אמא, אני רוצה ציצי

"הנקה בלבד", צוין בגאווה אימהית על עריסת בתי שזה עתה נולדה. לא אני אתן לתחליף חלב לדבוק אל חיכה, בטח לא בזמן שהשדיים שלי גדושים באהבת אם שהוזנתי בה היטב במשך תשעה חודשים. את חשיבות ההנקה ידעתי בבירור: תרומתה למערכת חיסון איתנה של התינוק ולהתפתחותו המוחית, הפחתת הסיכוי לדיבור לקוי, אפילו הפחתת הסיכוי לעבור טיפול ליישור שיניים, והרשימה עוד ארוכה מלהכיל. תוקפם של היתרונות לא פג גם כעבור שנה. היה זה ארגון הבריאות העולמי שהצהיר כבר מזמן: "חלב אם הוא מקור חשוב של אנרגיה וחלבון, ועוזר להגן על הילד ממחלות גם בשנה השנייה לחייו".

ד"ר מירה ליבוביץ, מומחית לרפואת משפחה ויועצת הנקה מוסמכת, מנהלת המרכז הרפואי להנקה באודים, מרחיקה לכת אף יותר. "אינך מדייקת", היא אומרת לי. "ההמלצה היא חד משמעית להיניק שנתיים לפחות". שניים מחמשת ילדיה (21,19,16,13,7) ינקו ממנה הרבה מעבר לגיל שנתיים, והיא מעדיפה שלא לנקוב בגיל המדויק.

אני זזה באי נוחות על מושבי. מעניין מה סבתא שלי הייתה אומרת על זה. אפילו היא, שפעם נתמלאה חדווה למראה ילד בן שש יונק במרץ, נחרדת כשהיא צופה בי מיניקה את בתי דריה או-טו-טו שנתיים. "עד מתי תיניקי אותה?" היא מזדעקת. "כבר לא עושים את זה!" כן, אפילו היא כבר התעדכנה בקצב החיים המודרני, התזזיתי. גם לה קשה שלא לראות בהנקה "מטרד". מראה של ילד בן שלוש התלוי על שדי אמו, מושך ונושך ציצי, מכונה גם בפיה "תופעה".

למרות שלל היתרונות המתפרסמים חדשות לבקרים, הנקה היא תלוית תרבות, ולכן השאלה "עד איזה גיל יש להיניק?" אינה מנותקת מהנורמה החברתית. ועדיין, נשים רבות מחליטות להיניק את ילדיהן מעל שנה או שנתיים, ומתמודדות, מלבד הרמת גבה מצד הסביבה, עם קשיים נוספים הנלווים להנקה מאוחרת. האם זה שווה את המחיר?

ד"ר ליבוביץ מבקשת להוציא את ההנקה מתחום גבולות חברתיים כלשהם. "יש לכבד את רצונה של כל אם להיניק ללא מגבלה חברתית", היא אומרת. "אין שום מניעה להיניק גם מעבר לגיל שלוש, זה נורמלי ותקין וחשוב שאמהות יידעו זאת ולא יושפעו מ'מה יגידו'. אני נפגשת עם אמהות שרוצות להיניק, אבל נתקלות בתגובות מהסביבה הגורסות כי הן פוגעות בילדיהן. אין לכך אף ביסוס מוצדק. צריך לאפשר לאמהות לקבל תמיכה בהחלטתן לגמול בכל גיל, על פי רצונן החופשי. אני עוזרת לאמהות אלו גם להיניק וגם לגמול".

טליה נחום, 37, מטפלת הוליסטית, אם לעידן (5.5) ומעיין (3.5), היניקה את בתה עד גיל שלוש. "שנתיים לא עבדתי כדי לטפל בה", היא אומרת. "בגיל שנתיים מעיין נכנסה לגן ואני התחלתי לעבוד. אחרי שעות הגן הינקתי ללא גבול: בכל רגע נתון היא הייתה מרימה לי את החולצה, ואני, מצדי, הצמדתי אותה אלי בכל פעם שהיא קיבלה מכה או הייתה עצובה. לא התייחסתי לתגובות מצד חברים ומשפחה. הייתי נחושה בהחלטה להיניק כמה שיותר וקשה היה לי להציב גבולות".

