הריון - הזווית הגברית

איך מרגיש "גבר בהריון?" על השאלה הזאת מנסה להשיב הספר החדש "מזל טוב, אתה בהריון - המדריך של הגברים לאבא החדש" (בהוצאת "ידיעות אחרונות"). הספר בא לעזרתם של הגברים במטרה לסייע להם לצלוח בשלום את תשעת חודשי ההריון.

הכל התחיל כשאורן רוזנשטיין, מחבר הספר, שדר טלוויזיה ועורך חדשות בעיתונות הכתובה לשעבר, נכנס להריון ביחד עם אשתו. הוא מצא את עצמו מבקר יחד איתה בפורומים לנשים בהריון באינטרנט ומדי פעם לא התאפק וכתב כמה תגובות. זווית הראייה שלו שאפשרה הצצה ראשונה למקום שבו נראים הדברים מהצד הגברי, גררה תגובות נלהבות מצד ההריוניות האחרות. כשהתחיל לכתוב מעין יומן הריון, הוא לא חשב שזה יסתיים בספר, אלא במזכרת לבתו מתקופת ההריון. אבל כשאשתו האיצה בו לכתוב ספר, הוא התיישב וכתב. "רק אידיוט יתווכח עם אישה בהריון", הוא אומר.

"מזל טוב, אתה בהריון", נולד כאשר אשתו של אורן רוזנשטיין, מזור מצקביץ', נכנסה להריון ראשון לאחר שלוש שנות נישואים. כיאה להריון מתוכנן מראש היא קראה כל מה שרק אפשר על הנושא באינטרנט, השתתפה בפורומים על הנקה ופיתחה עולם וירטואלי שלם עם חברות מרחבי העולם. היא מצאה את עצמה מתכתבת עם נשים שונות שהעלו מדי פעם תלונות וטענות כלפי הבעלים שלהן. כששיתפה את רוזנשטיין, הוא הרגיש חובה להגיב על מנת לשקם את תדמיתם הירודה של הגברים הנרדפים. בחסות האנונימיות שמאפיינת פורומים באינטרנט, הוא אימץ לעצמו את השם ג'יי-ג'יי בעלול, וניסה לשמש פה לאחיו הגברים בסוגיות שונות.

כעבור זמן קצר הציעו לו מאחד מאתרי האינטרנט לכתוב טור קבוע, "אבל מזור, אשתי, הציעה לי שבמקום טור אכתוב ספר", הוא מספר. "מאחר שהיא הייתה בשלב ההקאות ונורא מסכנה, נראה לי לא יפה לסרב, אז הסכמתי. לפני כן עשיתי קצת סקר שווקים, חיפשתי ספר כזה על מדף הספרים, אבל לא הצלחתי למצוא".

רוזנשטיין ואשתו עברו את ההריון כולו בניו יורק, שם הוא עובד בגיוס כספים לארגונים ללא מטרות רווח ואשתו משמשת כעורכת דין. כבר מהרגע שגילה כי אשתו בהריון, הופתע מההבדלים הגדולים בין נשים לגברים ביחס שלהם לנושא, אך גם מקווי הדמיון.

"מבחינת החיבור לעובר, השוני עצום. אצל נשים ההריון צומח ברחם, ומהרגע הראשון יש להן קשר אל העובר. הן מחוברות אליו ומרגישות אותו. אנחנו כגברים סתם רואים בטן מתמתחת. מהרגע הראשון הנשים מדברות אך ורק על ההריון, ולא על שום דבר אחר. גברים מדברים גם על ההריון - אבל ההריון לא הופך להיות מרכז עולמם. ובכל זאת, גברים עוברים תופעות דומות לנשים, ואותי זה הפתיע. בחילות, צרבות וחרדות מהשנייה הראשונה אחרי שאתה רואה את האולטרה-סאונד הראשון וקולט שהחיים עומדים להשתנות מקצה אל קצה: שזה דבר בלתי הפיך, דבר קבוע לכל חייך". רוזנשטיין חושב שהספר הוא סוג של שירות לעולם הגברים: "כמעט כל דבר בחיים מצריך רישיון, אך להורות - שיש בה הכי הרבה מורכבות ואחריות - אין צורך ברישיון, אין צורך בידע, ולגברים לא היו עד עכשיו שום ספרי הדרכה".

כאשר אשתו של רוזנשטיין נכנסה להריון, גם הוא התחיל להשמין. לטענתו, אצלו זה נבע מלחץ. חלק מהלחץ נבע מכך שהרגיש שאין לו מספיק מידע, שהוא עובר את ההריון בעיוורון מוחלט. "אתה לא יודע איך לתפקד, ומצפים ממך להתנהגות מסוימת, כאילו שזה מובן מאליו". למזלו, הייתה לו סוג של קבוצת תמיכה: חברים שלו עברו פחות או יותר את השינוי הזה יחד. הם נישאו באותה תקופה, נכנסו להריון יחד והפכו להורים.

