3 ימים, 2 ילדים, אמא 1

מאת: תמר אלפיה

התבקשתי על ידי העורכת לתאר מספר ימים בחיי עם הילדים. איך אנחנו מבלים, מה אנחנו עושים אחר הצהריים, שום דבר מיוחד.
אמהות אחרות, בנות מזל ללא ספק, קמות בבוקר, מתאפרות, ויוצאות להן ליום במשרד, קפה ומאפה, רכילויות עם הבנות וטלפון בצהריים לברר מה נשמע. האמא הזאת, שהיא אני, עובדת מהבית. תואר מעורר קנאה? לא בטוח. עובדת מהבית פירושו שאחרי שהילד הולך לישון בבוקר, בין הכלים לבישול המרק הנצחי, יש לי שעה בערך על המחשב, וכשהילדה יושבת בצהריים ורואה סרט, אז אולי חצי שעה משובצת ב"אמא תכיני לי שוקו". שעות הערב הן כמובן שלי נטו, בהנחה שהילדים הולכים לישון בזמן, אבל למי יש כוח לחדד את מוחו בעשר בלילה, כשכל מה שהמוח רוצה לעשות זה לחלום... עובדת מהבית, בואו נודה בעובדה המרה, זו אישה שעושה ג'נגלינג בלתי פוסק כדי לגנוב לעצמה כמה רגעים של להיות לבד ולחשוב.
כל זאת כדי להסביר ולומר שכאשר העורכת מתקשרת לשאול מה עם הכתבה, אני פוזלת לעבר המחשב, ומה שאני רואה שם זו ערימת כביסה לקיפול בגודל בית. "הכתבה?" אני מגמגמת, "בטח, היא תהיה מוכנה... למחר?" מהצד השני של השפופרת אני שומעת חיוך. "זה בסדר", היא אומרת לי, "רק שתהיה מוכנה עד סוף השבוע".