התיאור של נחום מוכר לי היטב. בתי מרימה את חולצתי לעיני האורחים, צובטת את שד שמאל ויונקת מימין, משתטחת בבכי על רצפת גן השעשועים וקוראת "ציצי! ציצי!" (לא נעים). דריה וציצי רוקדים, דריה וציצי ישנים יחד במיטה. כן, דריה נרדמת רק עם ציצי, מתעוררת רק עם ציצי, לא נותנת שאכין לה ארוחת בוקר, שלא לדבר על להכין לעצמי קפה.

ד"ר ליבוביץ מרגיעה. יש דבר כזה גבולות וסדר יום בהנקה, היא אומרת. "ילדים אחרי גיל שנתיים יונקים מתוך הרגל, ולכן אפשר להתאים את ההנקה לסדר היום הרצוי. דינה של הנקה בגיל שנתיים שונה מדין הנקת תינוק קטן יותר: ילדים מעל גיל שנתיים הם כבר פעלתניים מאוד ויכולים לבלות יום שלם בלי לינוק, או לינוק רק כשאמא חוזרת הביתה מהעבודה".

^^האם אפשר בכלל להמשיך להיניק אחרי שחוזרים לעבוד?^^

"אני תמיד חזרתי לעבוד כשהילדים היו בני שלושה חודשים. זמן ההנקה הוא זמן התרגעות לאם ולילד. אמא לשמונה ילדים סיפרה לי שזמן ההנקה הוא ההזדמנות שלה לקרוא ספר, כי כל בני המשפחה יודעים שאין להטריד אותה בזמן הזה. מניסיוני, ניתן בהחלט לשלב את ההנקה בחיי היומיום באין מפריע ולחיות חיים נהדרים בהתאם לצורת החיים הרצויה, על ידי הצבת גבולות בהנקה. יש ללמד את הילד להתאים את התנהגותו למצב הרצוי. כשם שבסופרמרקט אנחנו מלמדים את ילדינו לא להוריד את המוצרים מהמדפים ללא רשות, כך גם אפשר להחליט מתי יונקים והיכן. ניתן להציב גבולות בהנקה, כמו כל דבר אחר שיש בו חוקים".

ד"ר ליבוביץ אומרת, כי ישנן אמהות שמגבילות את ההנקה למספר הנקות מסוים ביממה, ומולן ישנן אמהות שהנקה חסרת גבולות אינה מפריעה להן. "בסופו של דבר, ככל שהילד משועמם יותר, ובייחוד אם הוא עדיין אינו הולך לגן ונשאר לצד אמו כל שעות היום, כך הוא יבקש לינוק לעתים קרובות יותר", היא אומרת. "יש פעמים בהן ההנקה היא הדבר 'הכי עצלני' לעשות, כי אין כוח להתנגד ולהגביל את הילד, וגם זה בסדר".

^^זה לא מעייף להיניק לאורך כל כך הרבה זמן?^^

"ככלל, ילדים זה דבר די מנג'ס ומעייף, לא?" משיבה ד"ר ליבוביץ בהתבדחות. "בלי קשר להנקה, כל הילדים רודפים אחרי אמא שלהם בזמן שהיא בבית - זה דבר טבעי ביותר. לי, באופן אישי, היה דווקא קל יותר עם הילדים שהינקתי זמן ארוך יותר. זה תלוי מאוד באמא". אמהות מיניקות מספרות שהילד אינו מרפה מהן ולרוב אינו יודע להרגיע את עצמו. האם תלות כזו אופיינית במיוחד לפעוטות יונקים? "זהו רק מיתוס שילדים אלה תלותיים יותר. מניסיוני, הם חברותיים מאוד ופתוחים לקשרים חדשים, מפני שהם יודעים שהבסיס החזק מחכה להם. אם מתפתחת תלות, אין לכך קשר להנקה. התלות יכולה לבטא שלב בהתפתחותו של הילד ולפעמים להוות ביטוי לאופיו".