אילן יצחייק, העורך הראשי של הספר (שלטענת רוזנשטיין מגיע לו לפחות חצי מהקרדיט על התוצר הסופי), והיועץ הרפואי, ד"ר איתי גל, רתמו למשימה את טובי המומחים בתחום רפואת הנשים. הרופאים מסבירים לגברים בפירוט מושגים שנשים שולטות בהם מאז ומתמיד, אך גברים מעולם לא העזו לשאול. הגברים יוכלו למצוא שם הסבר מפורט מהי דולה, מהו זירוז לידה, מהו חתך אפיזיוטומי, חוקן, בקיעת מים ועוד ועוד. מעבר למילון המונחים הרפואיים, שכל גבר הריוני צריך להכיר, כולל הספר את שלל סיפוריו האישיים של רוזנשטיין, כשהפואנטה של רובם היא המלצתו החמה לגברים לא לעשות את כל הטעויות שהוא עשה.

רוזנשטיין סיים כל פרק במשימה עבור הגברים ההריוניים, כמו להצטלם בחדר שבו על פי ההערכות נוצר התינוק, להדביק ביומן תמונה של שני בני הזוג בחודש שביעי להריון, לרשום את ההימור האם זה בן או בת על פתקים, לקנות גרביים קטנטנים לתינוק ובכך לשבור את התנגדות האישה ההרה לקניות לפני הלידה ועוד ועוד.

בפרק למי מספרים ומתי, מספר רוזנשטיין כיצד אשתו החליטה לא לספר לאף אחד על ההריון: "גם הפעם לעגתי לה בוקר וערב: 'את כזו פרימיטיבית, מאיפה הבאת את האמונה הטפלה הזאת'"? ובעוד היא מספרת על ההריון רק להוריה, רוזנשטיין רץ לספר לחבר'ה. אשתו עוד לא סיפרה לחברה הכי טובה שלה, והמנקה במשרד שלו כבר ידעה על ההריון.

ההריון הזה הסתיים בעובר ללא דופק ובהפלה. רוזנשטיין הבין שאשתו צדקה. "אני טעיתי, היא צדקה, ותאמינו לי, עולה לי בדם להגיד את זה", הוא מודה בספר. אבל שלושה חודשים מאוחר יותר הם היו שוב בהריון, ורוזנשטיין כל כך שתק, "שעד היום שואלים אותי אם לא הגיע הזמן שגם אנחנו נתחיל לחשוב על ילדים", הוא אומר.

רוזנשטיין מתאר בספר את קורותיו בזמן ההריון של אשתו, חודש אחר חודש. הוא מתייחס לכל מה שמטריד זוגות בהריון, כמו סקס "ליד" הילדה. הוא מסביר לעמיתיו הגברים שלאחר שלושה חודשים שבהם נשים סובלות מהקאות והכל מאוד לא מיני, יש כמה חודשים של התלהבות, אבל אחר כך הכל נגמר - ולהרבה זמן. בעיניו, אגב, אישה בהריון היא סקסית וחושנית.

לנושא "אופס, פלוץ" הוא מקדיש פרק שלם. "אחת התופעות היותר אופייניות לנשים בהריון, היא הנטייה הבלתי נשלטת לפלוט גזים..." בהמשך הוא כותב מה הפילוסופיה שלו על יחסם של גברים לנשים מפליצות ומשהקות: "זה מצחיק אותנו, אנחנו מרגישים נעים איתן, משוחררים איתן, ותיכף הן הופכות להיות אחת מהחבר'ה. אבל שאני אתחתן עם פלצנית? זה לא".

רוזנשטיין מספר גם כיצד אשתו הופכת למלכת הבית, אבל רק עד שהוא חוטף שפעת, על ההתלבטות האם לקנות או לא לקנות מוצרים לפני שהתינוק מגיע הביתה, האם להגיע לסיור בחדר יולדות, והאם לרכוש מצלמת וידיאו להנצחת הלידה. ויש אפילו תיאור של הרגע שבו הוא יוצא לקנות עגלה, כאשר הוא מבין "שאין עגלה מושלמת לכל שלבי ההתפתחות של התינוק. זה אומר שאם אתה באמת רוצה לשמח אותו, אתה צריך לקנות לו משהו כמו 37 עגלות בשלוש שנים, כל אחת בסכום של 2,000 שקל". ואז הוא מוסיף: "למה? כי הגמדים האלה נולדים עם עמוד שדרה חלוש (למה סוס נולד ואחרי עשר דקות כבר עומד, הולך ויונק, ורק בני האדם האהבלים לא יכולים לזוז?)".

רוזנשטיין חש שגם אם הספר ציני ולא צובע את המציאות בוורוד, כאשר גברים עומדים מול האולטרה-סאונד הראשון ושומעים את פעימות הלב של העובר, אין אחד שלא יתרגש כפי שלא התרגש מימיו. מצד שני, הוא פיתח תיאוריה לגלגנית לגבי האולטרה-סאונד: לטענתו, כל ההורים מקבלים אותה תמונה מהבדיקה כי כשמשווים צילומים, אצל כולם הילד מרים את היד ועושה תנועת שלום להורים.

