תרומת ביצית ותרומת זרע. החיים שאחרי התרומה

בניגוד לאימוץ, מאחר מדובר בהריון שהושג כתוצאה מתרומת זרע או ביצית, עשוי להיות קל יותר לשמור עובדה זו בסוד. אבל, לשמירת סוד מסוג זה עלולה להיות השפעה הרסנית על הרווחה הנפשית של הילד ועל משפחתו.
לסודות ושקרים בתוך המשפחה יש מחיר גבוה והם עלולים להשפיע על איך שהילד יחווה את העולם
(Sants, 1964; Brandon and Warner, 1977; Karpel, 1980; Snowden & Mitchell, 1981; Rowland, 1983; Baran & Pannor, 1989; Mahlstedt & Greenfeld, 1989). ההסתרה יוצרת מתח משפחתי, שילדים מרגישים בו ללא קושי, בשל אווירה של חוסר נוחות ושקרים בסיסים שמוסתרים. טבעם של סודות אלה להתגלות, בסופו של דבר, ברגע הכי פחות מתאים ואז אין שליטה עליהם.
גם אם הסוד יישמר, יש סיכוי שהוא יועבר מההורים לילד בדרכים לא מודעות ויכרסם בנפשו. הילד יכול לחוש שמשהו לא לגמרי בסדר ויכול להפנים בקלות את הלא בסדר הזה, לחוש שהבעיה היא בו.

כאשר בני זוג חושבים על האופציה של שמירת התרומה בסוד מעניין יהיה לבדוק כיצד התמודדו עם סודות במשפחות המוצא של כל אחד מהם.

לאחר שהוחלט שהבעל, ג'ים, נחוש בדעתו לשמור את התרומה בסוד המטפל ביקש מבני הזוג לחשוב כיצד נושאים של פרטיות וסודות נוהלו ע"י משפחות המוצא שלהם. סבא של ג'ים נולד מחוץ לנישואים. סבתו נישאה כשהייתה בהריון, אבל לא נישאה לאב של הילד. בעיירה הקטנה כולם ידעו את הזהות של האב הגנטי אבל הנושא אף פעם לא דויין במשפחה בפתיחות. ככל שהרהר על כך, ג'ים החל להבין את המנהג במשפחתו לשמור בסוד, בעיקר דברים הקשורים להריון ולידה. בעזרת המטפל והתמיכה של אשתו הוא צעד אחורה וחשב שוב על האסטרטגיה שבחר. הוא הגיע למסקנה שבמשפחה שלו זה לא היה מוצלח כולם במשפחה ידעו שיש סוד אבל לא ממש ידעו את התוכן שלו. יותר חשוב מזה: האווירה של סוד יצרה הרבה בעיות עבורו: "תמיד הרגשתי שמשהו לא בסדר אבל אף פעם לא יכולתי להצביע על מה זה. אם היו דברים שגרמו לי להרגיש בלבול, אשם, בושה, לא יכולתי לפנות לאחד מהורי. למדתי לקבור את הרגשות כבר מגיל צעיר, להתמודד לבד, לא להעציב אחרים עם זה". ג'ים הגיע להבנה שאם הוא יבחר בסוד הוא יטיל על בנו את אותו הכובד של הבלבול והבושה בחייו.

