תרומת ביצית ותרומת זרע. החיים שאחרי התרומה

(0)
לדרג

על הילד שלעולם לא יוולד, ועל הילד שנולד - איך מתמודדים עם תרומת זרע וביצית - חלק א'.

מאת: יעל איתן-שילר פסיכולוגית חברתית, מנחת קבוצות מוסמכת, מתמחה בטיפול משפחתי, זוגי ואישי, מכון ברקאי.
חודשים, שנים, ציפיתם לבשורה הזאת והנה היא הגיעה: התשובה חיובית, יש הריון.

חלקכם מאד שמחים, שמחה שאינה ניתנת לתיאור במילים, יחד עם זאת עד מהרה תגלו כי הרגשות שלכם מאד מורכבים: שמחה וגם עצב, תקווה וגם חרדה עצומה, שלווה וגם דאגות, תחושת שלמות וגם התלבטויות רבות, תחושות מאיימות וגם תחושות מרגיעות, השלמה וגם תהיות,
כמו בכל הריון רגיל. ובכל זאת יש הבדל.

"אני לא יודעת למה אני מרגישה עצב ושמחה בו זמנית...אני כל הזמן אומרת לעצמי כמה ברת מזל אני שיש לי את העובר הזה שגדל בתוכי..זה נס...אבל כשאני חושבת על זה הייתי רוצה שיהיה שלי, באמת שלי. אני כל כך מבולבלת. איך ממשיכים?"*


הורים יכולים לאהוב את ילדם וגם להרגיש עצובים על הילד שאותו לעולם לא יהיה להם. האפשרות להביע את צערם לא מפחיתה את אהבתם אבל מאפשרת לאהבה הזאת להתקיים באווירה משוחררת מאשמה ומבושה. הבנה זו יכולה להקל על ההתמודדות עם הדילמות הגדולות בהן יפגשו בדרכם לקבל את התרומה ובעיקר לאחר ההריון והלידה.
השימוש בתרומת ביציות או זרע מעלה בפני ההורים דילמות אתיות, פסיכולוגיות וחברתיות שדומות לאלו שעולות בתחום האימוץ: האם לספר על התרומה ומתי? איך לספר? למי לספר? בעבר, בכל הנוגע לאימוץ, הומלץ להורים לא לספר לילד על מוצאו האמיתי. הטענה הייתה שאין מה לסבך את חייו של הילד עם מידע כל כך מבלבל ומצער. מעט התייחסות ניתנה לבעיות שיכולות להיווצר כשיש סוד במשפחה או לשאלות שהילד עשוי לשאול בהמשך, שאלות שההורים לא ירצו או לא יוכלו לענות עליהן בכנות. נטייה זו לגבי שמירת סוד השתנתה. (Brandon & Warner, 1977; Pannor & Baran, 1984; Haimes 1988; Lamport, 1988; MacIntyre, 1990).

האם לספר לילד אודות התרומה - הגישה המודרנית

ממחקרים עולות שתי גישות עיקריות ומנוגדות (Le Lannou et al., 1998). הראשונה היא, שבאופן כללי, לילדים יש את הזכות לקבל מידע לגבי סיפור הולדתם ולגבי מוצאם הגנטי. הגישה ההפוכה היא, שהאנונימיות מגנה על הילד ועל הקשרים במשפחה.
הסירוב של ההורים לחשוף בפני הילד את התרומה יכול לנבוע מרגשות שליליים ולא פתורים של ההורים כלפי אי הפריון שלהם, מכך שעדיין לא עיבדו את הנושא בעצמם, מפחד גדול מדחייה, מדאגתם שהמידע עלול לפגוע בילד ואף לגרום לו לטראומה, או מהעובדה, שכשילדם יבין את המשמעות של תרומה, הוא יאהב פחות את ההורה שנושא באי הפריון, או שהורה זה יאהב פחות את הילד. בנוסף, הורים עשויים להיות מודאגים מתגובת האחרים שילדם יחלוק עמם את סיפור מוצאו. חוסר הנוחות עם הגילוי יכול להוביל את בני הזוג לשמור את המידע לגבי התרומה בסוד.
הבנה עמוקה של חשיבות הקשר ההורי, לעומת הקשר הגנטי, כגורם המשפיע על טבע ההתקשרות שנוצרת, מקלה על ההחלטה האם לחשוף את מוצאו של הילד בפניו או להסתירו לעד. כאשר ההורים מבינים שהקשר שלהם עם ילדם הוא הרבה יותר בטוח ומוגן ממה שחשבו החשיפה נעשית קלה יותר. יחד עם זאת, אם ההחלטה היא לספר לילד, צריך גם להחליט על העיתוי הנכון כדי שהילד לא ירגיש נבגד ע"י הוריו, ששמרו זאת בסוד עד אותו הרגע.