ההבדל המהותי ביותר בין גברים לנשים, מבחינתו, בא לידי ביטוי ביום הלידה: "האם כבר מאוהבת לגמרי בתינוק שלה. זאת אהבה שלא תיחלש, רק תתחזק. ברגע הלידה האם כבר מאוהבת ב-100 אחוז בתינוק. אבל הגבר לא מאוהב בו. מקסימום מחבב. בכל יום שעובר האהבה של הגבר גדלה, ובכל פעם שהתינוק מגיב ועושה משהו, האב נקשר יותר. אך כדי להגיע לאהבה שהאם בורכה בה מראש, הגבר זקוק לכמה חודשים".

היום, כשבתו בת 17 חודשים, הוא רוחש לה לדעתו לא פחות אהבה מאשתו. "היא מדהימה. יפה, מתוקה, חברותית, נדיבה. מנופפת לשלום לכל מי שעובר מולה וקוראת 'הלו'. אף אחד לא נשאר אדיש כלפיה. היא גורמת לכל מי שרואה אותה לחייך", הוא אומר.

שלושה ימים לאחר הלידה, כשסוף סוף הילדה הגיעה הביתה, רוזנשטיין ואשתו הניחו אותה בעריסה לצד המיטה. התינוקת שחררה מדי פעם קולות שהקפיצו אותו משנתו, ועד שסוף סוף ישנה בשלווה הוא התעורר בחשש שקרה לה משהו. אחרי שעות ארוכות שבהן לא עצם את עיניו, הוא הציע לאשתו שיוציאו את העריסה למסדרון על מנת שיוכל לישון בשלווה ולתפקד למחרת. רוזנשטיין נשלח אחר כבוד לישון בסלון. "עד היום הילדה נוקמת בי. אפשר לספור על אצבעות יד אחת כמה פעמים ישנתי יותר מארבע שעות ברציפות. הילדה היא הפרעת שינה מהלכת".

רוזנשטיין מציע להורים טריים לסכם עוד בשלב ההריון שאם תיוולד בת, האם תבחר שם, ואם בן, האב יבחר שם. באופן כזה, כל אחד מהם יכול למנוע מהשני להציע שמות של חבריו לשעבר.

עם זאת, הוא מציע להשאיר זכות וטו לכל אחד מההורים. כך מצא את עצמו רוזנשטיין מסכים לשם אריאל לבתו. אשתו הציעה, הוא הסכים, אבל רק כשהיה מאוחר מדי נזכר שזה בעצם שם של בן.

בניו יורק, כמו בניו יורק, הילדה נמצאת עם מטפלת משמונה בבוקר ועד שש בערב. רוזנשטיין רואה בגידול הילדה על ידי מטפלת ברוב שעות היום דבר מובן מאליו, הכרח המציאות של אנשים עובדים. על השעות הרבות שהוא ואשתו נמצאים בעבודה, הוא משתדל לפצות בערבים ובסופי שבוע. "בניגוד לאשתי, אני לא מרגיש שיש לי חסך בשהות איתה", הוא אומר. "אולי הילדה עשתה דברים בפעם הראשונה מול עיני המטפלת. אבל זה אחד הויתורים שאנשים עובדים צריכים לעשות. מצד שני, אשתי עדיין מיניקה את הילדה, ומעולם לא נפרדנו ממנה בשעות הערב או הלילה. כמו כל ההורים אנחנו עושים את האיזונים והשיקולים שנראים לנו הכי נכונים לילדה ולנו".

הספר קיבל הרבה מאוד תגובות, ביניהן חלק שכתבו לרוזנשטיין שהספר מצחיק. מישהו אמר לו שזהו "ספר ריאליטי", כי זה כמעט כמו להיחשף מול כמה מצלמות בבית שמצלמות 24 שעות. אחרים דווקא אמרו שהספר פתח שורה של דיונים מעמיקים על ההורות הצפויה בינם לבין בני זוגם. אחד ממומחי האולטרה-סאונד הגדולים בישראל כתב לרוזנשטיין שהוא קנה 10 עותקים לקליניקה שלו, וגברים יושבים שם וצוחקים כשהם מחכים לבדיקה.

רוזנשטיין חושב שהספר עוזר לגברים לנהל דיאלוג עם נשותיהם בנושא ההריון, ונותן להם מידע שמאפשר להם להיות חלק מתהליך קבלת ההחלטות. "הרבה גברים, אבל גם נשים, סיפרו שצחקו כשקראו את הספר. חלקם היו בהריון, אבל היו גם כאלה שיש להם כבר כמה ילדים. אבל מעבר לפן המשעשע, הגברים ילמדו מה קורה להם בזמן ההריון ובחודשים הראשונים לאבהות. נשים שיקראו אותו יוכלו לדעת מה עובר על הגברים, לדעת שיש דברים שגברים לא מבינים אוטומטית ביחס להריון, ולהבין שגם הם עוברים תהליכים נפשיים מורכבים וחווים מצוקות. בעיני, זה חשוב".

הכתבה פורסמה במקור במגזין "הורים וילדים", גיליון מס' 227.

בואו לדבר על זה בפורום הריון ולידה.