבוה. למרות האופטימיות המתפרצת של כל הסובבים אותנו ולמרות ההבטחות שלי שהפעם אני יולדת בשבוע 38, מינימום 36, ולמרות שבהריון הזה הקפדתי לבחור רק רופאים שאינם דוגלים בשיטת השאנטי ו"רוב הסיכויים שזה כלום", עדיין היו סימנים מחשידים. מהסקירה הראשונה יצאנו מאושרים ומחובקים, עם הקלטת והתמונות של בתנו השנייה, שהכתרנו בשם פיצקילונה. הוצאתי מעמקי הארון את בגדי ההריון והרגשתי נפלא, עייפה ומאוד מאושרת. אבל תוצאות בדיקת החלבון העוברי היו גרועות. ידעתי והרופאים הסכימו איתי שרוב הסיכויים שזוהי בעייה בשליה, אותה בעייה שבהריון הקודם גרמה לגדולה לצאת בשבוע 30 בגודל שמתאים לשבוע 25-26. אותה בעייה שהיתה יכולה לגרום לצרות גדולות הרבה יותר מעיכוב בגדילה.
לחץ הדם שלי שוב התחיל להתנהג לא יפה והרופא קירקע אותי. איך להיות מקורקעת עם ילדה בת כמעט שנתיים זוהי שאלה מצויינת, אבל הקפדתי מאוד לא להתאמץ ורק לא להגיע לבית חולים. ישבתי בבית, הרגשתי את פיצקילונה בועטת בי, גלשתי באינטרנט ונהניתי מהחיים עד שבוע 24. בכל הריון אחרי לידת פג יש "נקודות ציון" שחייבים לעבור אותן - קודם כל לעבור את השבוע של הלידה הקודמת, לעבור את המשקל, לעבור את היום שבו התגלו הבעיות. בסקירה השנייה שמחנו מאוד לגלות שפיצקילונה יותר גדולה ממה שיערה היתה בשלב זה, וכבר חלמנו על השמנמונת שתיוולד. כמה ימים אחרי הרופא שלי שלח אותי למיון כיוון שלחץ הדם שלי לא ירד בשום פנים ואופן. שחררו אותי הביתה עד שבוע 25 וחצי, שבו התאשפזתי עד הלידה. לא היו לי כוונות ללדת בחודש שישי אבל גם אשפוז ארוך כאשר הגדולה בבית לא נראה לי פיקניק.
בכל אופן, ספרתי את הימים עד יום ההולדת שלה שהיה קרוב מאוד, ועד שבוע 26+5 שבו התאשפזתי בהריון הקודם.
עשו לי בדיקות שהראו שהמצב לא טוב - הרעלת דוהרת ואנחנו שמחים על כל יום שעובר בלי שהגוף שלי קורס. יש לי המון חלבון בשתן וזה סימן לכך שהכליות לא מתפקדות היטב. אני בבי"ח מיום ראשון ומחזיקה בכל הכוח לא ללדת ביום ההולדת של הגדולה, שחל ביום שישי. מוסרת לבעלי הנחיות מדוייקות להכנת עוגת יום ההולדת, מתגעגעת עד כאב לילדונת שלי ומתנחמת בבעיטות של הילדונת השנייה. אני בשבוע 26+2 ורוצה להחזיק רק עוד 3 ימים. בינתיים אני מתנפחת למימדי ענק, עולה 4 קילו ביומיים ומורידה את הטבעת ליתר ביטחון. בכל פעם שהאחות באה למדוד לי לחץ דם אני מבקשת התראה של 10 דקות מראש. נשכבת על צד שמאל, מכבה את הסלולרי וחושבת מחשבות חיוביות יחד עם כמה טיפות רסקיו. עם כל המחשבות החיוביות לחץ הדם שלי לא יורד מ-160/100 וגם הרבה יותר מזה. מעלים לי את מינון התרופות ומוסיפים תרופות חדשות, אבל אני יודעת שכך אי אפשר להמשיך.
יום שני בבוקר, ה-27 לינואר, אני בשבוע 26+5. במדידת לחץ הדם של הבוקר הערכים מאוד מאוד גבוהים ובדיקת הדם שעשיתי אתמול מראה תוצאות לא טובות. 8:30 בבוקר, הרופאים עושים את הביקור היומי שלהם. ד"ר קופרמינץ מנהל המחלקה מעיף מבט אחד בגיליון, מבט אחד בי, ופוסק: צריך לגמור עם ההריון הזה, תכינו אותה לסקציה. (בעברית: ניתוח קיסרי). אני מחליפה מהר לחלוק הסקסי של חדר הניתוח, וד"ר קופרמינץ בכבודו ובעצמו מרכיב לי את העירוי. הוא מסתכל עלי, עצבני, כשאני מורידה עדשות ומתקשרת לבעלי ולחברה טובה מתקופת הפגיה של הגדולה. בעלי והחברה על סף התעלפות. אני מפקידה את הפלאפון והארנק אצל נדיה שכנתי לחדר, והיידה לחדר הניתוח.