יום ראשון הוא יום בו אין גן, וזה אומר שאני צריכה למלא אותו בתעסוקה בשביל שני ילדים: האחד בן שנה, האחרת בת ארבע. כמו תמיד, כשאינני יודעת מה לעשות, אני מתקשרת לאחותי שמחזיקה בשני בנים בגיל דומה. "מה זאת אומרת מה נעשה", היא אומרת. "איקאה. מזמן לא היינו שם".
איקאה היא עיר מפלט לאמהות עירוניות שמחפשות איפה לפרוק לילדים את המרץ. למעט החשש הקבוע שלנו שיזהו אותנו בכניסה ולא ירשו לנו להיכנס, איקאה היא פתרון כמעט מושלם. למה לא ירשו לנו להיכנס? אה, תמשיכו לקרוא, וכבר תבינו לבד. אני מגיעה לשם עם שלושה ילדים: יואבי שישן, נעמה, ונדב, בן הדודה. בזמן הנסיעה נעמה ונדב משעשעים את עצמם במושב האחורי. לאחר שתחרות היריקות שלהם נבלמת על ידי האויב (זו אני), הם פונים למחמאות הדדיות: "אתה מדבר מהקקה", אומרת נעמה לנדב. "ואת מדברת מהפיפי!" עונה נדב. הייתי יכולה להיות יותר משועשעת אלמלא הייתי נורא צריכה פיפי בעצמי. טריוויאלי, אבל בלתי אפשרי כשאת לבד עם שלושה ילדים. אני מעבירה את יואב לעגלה כשהוא עוד ישן, מאורע חסר תקדים במשפחתנו, ופונה להפקיד את הגדולים בג'ימבורי המקומי. "תזכרו שאפשר להיכנס לכאן רק פעם אחת", אני מזהירה אותם, "אז כדאי לכם להישאר הרבה זמן". פעורי עיניים ורציניים הם מהנהנים, ונכנסים פנימה לזמן הלא יאמן של שעה וחמישים דקות, שהיו יכולות להיות מושלמות אם לא הייתי קופצת בבהלה בכל פעם שמערכת הכריזה היתה מתעוררת לחיים כדי להודיע איזה אבא או אמא מתבקשים לבוא ולקחת את הילד שלהם משם.
שעה וחמישים דקות, ותינוק ישן בעגלה. מה עושה אמא שברשותה זמן אושר לא מצופה? אוכלת והולכת לשירותים, זה ברור. בזמן הזה נעמה ונדב קופצים, גולשים, מציירים, מתרוצצים, נכנסים לבריכת כדורים ובאופן כללי עושים חיים משוגעים. בינתיים גם אחותי מגיעה, והתינוקות מתעוררים ואוכלים, ואיך שכולנו יושבים שמחים וטובי לב, הכריזה קוראת לנו. אנחנו אוספות את שני הסטודנטים, מזיעים ומאושרים, רק כדי להתחיל ויכוח על ארוחת צהריים. "ואם אני אוכל שני שניצלים, תקני לי אחר כך ארטיק?" מקשה נעמה. כמה ויכוחים והצהרות כועסות ("שוב אני ברוגז! שוב את אמא מכוערת!") ומבצע ארוחת צהריים מגיע לקצו. אחרי הארוחה מגיע זמן ההתחרעות, וזה המקום לווידוי: אין פינה באיקאה בה לא היינו. אין מיטה בתצוגה בה נעמה ונדב לא שכבו לישון, משחקים באבא ואמא (אבל לא מה שאתם חושבים), אין כיסאות אותם ישבניהם הזעירים לא מדדו, ואין סל כריות שבתוכו לא קיפצו. אנחנו אימת המוכרות, ולא רחוק היום בו יעטרו קלסתרונינו את שער הכניסה, בבחינת: "אין להכניס נשים אלו פנימה". פשוט, פיתחנו עד כדי שכלול את אמנות האמא העירונית: אנחנו הולכות איתם לטויס אר אס כדי שישחקו בצעצועים (רק לאחרונה הם הבינו שאפשר גם לקנות), לוקחות אותם לאיקאה בשביל הג'ימבורי והמגלשה והאוהל בפינה של הילדים, ולא רחוק היום, כמו שאומרת אחותי, שניקח אותם למקדונלד'ס בשביל להריח המבורגר. כל עוד הם מאמינים שמדובר בטיול, מה רע?
אחרי כמה שעות של התרוצצות, משחק וזחילה חופשית אנחנו מאפסנות את הקטנים במנשאים, ואת הגדולים בעגלת קניות ענקית, שם הם יושבים לאכול קורנפלקס. מאה מטר וכמה ויכוחים טריטוריאליים, ולאחר מכן אנחנו מגלות לאסוננו שביל פתיתי קורנפלקס משתרך מאחור. אני דוהרת קדימה עם העגלה, מנסה להגיע כמה שיותר מהר ליציאה. או אז, כמו תמיד כשהם מריחים את הסוף, הם הופכים לחברים הכי טובים בעולם. הם רוצים לשחק רק עוד קצת, הם רוצים נקניקייה בלחמנייה, הם לא רוצים בכלל לחזור הביתה, ושוב אני אמא מכוערת. בשש וחצי בערב אנחנו נפרדות לשלום מאיקאה, ואני יכולה להישבע שהבניין הענק הזה נאנח לרווחה מאחורינו. אנחנו מאפסנות את כל הגדוד במכוניות (מתי ימציאו ענף אולימפי של הכנסת ילדים לכיסאות בטיחות? שלא לדבר על תיקים ושקיות ועגלות...) , נפרדות פרידה פולנית ומתחילות את המסע הביתה. לא עוברות חמש דקות ונעמה נרדמת בכיסא שלה. היא כבר תגיע ישר למיטה, בלי מקלחת ובלי פיז'מה. היה לה וואחד יום כיף, ואת זה אומרת האמא המכוערת שלה.