לצערי, המחקר אודות החוויה הרגשית של הילד ומשפחתו, בנוגע לחשיפת התרומה לעומת שמירתה בסוד, הנו מצומצם ומוגבל. רוב הידע שיש לנו היום נלקח ממחקרים שנעשו בתחום האימוץ (Melina, 1989; Watkins & Fishr, 1993).
Lifton (1998) מתייחס לנוכחותה הנצחית של "רוח" ההורים הביולוגיים במשפחה המאמצת. ניתן להלוות את הביטוי גם למשפחות שבהם יש ילד שנולד כתוצאה משימוש בתרומה, שבהן "רוח" התורם/ת עשויה לפקוד את המשפחה בסיטואציות שונות, במיוחד באירועי חיים חשובים כמו ימי הולדת, סיום תואר, כאשר עולות בעיות בריאותיות, או כאשר ילד התרומה נעשה בעצמו הורה. הזוג צריך לדעת, שגם אם התרומה לעולם לא תוזכר, הילד עשוי להרגיש בתחושה תמידית של סודיות שמרחפת באוויר
(Schaffer & Diamond, 1993). זוגות רבים מוצאים הקלה בידיעה, שבניגוד לאימוץ, הילד שלהם לא ננטש ע"י הוריו הביולוגיים, וכאשר יספרו לו על נסיבות הולדתו, הוא לא עשוי לחוש בתחושת הדחייה שילדים מאומצים חשים בה כאשר מספרים להם על אימוצם.
למרות זאת ההמלצה על שיתוף וגילוי היא לא המלצה גורפת ויש לשקול זאת בהתאם לכל משפחה. בכל מקרה, גם אם בני הזוג מחליטים לפתוח את הנושא בפני הסביבה, ובבוא היום בפני הילד שיולד, וגם אם לא מומלץ מאד להיעזר באיש מקצוע, שיסייע להביע את המחשבות והעמדות האישיות והזוגיות ולשוחח על ההשלכות של כל החלטה על עתידו של הזוג ועתיד ילדו (בר-חווה, 2003).
חשוב לי לציין, שבמאמר יש מידע רב הנשאב מתחום האימוץ. זה נכון שאנו מקבילים את תחום התרומה לתחום האימוץ, אך זאת רק בסוגיות הקשורות להחלטה הקשורה בחשיפת הסוד. יש הרבה הבדלים אשר עומדים בבסיס ההחלטה של זוגות רבים לעבור את כל הטיפולים הכרוכים בקבלת תרומה זרע או ביצית ולא לבחור באופציית האימוץ. קשר גנטי עם אחד מההורים, החוויה הפיסית, הרגשית והחברתית הגדולה של ההריון, של הבאת חיים לעולם, הנקת תינוק, החוויה הזוגית בהריון - לכל אלה יש משמעות עצומה עבור כל זוג שהוא ויש לכך משמעות גם עבור ילדם.
אני מודה, כי במאמר קיים חוסר איזון בין כמות המידע הנוגע להחלטה "כן לספר" לעומת כמות המידע הנוגע להחלטה "לא לספר". הסיבות לכך הן מצד אחד אובייקטיביות זהו היחס הניתן לכך גם בספרות המקצועית. ומהצד השני סובייקטיביות מטרתו של המאמר היא להביא את הדעות הרווחות בעשור האחרון בתחום זה.

מדוע לא לספר?

הקהילה הרפואית, בחלקה, עדיין מאמינה בסודיות. בעבר, רופאים נהגו להציע לשמור בסוד את השימוש בתרומה, כך נהגו בכל הנוגע לתרומת זרע. רק ב 1984, כאשר נולד הילד הראשון מתרומת ביצית, החל להתפתח תחום מחקרי, שבדק את ההשפעה של השימוש בתרומה על הקשרים המשפחתיים ואת השלכות ההחלטה לחשוף או להסתיר את מוצא הילד - על הילד ועל משפחתו.
ההימנעות מחשיפה מאפשרת השגתן של מספר מטרות. זו נראית הדרך לכך שההורה הלא גנטי ייתפס כשווה ערך וקשור באותה מידה לילד כמו ההורה הגנטי, לכך שהילד ייהנה מקשר חזק עם ההורה הלא גנטי כמו הקשר עם ההורה הגנטי, לשמור על המראה של "משפחה נורמלית", להימנע מלצער את הילד עם האמת לגבי מוצאו, לאפשר לאי הפריון של ההורה הלא גנטי, מצב אשר בד"כ גורר אחריו סטיגמה שלילית, להישאר אנונימי לאחרים (Rowland, 1983; Snowden et al. 1983; Daniels and Taylor, 1983; Cook et al., 1995). החלטה זו מגנה על הזוג ועל הילד מפני תגובות שליליות של החברה. (Nachtigall et al.1997). בנוסף, התורם/ת, בד"כ, לא ברי מעקב והם אנונימיים ולכן יש הטוענים שיש ערך קטן מאד בחשיפתם.
לסיכום, בבסיס הגישה היא האמונה, שהפרטיות של ההורים והיתרונות המשוערים של ההסתרה עבור הילד והוריו משקלם רב יותר מאשר התוצאות השליליות של השמירה על סודות משפחתיים שכאלה, מאשר זכות הילד לדעת את מוצאו ומאשר צרכים רפואיים, כאלה ואחרים, הנגזרים מהמוצא.

בכתבה הבאה: מדוע כן לספר, ועוד אספקטים

בואו לדבר על כך בפורום פיריון האישה והפרייה חוץ גופית

לאתר הישראלי לפריון ופרייה חוץ גופית: לחצו כאן

לחלק ב' של הכתבה
לחלק ג' של הכתבה

רוצה לדרג?
זה יעזור לכל מי שייחפש מידע רפואי על התחום