לפני הניתוח משאירים אותי שעה כדי לראות שהמצב שלי לא מידרדר עוד. אני מדברת אל פיצקילונה, אומרת לה שהיא צריכה להיות חזקה וגיבורה, שאמא אוהבת אותה אבל אנחנו צריכות להיפרד לכמה שעות ואני אבוא לראות אותה בהזדמנות הראשונה.
בינתיים אני חייבת לשירותים. האחות מביאה לי סיר למיטה. אני מתחילה לבכות בהיסטריה והיא מרשה לי לרדת מהמיטה, בפעם האחרונה ליומיים הקרובים. כולם באים אלי ומאחלים לי בהצלחה, מנסים לעודד ולנחם. אני מרגישה כמו בסצינה מאי. אר. בעלי מגיע ומנסה לא להראות לי כמה הוא מתוח. נותנים לו להיות איתי 10 דקות שלמות.
בחדר הניתוח קר מאוד ומעלי יש ספוטים בגודל שיכול להאיר איצטדיון. אני פוחדת מהאפידורל, רק רוצה לגמור עם זה ולהיות אחרי. לחץ הדם שלי 200/134, כך טוען המכשיר. לדעתי הוא מקולקל. המרדימה המקסימה מרדימה לי את הרגליים. שניה לפני שהן נרדמות אני מרגישה את פיצקילונה בועטת בי בפעם האחרונה. אני קפואה מאימה ומקור. כולם מאוד רציניים, מתקינים את הסדין הירוק ואני כבר לא מצפה לשום חוויה מתקנת. מגיעה עוד מרדימה, מקסימה אף יותר מהקודמת, ומתחילה לספר סיפורים מצחיקים על הילדים שלה. אני מקשיבה לה ובזווית העין רואה את האחות לוחצת על הבטן שלי עם הברך שלה. אני מחכה לבכי.
ואז מגיעה יללה של חתלתול זעיר שנמשכת בדיוק שניה. הפעם לא יביאו לי גור שימפנזים כועס. אני יודעת שבעלי לא יעזוב אותה לשנייה אחת ורק מקווה שההנשמה לא כואבת לה יותר מדי. מזל טוב, יש לך בת.
אני לא רואה אותה יומיים. משאירים אותי בחדר ההתאוששות כי לחץ הדם שלי לא יורד. נותנים לי הרבה תרופות וחמצן ומהחלון, שממוקם בדיוק ממול לחדרי הלידה, אני שומעת שוב ושוב צעקות וגניחות וקללות ובכי חזק של תינוקות אמיתיים, כאלה שיודעים לנשום לבד. אסור להכניס מבקרים לחדר ההתאוששות אבל מגניבים את בעלי לכמה דקות פה ושם. הוא אומר לי שהיא שוקלת 745 גרם, דומה מאוד לגדולה, מונשמת, אבל יפהפייה.
אחרי יומיים הם מגיעים למסקנה שאני לא מכינה להם הפתעות ומסוגלת לעבור למחלקה. אני מקבלת שם יחס של VIP, חדר פרטי ואיחולי הצלחה ומזל טוב מכל הצוות שכבר הכיר אותי ממחלקת הריון בסיכון גבוה. אני רק רוצה לראות את הילדונת שלי ולהתקלח. קמה מהמיטה איכשהו והולכת עם בעלי לטיפול נמרץ. היא באינקובטור מלא אדים, ממש בייבי סאונה. היא זערורית, יותר מהגדולה כשנולדה. היא מונשמת במשהו שנקרא high frequency oscillator, שמרטיט את כל הגוף שלה כמו חתלתול מגרגר. אין הרבה מקום ללטף אותה בין החיתול למדבקות של המוניטורים. אני מנסה ללטף לה את הראש והיא נרתעת ומתפתלת. אני בוכה והולכת לחתום על כלים למשאבת החלב. אני שואבת לה 5 טיפות קולוסטרום והאחות מלקטת אותן אחת אחת עם מזרק, רושמת את התאריך ושמה במקרר.