הדר קמפינסקי, פסיכולוגית התפתחותית העוסקת באבחון וטיפול בילדים בגיל הרך, אינה מסכימה עם ד"ר ליבוביץ. מניסיונה היא מסיקה, כי בהחלט קיים קשר חיובי בין הנקה לתלות. "הנקה היא הרגל חזק מאוד, ולכן הפעוט רוצה בה מאוד גם כשאינו צריך אותה באמת. ההנקה יוצרת לא פעם עבור הפעוט תלות רבה לצורך הרגעה או הירדמות. הקושי שאני מוצאת בהנקה מאוחרת הוא במניעת רכישת דרכים נוספות להירגע ולהירדם, וחבל. הילד אינו מפתח דרכים לוויסות עצמי ולהרגעה עצמית, ולכן יש לעזור לו לפתח דרכים חדשות".

לדברי קמפינסקי, בגיל שנתיים לערך, כשהילד כבר ניזון לחלוטין ממזון אחר, הוא יכול לרכוש דרכים חדשות שבאמצעותן יוכל להירגע ולהתנחם, מלבד יניקה. עם התפתחות השפה הוורבלית, מתאפשרת תקשורת חדשה בין הפעוט לבין אמו ונוצרת אינטימיות מסוג אחר, שתואמת את הצרכים והיכולות שלו. כל דמות שלישית מעבר לזוג אמא-תינוק, צריכה לעזור להם להפחית את התלות. הסבתא, לדוגמא, יכולה לעזור לארגן את הילד לפני השינה, כדי שלא ייצמד לאמו. חשוב מאוד לעודד את הפעוט ללמוד להירגע עם אנשים נוספים".

קמפינסקי מעלה נקודה מעניינת למחשבה. בעיניה, ההנקה מבטאת לא פעם דווקא את הצורך של האם להרגיש את התינוק קרוב אליה - קירבה שמבטאת את הפנטזיה שאומרת: "רק הציצי שלי יכול להרגיע אותו" ואת הפנטזיה לשמר את אותה אחדות ראשונית שלה עם התינוק. קמפינסקי: "נשאלת השאלה, האם תפקידו של הפעוט נועד למלא את הצורך הזה - הפנטזיה הזו, של אמו".

במהלך תיאור חוויית ההנקה שלה, נחום משתמשת במשפט קשה: "היניקה הפכה לתובענית וכוחנית. בתי ממש 'אנסה' אותי להיניק אותה". קמפינסקי מתייחסת לתיאוריה של נחום ואומרת כי למורת רוחה היא נתקלה בנשים רבות שמתבטאות בצורה דומה. "חשוב שנבין מנין התובענות הזו מגיעה", היא מדגישה. "אחרי גיל שנתיים מתחדדים אצל הפעוט צרכים חדשים, כמו שליטה, בדיקת גבולות, רכישת מיומנויות חדשות וגיבוש ה'אני'. לפעוט כבר יש רצונות וצורך בעצמאות ובנפרדות. יש לו צורך בהכרת הגוף שלו, צורך בהבנת משמעות הגבול המפריד בין 'הגוף שלי' לגופו של האחר".

היא מוסיפה: "בגיל זה הפעוט גם מתחיל לרכוש לעצמו כלים לוויסות עצמי של תוקפנות - דבר קשה מאוד לביצוע במצב של הנקה חסרת גבולות. היכולת של האמא להציב גבולות לא שמורה רק להנקה, אלא באה לידי ביטוי בתחומים נוספים בחייו. הקושי להפסיק להיניק הוא רק אחד הביטויים ליכולתה של האמא להציב גבולות לילד, לגבי מה מותר ומה אסור. האמא חוששת לתסכל את הילד שלה ומעוניינת למנוע ממנו התמודדות לא נעימה, כמו גמילה מהנקה. הפנטזיה שלה היא: 'אם אמשיך להיניק, אמנע ממנו תסכולים'. למרות שהפנטזיה של האמהות היא שהתינוקות תמיד ישמחו ויהיו מאושרים, זה בסדר כשתינוקות כועסים. מותר להיות מתוסכל ומותר להתאכזב".