ראיונות עם מבוגרים מאומצים מראים, כי ילדים אכן רגישים לסודות מוסתרים הנרמזים מתוך ההבעות של ההורים, כעסם והימנעותם משיחות על נושאים ספציפיים (McWhinnie, 1984). המתח הנלווה לשמירת סוד, בשילוב עם תגובות ההימנעות המתוארות, יכול להוביל להשפעה נפשית מזיקה על הילד, שסקרנותו הטבעית מניעה אותו לשאול שאלות טבעיות על הסיפור המשפחתי (Mahlstedt & Greenfeld, 1989; Matot & Gustin, 1990).
הסוד יכול להישמר רק כל עוד יודעי הסוד זוכרים ולא שוכחים שמדובר בסוד, אך תמיד קיימת סכנה אמיתית שאדם אחר יחשוף את הסוד מבלי שהתכוון לכך. חשיפות שכאלו יכולות להתרחש בזמן ויכוח משפחתי, בתקופה של משבר הגורם ללחץ רב, או שיגיעו מחבר משפחה או חבר אחר שסופר לו על התרומה או נודע לו על כך בטעות(Brandon, 1979; McMichael 1980; Singer & Wells, 1984).
ע"מ שהסוד לא יתגלה, ההורים צריכים לנקוט במניפולציות הסתרה רבות, לא רק עם הילד שלהם אלא גם עם סביבתם (McWhinnie, 1984). פעמים רבות הם מתקשים לפנות לקבלת עזרה או עיצה חיצונית בנושא. החרדה שנוצרת עקב כך, עלולה לקלקל את הקשר הזוגי ולגרום לבעיות מיניות ולקשיים רגשיים (Matot & Gustin, 1990). חשיפת התרומה "בטעות" יכולה להיות טראומטית עבור הילד, בין אם הוא ילד או מבוגר (Singer & Wells, 1984; Baran & Pannor, 1989).

Triseliotis מצא, שכל מבוגר מאומץ שהוא בדק, שסופר לו על האימוץ בשלב מאוחר בחייו או דרך צד שלישי, היה כעוס ועצוב. הבגידה באמון גרמה לנזק בלתי הפיך לקשרים המשפחתיים. רוב המאומצים טענו שזה היה קל יותר להיות מודע לעובדות כואבות על עצמם מאשר לחיות עם שקרים ולחוות את הזעזוע שנגרם לאמון שלהם בהוריהם (Triseliotis, 1973).
בשנת 2000 התפרסם מחקר שנערך בבריטניה וכלל 16 משתתפים שנולדו כתוצאה מתרומת זרע ואשר הוריהם שמרו זאת בסוד שנחשף בטעות. המחקר העלה, כי כל המשתתפים חוו תחושת הלם כאשר נודעו להם נסיבות הולדתם. הם דיווחו על משבר זהות, תחושת נטישה ומשבר אמון אל מול ההורים. על כן הסיקו החוקרים, כי הסתרת מידע לגבי נסיבות ההולדה עלולה לפגוע בהתפתחות הרגשית של הילד.
מחקר נוסף על ילדים בוגרים, שנוצרו מתרומת זרע, הראה, כי חלקם חשדו 'שמשהו לא בסדר במשפחה שלהם'. בעצם, אחד הנבדקים אמר " חיפשתי הוכחה ל'אימוץ' שלי הרבה שנים בהיותי ילד... יכולתי לחוש את מעטה הסודיות ותחושה של בושה ממשהו, אבל לא יכולתי לדעת ממה". כאשר בסופו של דבר סופר להם על מוצאם רוב הבוגרים דיווחו על תחושה של חוסר אמון בהוריהם (Turner & Coyle, 2000). אם הילד מגלה את מוצאו האמיתי במקרה, בשל רשלנות, או מאוחר בחייו, הוא יחווה גם את הכאב שבמידע שנחשף בנוסף לפגיעה מכך שהמידע נחשף באיחור.
חשיפה בטעות היא סבירה עוד יותר בהתחשב ביכולות ההולכות ומתפתחות של הגנטיקה והרפואה.

לחלק א' של הכתבה: לחצו כאן

למירה, ששקלה שימוש בתרומת ביצית, הייתה היסטוריה של סרטן השד במשפחתה. אמה בדיוק נפטרה מסרטן השד ואחותה החליטה לכרות את שני שדייה כמניעה. למירה היה חשוב ליידע את בתה, שתיוולד לאחר השימוש בתרומת ביצית, כי היא אינה ממשיכה את השושלת הגנטית הזאת ולא תידרש לנקוט באותו אמצעי למניעה.