3:00 לפנות בוקר: אמא ותינוק ערים. טי ג'ל לשיניים, בקבוק סימילק. סך הכל זמן ערות: עשרים דקות.
6:00 בבוקר: תינוק ישן. ילדה מתעוררת.
6:01 בבוקר: ילדה מבקשת דני.
6:15 בבוקר: אמא מעירה את אבא, שילך לתת לילדה דני כי אין לה כוח לקום.
6:30 בבוקר: תינוק מתעורר.
6:31 בבוקר: אמא קמה ומוצאת ילדה, תינוק, אבא ודני בסלון. כולם, אגב, מרוחים על הספה. גם הדני.
6:32 בבוקר: אמא מאכילה תינוק, ילדה מנסה לשכב עליה ועל התינוק יחדיו, אבא נוחר על הספה.
6:40 בבוקר: אמא מעירה את אבא כדי שייקח תינוק לגרעפס, ילדה עוברת לאמא.
8:15-6:40: מקלחות אבא אמא, הלבשת ילדה,הלבשת תינוק, ארוחת בוקר, אריזת תיק בגודל פלנטה.

קוראות וקוראים יקרים, להלן שאלת הטריוויה היומית: האם אמא הספיקה להתאפר הבוקר?
1. לא.
2. כן, ואבא התעצבן שהיא מעכבת את כולם.
3. כן, ואף אחד לא העיר לה על כך שהיא משקיעה חמש דקות אחרי שעבדה כל כך קשה בבוקר.

תשובות א' ו-ב' נכונות לסירוגין, תלוי באיזה בוקר מדובר.

9:00-8:20: היפ היפ הוריי, אנחנו באוטו! נעמה יורדת בגן, אבא יורד בעבודה, אמא ויואב הולכים לבוקר של סידורים.
13:00-9:00: בנק, מס הכנסה, קניות. יואב מנסה להירדם בבנק ולא מצליח. יואב נרדם בדרך למס הכנסה. יואב מתעורר ובוכה. יואב אוכל גרבר באוטו. יואב פולט גרבר באוטו. יואב רוצה לצאת מהעגלה בסופר ולא יכול. ליואב נמאס ודי והוא צורח, בקופה כמובן. אמא מעמיסה קניות, אמא נוסעת חסרת נשימה לגן.
13:20: נעמה יוצאת מהגן.
"שלום חמודה, מה שלומך?"
"אני רוצה שאבא יקח אותי היום מהגן".
"אבא בעבודה".
"את אמא מכוערת".
13:30: בבית.
16:30-13:30: ארוחות צהריים. מקלחות. סרט א', סרט ב', סרט ג'. יואב ישן, נעמה משחקת. אני פורקת תיק בוקר ואורזת תיק לאחרי הצהריים: סנדוויצ'ים, פירות, מים. אני אוכלת בעמידה את מה שהילדים השאירו. איך זה שאני לא מרזה? אני מרחמת על עצמי ומקנחת בשוקולד. שני טלפונים לקבוע עם מרואיינים. טלפון לאבא. יואב מתעורר. חיתול, מעיל, ז'קט, יוצאים.
17:00-16:00: פקק. כמה אצבעות יש לי? כמה פעמים אני צריכה לשיר את השיר הזה?
17:30: מגיעים לסבתא. פורקים ילדים ותיקים.
19:00-17:35: יואב משחק על השטיח. נעמה משחקת עם סבתא. אמא עובדת בחדר השני. עובדת? לא ממש. כשהיא לא באה להרים ילד, להאכיל ילד, לשחק עם הילדה. זמן עבודה נטו: ארבעים דקות.
20:00-19:00: נעמה מתקלחת שוב, אחרי תקרית צבעי איפור וגואש. יואב אוכל דייסה. נעמה אוכלת חביתה. אמא אורזת ילדים ותיקים. נפרדים לשלום מסבתא.
20:05: ילדים נרדמים באוטו.
20:45: אמא אוספת אבא מהעבודה.
21:00: אבא ואמא פורקים ילדים במיטות.

שאלת טריוויה אחרונה ודי: מה עושים אבא ואמא בתשע בערב, כשכל הערב לעצמם?
1. אבא יושב וקורא, אמא רוקמת.
2. אבא נרדם מול הטלוויזיה, אמא מכינה בקבוקים עם מים רתוחים למחר.
3. אבא עובד על המחשב, אמא שוטפת כלים, עושה טלפונים, מחזירה מיילים, מקפלת כביסה, עושה כביסה, מסדרת את הבית.

תשובות ב' ו-ג', תלוי ברמת האנרגיה שנותרה.