כשאני חושבת על זה, יש הרבה בדבריה של קמפינסקי. אמהות ופנטזיה הולכות לא רע ביחד, כי מה בסך הכול אמא רוצה? להיות האחת והיחידה, המושלמת, זו שאי אפשר בלעדיה כי 'אמא יש רק אחת'.

^^האם קיים חשש ממשי לנפשו של הפעוט היונק לאורך זמן וללא הגבלה?^^

"במרבית המקרים לא מתפתחת בעיה נפשית לתינוק היונק מעבר לגיל שנתיים", משיבה קמפינסקי. "הבעיות היכולות להיווצר הן סביב הצבת גבולות, התמודדות עם תסכול ודחיית סיפוקים".

גם ד"ר ליבוביץ מרגיעה, בהציגה מסמך שיצא בפברואר 2006 מטעם חטיבת ההנקה של האגודה האמריקנית לרפואת ילדים (AAP) בעניין הנקה וחלב אם. "אין גבול עליון למשך ההנקה ואין שום עדות לנזק פסיכולוגי או התפתחותי, כתוצאה מהנקה לתוך שנת החיים השלישית או יותר", מצוין במסמך זה, המפרט בהרחבה את השפעותיה המיטיבות של ההנקה מבחינה בריאותית, תזונתית, חיסונית, התפתחותית, פסיכולוגית, חברתית, ואפילו כלכלית. כל זה בהחלט מצליח לעודד, אבל יש עוד עניין אחד שעדיין נשאר פתוח.

^^מה לגבי ההשלכות של הנקה מאוחרת על הזוגיות?^^

"אני הבחנתי בכך שלעתים קרובות ההנקה הממושכת משמרת אינטימיות וקירבה לכאורה בין האמא לילד, אבל כמו מניחה את האבא בינתיים בצד", משיבה קמפינסקי. "בעצם, ההנקה מאפשרת להמשיך את הקשר הראשוני עם התינוק על חשבון ההתמודדות עם בן הזוג". נחום מצדיקה את דבריה של קמפינסקי, כשהיא מתארת את האינטימיות שלה עם בעלה בתקופת ההנקה הממושכת שלה. "קשה היה לי ליהנות ממגע ידו על גופי כל תקופת ההנקה. הציצי היה שמור רק לה והקפדתי על כך מאוד. היום, משוחררת ורגועה, אני ערנית יותר לצרכיי ויכולה לספר על יחסי מין בריאים וטובים יותר".

^^האם תהליך הגמילה מההנקה אינו קשה ככל שמיניקים עד גיל מאוחר יותר?^^

"ילד אינו יונק לנצח", משיבה ד"ר ליבוביץ ומוסיפה, כי ישנה דרך נכונה גם לגמול. "אם אמא אינה מעוניינת בהנקה לילית, הדרך הטובה בגיל שנה עד שנה וחצי היא להרים ולחבק את הילד הבוכה ולהסביר לו פעם אחר פעם שאמא ישנה בלילה וזה מפריע. אפשר גם להגיד לו בשפתו: 'עכשיו הציצי ישן, ובבוקר שוב תקבל הנקה' - זה בסדר גמור. תהליך הגמילה מהנקה הוא אפשרי ובדרך כלל מסתדר תוך ימים ספורים, אם מתעקשים עליו. כאשר האמא בעצמה אינה משוכנעת באמת שהיא רוצה להפסיק את ההנקה, זה אכן מאוד קשה. אבל זה בסדר גם לא להיות משוכנעת. חשוב לזכור שהתינוק אינו יונק לעד וכי הזמן יעשה את שלו. ילדיי, למשל, חדלו לינוק בלילה מעצמם בגיל שנתיים, מרצונם החופשי. לא גמלתי אף פעם בכוח".