כיום, הטכנולוגיה הגנטית המתקדמת מאפשרת למידע גנטי רגיש להיות זמין יותר, בעיקר לגבי סיכונים גנטיים שהילד יורש מהוריו הביולוגיים (Odonovan, 1988). ככל שלגנטיקה תפקיד חשוב וגדול יותר באבחון ובטיפול במחלות ובהחלטות הקשורות לרבייה, ההיסטוריה הגנטית הולכת ונעשית יותר ויותר חשובה וקריטית (Lamport, 1988). לדוגמה, הרבה זוגות עושים בדיקות גנטיות לפני שמנסים להיכנס להריון. טרום הבדיקות בני הזוג נשאלים על אילן היוחסין שלהם. ילדים הנולדים מתרומת ביצית או זרע אמנם לא יכולים לקבל מידע גנטי מלא אודות התורם/ת, אך ידיעת מוצאם האמיתי תאפשר להם לא להניח באופן מוטעה, שההיסטוריה הגנטית של ההורה הלא ביולוגי שלהם היא גם שלהם עצמם. לסיכום, חשיפה מוקדמת היא קריטית גם לבריאות הפיסית של הילד.
(Sant, 1964; McWhinnie, 1967; Triseliotis, 1973;Brandon and Warner, 1977; Ches, 1986).

הזכות לדעת היא נושא נוסף, המהווה סיבה טובה לספר לילד אודות מוצאו האמיתי (Daniels & Taylor, 1993).
ב 1980 טען חוקר בשם Karpel , שההחלטה לחשוף את האינפורמציה "צריכה להתבסס על הרלוונטיות של המידע לזה שאינו מודע לה". בדומה לכך, אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש טוענים, כי זכותו של הילד לדעת אינפורמציה רלוונטית בנוגע למוצאו (Diamond et al.,1999) . הבחירה לא לחשוף מזניחה את זכות הילד לאוטונומיה ולאינפורמציה על עצמו. למרות שלהורים יש אכן את הזכות לאוטונומיה יש אמונה בסיסית שחשיבות הילד צריכה תמיד להיות עליונה. (Asche, 1985; Daniels & Taylor, 1993).

לסיכום, החוקרים מאמינים שההורים צריכים לשאוב את המידע הרב ביותר אודות ההיסטוריה הבריאותית של התורם/ת ולהעביר לילד את המידע על השימוש בתרומה כבר בילדותו המוקדמת, כאשר מתחילה להתפתח ההבנה שלו את תהליך הרבייה (McGee, at al. 2001).

בגלל שנושאים אלו עדיין חדשים יש מעט מחקרים או ספרות שאפשר להיעזר בהם ע"מ להדריך זוגות כיצד ומה לספר למשפחה, לחברים ולילד. נשים, בד"כ, נוטות להיות יותר פתוחות לגבי השימוש בתרומת ביצית לעומת גברים ששוקלים תרומת זרע. הן מרגישות טוב יותר כאשר הן משוחחות ובסוף תמיד מרגישות שהשיחה וההתייעצות עם אחרים עזרה להן בנוגע לדילמה של האם להשתמש בתרומת ביצית או לא. פעמים רבות קורה שבני הזוג משתפים את סביבתם בהתלבטות האם להשתמש בתרומה ובסופו של דבר, כאשר הם מחליטים לעשות זאת הם מרגישים, שהיו אולי מדי פתוחים כשחשפו את בעייתם ורוצים את פרטיותם בחזרה. את הפתרון לכך הם מוצאים בכך שהם מספרים לסביבתם על כך שהם מנסים מחזור הפריה אחרון, במרכז פוריות אחר שהצוות בו יותר אופטימי לגביהם. האישה נכנסת להריון, אבל בעזרת תרומה של ביציות, אך הסביבה, קרי חברים, משפחה, אינם יודעים זאת. בעוד שבכך בני הזוג החזירו לעצמם את פרטיותם, יכול להיות לזה אפקט מצער על נשים אחרות, אשר חוות בעצמן טיפולי פריון. כי להכיר מישהי שעברה הרבה מחזורי הפריה ואז "באורח נס" נכנסה להריון, לזה יכולה להיות השפעה על נשים לעשות מחזורי טיפול נוספים לפני הפנייה לתרומת ביצית, גם כאשר אפסו הסיכויים להצלחתם (Diamond et al., 1999).