ביום שלישי, אחרי יומיים של טיולים, כל מה שאני רוצה הוא להשלים קצת שעות בית. שום דבר קיצוני: להדליק את המחשב, להעמיד סיר, כביסות, שהתינוק יזחל קצת במקום שיהיה קשור כל היום בעגלה. יום בית, אתן יודעות. אז זהו, שנעמה לא יודעת.
"מה עושים היום?" היא שואלת כשאני לוקחת אותה מהגן.
"הולכים הביתה!" אני מנסה לומר לה את זה כאילו שמדובר בבשורה נהדרת.
"ונזמין חברים?"
"אולי יותר מאוחר", אני אומרת. "היום ננוח קצת". איזה ננוח ואיזה נעליים. הילדה טורבו. אחרי שעתיים של צהריים, נוהל ארוחות, מקלחות ונמנום (תינוק בלבד), אנחנו מזמינים חברה. נעמה מכינה לה כיבוד קל: ופלים ובייגלה ומיץ פטל. החברה מגיעה בארבע וקצת ואיתה, למרבה האסון, אחיה הקטן ונטול המעצורים בן השנתיים. האח הצעיר מיד קובע סטטוס קוו כשהוא נוטל ופל בכל יד ומתחיל לדהור בכל הבית, מפורר פירורים לכל עבר, וזורק כל דבר שנקרה בדרכו. אמא שלו דולקת בעקבותיו, מנסה להציל מידיו דברים שבירים, והבת שלי והחברה שלה יושבות בלב אזור האסון ומנסות לשחק בסופרמרקט. ואני? אני צמודה ליואב, לאור הנטייה של האורח הזעיר לגשת אליו מדי שתי דקות ולפזר לו כאפות יבשות באזור הגולגולת. האירוע האלים מסתיים לאחר כשעה וחצי, שזה הזמן בערך שלוקח לי כדי להחזיר את הבית לקדמותו ולהרגיע את יואב ההמום, וזה המקום לתהות תהייה עקרונית: כשאת מזמינה ילד מהגן, מי בדיוק אמור לבוא אתו? ישנם ילדים שלא באים בלי אמא, ואז באה כל המשפחה. ישנם ילדים שבאים לבד, ואז המארחת לא יודעת למה לצפות. את יכולה להכין את ביתך לקראת אמא שנראית לך נחמדה ושווה היכרות, רק כדי לגלות שהילד שלה עולה לבד במדרגות והיא תאסוף אותו בעוד שעתיים, ואת יכולה להניח שרק החברה של הבת שלך תבוא, ולגלות שכל משפחתה המורחבת באה עימה, כשאת אפילו לא טרחת ללבוש חזייה.
אי הנעימות עובדת גם בכיוון השני: את יכולה לבוא עם הילד שלך לבית שבו תרגישי כמו עציץ, כי את לא ממש היית מוזמנת, ואת יכולה להשאיר את הילד שלך לשחק בבית שבו האמא המארחת תיעלב בגלל שאת לא נשארת לקפה. אירוח בני הארבע הוא תחום פרוץ, אין מה לדבר. יש לסדר חקיקה מאורגנת, ויפה שעה אחת קודם!
מכיון שהביקור היה קצר, יש לנו עוד זמן פנוי. אנחנו הולכים לספרייה שנמצאת בתוך גינה גדולה. דיון קצר למה לא כדאי ללכת עכשיו לגינה (אחרי יומיים גשם, יש לציין), ואנו בספרייה. יואב זוחל במרץ בין הרגליים, נעמה בוחרת ספרים, אני מנסה במקביל לבחור ספר לעצמי, לקרוא לנעמה סיפור ולדאוג שלא ידרכו על יואב. אחרי שעה אנחנו הולכים לקחת את אבא מהעבודה, וחוזרים הביתה. ארוחות ערב, סיפור לפני השינה, השכבה פעם ראשונה, פעם שניה, ו...נמכר! עוד ערב, עוד יום.
"מחר יום חדש", אמרה סקרלט אוהרה. הייתה לה רק ילדה אחת, נדמה לי, וגם אותה גידלה האומנת.

בואו לדבר על כך בפורום יחסי הורים וילדים

לאתר "הורים וילדים"