ד"ר ליבוביץ מציגה בפני שני סיפורים על פעוטות שינקו עד שלב מאוחר, מאוחר מאוד אפילו, ונגמלו מההנקה באופן טבעי. "אני מכירה ילדה בת ארבע וחצי שנהגה לינוק בכל בוקר לפני היציאה לגן. בוקר אחד היא לא הספיקה לינוק, מפאת קוצר זמן. אחרי הגן היא הלכה לשחק עם חברות ובערב אמה יצאה עם חברות, ולכן יצא שבאותו היום היא לא ינקה כלל. כעבור שלושה שבועות בהם היא לא ינקה כלל, לפתע היא נזכרה בכך וביקשה מאמה שתזכיר לה לינוק. אמה פשוט לא הזכירה לה יותר, וכך זה נפסק והיא נגמלה מההנקה. ילדה אחרת, בת חמש, אמרה יום אחד לאמא שלה בפשטות: 'אמא אני כבר גדולה ולא צריכה לינוק!' הייתה זו ילדה שנדמה היה כי תמשיך לינוק לנצח".

קמפינסקי מוסיפה, כי חשוב לבצע את הגמילה מההנקה כתהליך הדרגתי, תוך הצעת אפשרויות אחרות להירגעות, כמו חפץ מעבר, בקבוק או מוצץ. "רצוי לשנות מעט את טקס השינה, כדי להתאימו לגיל הפעוט: הקראת סיפור או משחק. ובנוסף, חשוב שהפעוט ילמד להירגע גם אצל דמות נוספת מלבד אמו, משום שבתהליך הגמילה יהיה לו קשה מאוד להימצא בקרבת האם, כשהוא מריח אותה, מבלי לינוק".

את המילים האחרונות בכתבה שמרתי לנחום, שמתארת את חלקה האחרון של תקופת ההנקה כחוויה מאוד לא נעימה. "בתום שנתיים, ההנקה כבר לא הייתה כיף כזה גדול", היא מתוודה. "אחרי כל הרגעים הקסומים והמתוקים הגיע רגע אחד שבו הרגשתי - 'די, רוויתי מההנקה': בלילות לא ישנתי בכלל, כי היוויתי לבתי תחליף למוצץ שלא לקחה מעולם. היה בי רעד פנימי, חוסר שקט ותחושה שכל המערכות בגוף שלי משתוללות. חום הגוף שלי עלה וחוסר השינה גרם לי ללחץ וחרדות. "עובדת היותי אנמית רק החריפה את התגובה, מכיוון שההנקה גרמה לי למחסור בברזל, אך לא טיפלתי בעצמי ולא לקחתי כדורים, מחשש לפגוע בבתי. לקח לי זמן להבין שההנקה בשלב זה עושה אותי עצבנית, והייתה זו הרופאה המשפחתית שהמליצה לי להפסיק את ההנקה, ומיד".

אבל לסיפור של נחום יש סוף טוב. "בגיל שלוש נגמלה מעיין לחלוטין מהנקה, בתום תהליך ארוך וקשה עבור שתינו", היא מספרת. "היום היא ילדה שלמה ומאושרת, גאה בעצמה ועם ביטחון עצמי רב גם בסביבת אנשים זרים. אנחנו קרובות מאוד זו לזו, ואני יודעת שזה בזכות ההנקה. יחד עם זאת, ההנקה הממושכת הביאה איתה צורך גדול מאוד לעצמאות וחופש, ולכן היום אני מתמקדת גם בעצמי ובטיפוח הקריירה שלי".

^^את רואה את עצמך מיניקה לאורך זמן כה ממושך גם בעתיד?^^

"אני מתקשה לחשוב שזה יקרה בקרוב. אני רוצה פסק זמן ארוך מההנקה".

מתוך: מגזין הורים וילדים, גיליון אוגוסט 2007.

בואו לדבר על זה בפורום הנקה.