בספרות מוזכר זוג אשר היה מטופל במכון לטיפול פסיכולוגי "אקרמן" בניו-יורק, אשר עשה כבר הרבה מחזורי טיפול והתלבטו לגבי מחזור טיפול נוסף. הם היו מותשים רגשית מהכישלונות ומרוקנים מבחינה כלכלית. גורם משמעותי שהשפיע עליהם מאד בהחלטתם, בסופו של דבר, ללכת לסיבוב נוסף, היה שחברתם בת ה 47, נכנסה להריון במחזור טיפול שהוגדר כאחרון. מה שהזוג לא ידע, זה שאותה חברה הייתה גם כן מטופלת במכון אקרמן והיא נכנסה להריון כתוצאה משימוש בתרומת ביצית אבל החליטה לשמור זאת בסוד.
בשלב ההריון ולאחר הלידה
"כאשר אמרנו שנילי בהריון המשפחה שלה באו וטפחו לי על הגב ואמרו 'עשית עבודה טובה' וכל מני דברים כאלה. הרגשתי איך אני מתכווץ מבפנים; הרגשתי כמו רמאי גדול. הלכתי משם...וזאת רק ההתחלה. זה הולך לקרות יותר ויותר, אני יודע".

זוגות עשויים לחוות רגעים לא נעימים עם חבריהם וחוג המכרים, לאחר שצאצא התרומה נולד. בד"כ, כשנולד תינוק כולם משתוקקים למצוא דמיון למשפחה. במקרה של ילד שקיבל את הגנים של שני הוריו, אם הילד לא דומה לאחד ההורים, אותו הורה עשוי לחוש מעט אכזבה. אם הילד לא דומה בכלל לשני ההורים מתחילים להתבדח על "ההורות" של הילד. אבל, כאשר מדובר בתינוק מתרומה, חוסר הדמיון להורה שלא קשור אליו קשר גנטי עלול לגרום לאותו הורה להרגיש זר.
ההורים צריכים לשקול למי, אם בכלל, היו רוצים לספר על התרומה. אם הם מתכוונים לספר לילד בגיל צעיר, יש להם יותר חופש לגבי למי הם היו רוצים לספר משום שהם לא יהיו מודאגים לגבי שמירת הסוד מילדם. אבל, אם אינם מעונינים שהילד ידע הם צריכים לקוות שאנשים אלו יהיו דיסקרטיים כאשר הילד יולד.

"דבורה ודן היו מאד פתוחים בנוגע לחוויות שלהם, שנגעו לאי הפריון ולטיפולים וגם לאופציה להשתמש בתרומת זרע. בנוסף, הם השתוקקו להתראיין למגזין מפורסם שפרסם את תמונותיהם לצד סיפורם. לאחר שבתם נולדה, הם הצטערו על המחיר ששלמו בנוגע לפרטיותם שנפגעה. אחרי שאנשים התחילו להתייחס ל"תינוקת התרומה החמודה", דן ודבורה התחילו לדאוג בנוגע להשפעה שתהיה לזה על ביתם. למרות שלפני הלידה הם היו להוטים להתראיין, לאחר הלידה הם דחו כל בקשה לראיון עמם."

זוגות שרוצים פרטיות גמורה צריכים לספר אך ורק לילדם. בכך הם שמים גבול מסביב לאינפורמציה ומגבילים את הגישה אליה לסביבה. יהיה זה יעיל עבור הזוג להקים לעצמם מערכת תמיכה אלטרנטיבית המורכבת מאנשים עליהם ניתן לסמוך באופן מלא, חברי משפחה או חברים שנבחרו בקפידה או הורים אחרים שעשו ילד ע"י קבלת תרומה.

בחלק הבא: איך לספר לילד
לחלק הראשון לחצו כאן
בואו לדבר על כך בפורום פיריון האישה והפרייה חוץ גופית

לאתר הישראלי לפיריון והפרייה חוץ גופית