אנחנו מתקשרים לכל המשפחה והחברים ומספרים על בתנו החדשה. כולם אומרים לנו שאם היא פייטרית כמו אחותה הגדולה, היא תהיה בסדר גמור. אני צולעת לפגיה, מסתכלת עליה, אבל היא ממש לא מעוניינת בליטופים. האחות אומרת לי שזה טבעי לגמרי כי ההנשמה מעצבנת אותה.
אחרי 5 ימים, בדיוק ביום שהתרסקה מעבורת החלל קולומביה, אני מגלה שהיא עברה מהנשמה בטובוס להנשמה ב-cpap - זוג צינוריות באף. היא ירדה מאוד במשקל, ל-608 גרם, ונראית כמו זקנה מיניאטורית בלי טיפת שומן. אומרים לי שמעל 750 גרם אפשר לעשות קנגורו - להחזיק אותה קרוב אלי, כשהיא ואני בלי חולצה. לאט לאט היא עולה במשקל ואחרי שבועיים מגיעה ל-740 גרם. באותו יום אני נכנסת לפגיה ורואה התקהלות מסביב למיטה שלה. היא חטפה זיהום ועושים לה בדיקות שונות ומשונות, כולל דיקור עמוד השדרה. אני מסתכלת עליה והיא נראית לי לא טוב, חיוורת מאוד. בפעם הראשונה מאז הלידה אני לא אופטימית. אני לא רוצה להיכנס לשם ולראות איזה הפתעות חדשות מצפות לי.
היא אכן פייטרית ומתגברת על הזיהום, ואפילו עוברת את תקופת ה-cpap ונושמת לגמרי בכוחות עצמה. אחרי כמה ימים היא עולה ל-815 גרם ואני מבקשת לעשות לה קנגורו. אני מחזיקה אותה פעם ראשונה והיא נרגעת עלי. השיער שלה עדין יותר מחוטי משי והאף שלה קטנטן ומושלם, בגודל של ציפורן הזרת שלי. מאז אני או בעלי מקפידים לקנגר אותה כל יום.
הימים עוברים לאט, הגרמים נאספים עוד יותר לאט, עוד יום ועוד אחד ואחרי כמעט 6 שבועות קודמנו לחדר 2, שבו הטיפול פחות נמרץ מאשר בטיפול נמרץ. היא לא הפנימה לחלוטין את עניין הנשימה ומורידה סטורציה (% חמצן בדם) אם רק מסתכלים עליה. היא מקבלת חמצן, לפעמים יותר ולפעמים פחות, אבל משום מה היא לא מסתדרת באוויר החדר שנושמים פשוטי העם. אני רוצה לצרוח. אני מנסה לדמיין את היום שבו יוצאים הביתה, ופשוט לא מסוגלת. כולם אומרים לי שעד שבוע 36 ומשקל 1.600 גרם הכל מסתדר. להפתעתנו, בשבוע 35 פתאום התחילה לנשום יפה והעניינים התחילו לתפוס תאוצה. תוך שבוע היא התחילה לאכול את כל הארוחות מבקבוק, עברה לעריסה רגילה והעיקר - הגיעה לחדר 3, התחנה האחרונה לפני הבית. נסיונות ההנקה הצליחו באופן חלקי מאוד אבל אני נהניתי מכל רגע של התכרבלות ולא שאפתי לקבל את כתר מניקת העשור. הדרך לשני קילו, המשקל המינימלי לשחרור, לא נראתה רחוקה כל כך. את השבוע שלפני השחרור ביליתי בכביסת כל מה שאפשר ובהסנפת בגדים זערוריים בריח תינוקלין.
נאמר לנו שאנחנו הולכים הביתה ביום ראשון, ה-13 לאפריל 2003. ביום חמישי בעלי מתקשר אלי מהפגיה ב-10 בלילה ואומר שמשחררים אותה מחר! ביום שישי, ה-11 לאפריל 2003, הגענו לבי"ח עם סלקל ריק ויצאנו כשהוא ריק באותה מידה. בעלי לא היה מוכן שהיא תהיה בשום מקום פרט למנשא, עליו. אני הסתפקתי בלחייך לכל העולם.
בבית היינו מאושרים ועסוקים. הגדולה קפצה על הקטנה כמו על בובה שהבאנו במיוחד בשבילה עכשיו היינו ארבעה. ישבנו בסלון, ילדה על כל אחד מאיתנו, ואושר ושלווה בפעם הראשונה מזה הרבה זמן. הגדולה מקפצת ומפטפטת, והקטנה ישנה רוב הזמן בשלווה וכשהיא ערה היא רגועה ומתבוננת בעולם בעיניים גדולות. ואני בטוחה לחלוטין שהיא חייכה אלי.
בואו לדבר על כך בפורום הריון ולידה
ובפורום גניקולוגיה