לקראת תכנית ההתנתקות - אוכלוסיה תחת פחד וחרדה

תכנית ההתנתקות שתצא (או לא תצא, תלוי למי אתם מאמינים ולאיזה גורם עליון אתם מכוונים) לפועל בשבוע הקרוב היא לא רק קרב פוליטי, היא לא רק קריעה של אנשים מבתיהם והיא לא רק מהלך מדיני.
ההתנתקות תביא עמה טראומה וקרע של ממש, ילדי מפוני ימית עוד זוכרים בחלחלה את המראות והקולות, והפחד מפני סיטואציות דומות טורד את מנוחתה של מדינה שלמה, בהנחה כי המראות והקולות בואו יבואו.

אין בכתבה זו להביע דעה, או עמדה, או להשוות בין אירועי טרור לאירועי ההתנתקות, יש בכוונת כתבה זו לשרטט תמונה של דור פגוע, ושל מדינה בחרדה - אשר אירועי ההתנתקות שבים ומעלים בעיני רוחה של מדינה זו את כל הקשיים שהיו, ושיהיו בהמשך.

יש לזכור - כי רוב האנשים המתפנים חיו בשנים האחרונות במצב מאוד קשה - אוכלוסיה תחת טרור, במידה ונבין את התחושות והפחדים, נוכל אולי להצליח להבין (או לנסות להבין) את הטראומה ואת מקור התחושה, וזאת בלי קשר לדעה הפוליטית (הבלתי ניתנת לניתוק, אבל לא בה נעסוק כעת).

פוליטיקאי מפורסם כתב: "הטרור משתמש בפגיעה באנשים שאינם לוחמים, וקורבנותיו נבחרים באקראי כהדגמה ליכולתו לפגוע בכל מקום ובכל עת." ואכן, טרור הוא סוג של לוחמה פסיכולוגית, כאשר הקורבן אינו המטרה אלא האמצעי בלבד. חוסר ההבחנה בבחירת הקורבנות מעביר מסר חזק וברור: זה יכול להיות כל אחד. ואז הופכות אוכלוסיות שלמות לנפגעים בכוח.
ניתן לחלק את הפגיעה למספר מעגלים:
1. המעגל הראשון, המיידי, הברור מאליו. כל אותם הנפגעים פגיעה ישירה, נהרגים, נפצעים, נחטפים, עדים לפציעת הקרובים להם, מוקפים מראות מזעזעים.
2. המעגל השני כולל את אותם אנשים הנמצאים במצב של דאגה לשלום יקיריהם. הם שרויים בתחילה בחוסר ודאות, משוטטים ומחפשים עדויות, ובסיום הארוע נאלצים להתמודד עם אבל, שכול או נכות.
3. קיים גם מעגל שלישי, רחב הרבה יותר שכולל את כל מי שחש תחת איום בגלל הדמיון הקרבה לנפגעים. הן קירבה פיזית, והן קירבה על בסיס זהות : "מי שנפגע היה ישראלי כמוני, בן גילי, ובילה באותם מקומות שאני מבלה". את אותם אנשים ניתן לכנות "ניצולים בנס". בעידן המודרני מתרחב מעגל זה דרך החשיפה המאסיבית לאירועים באמצעי התקשורת, בזמן אמת ובצבעים חיים.

בטרור, בניגוד לאסונות אחרים למשל, אנו עומדים מול התנסות חדשה. בחיי היומיום נתקלים מידי פעם בעוינות, אך דבר אינו מכין אותנו למפגש פנים אל פנים מול רצחנותו של אדם אחר, מישהו שרואה בנו מטרה אנונימית ולא בני אדם. מפגש כזה מציף אותנו ברגשות קשים ומרובים:

1. אימת מוות: התנפצות כואבת של האשליה שאנו חסינים, האשליה המאפשרת לנו לנהל אורח חיים תקין.

2. תסכול ופחד אל מול השרירותיות, המקריות שבאירוע. זה לא קרה לנו בגלל תכונה מסוימת שלנו, או מעשה שעשינו כפרטים. זה קרה באופן מקרי לחלוטין. מי אנחנו ומה אנחנו הופכים להיות חסרי משמעות, הזהות האישית הולכת ומאבדת ממשמעותה.

3. חוסר ודאות לגבי העתיד: עד מתי ימשך הסבל? מהם סיכויי ההצלה? אי ודאות היא גורם לחץ שהולך ומגביר את החרדה מרגע לרגע. לאי ודאות יש את הכוח לשחוק את יכולת עמידתינו בתנאי לחץ ממושכים. הרבה יותר קל לעמוד ולשרוד משבר כאשר ידוע לנו שבסופו יהיה טוב, מאשר בתנאי חוסר בהירות.

4. החשיפה לאכזריות מערערת את היכולת לשוב ולתת אמון בבני אדם, התפיסה המובנת מאליה של "מהי התנהגות אנושית" הולכת ומתערערת. ואכן רבים הם נפגעי טרור שמתקשים לחזור ולתת אמון, אפילו בקרובים להם.

5. אובדן שליטה. כאשר אובד הקשר בין מעשים לבין התוצאות מתפרקת תחושת השליטה. השבר מביא אותנו לתחושה של תלות מוחלטת בנסיבות או גרוע מכך, באויב. בנסיבות כאלו של אובדן שליטה נסוג האדם למצב קדום, אינסטינקטיבי ובו עומדות בפניו שתי אפשרויות קיצוניות FIGHT OR FLIGHT או בעברית, המלטות לעומת מתקפה. כך, בזמן האחרון אנו שומעים קולות שמדברים על לעזוב, לברוח מהארץ, ומנגדם יש את הקולות הקוראים לאלימות, למלחמה. לפעמים מופנות המשאלות למתקפה כלפי האויב, ולפעמים אפילו כלפי אנשים בתוכנו. החיפוש אחר "כתובת" למשאלות האלימות נראה לאדם במצוקה כדרך להשיב לעצמו את תחושת השליטה שאבדה.

ובנוסף לאלו אין לזלזל או להטיל ספק בכוחה של התרוממות הרוח ותחושת האידאולוגיה המפעמת בחלק מהמתיישבים - נכון שעל כל קריאה הירואית להילחם - יש משפחות שמתמודדות עם כאב וחרדה יומיומיים - אבל אין ספק שהאווירה כרגע היא תערובת מבלבלת (בעיקר עבור ילדים צעירים) של פחד ואופוריה, יחד עם פסימיות והתקוממות.

בדומה לתגובת קרב. במצב של איום, מתח ומשבר תיתכן החמרה בכל בעיה נפשית קודמת: דיכאון, כפייתיות, הפרעות אכילה ואפילו מחלות נפש. אולם התוצאה השכיחה ביותר של מתח מתמשך היא חרדה על סוגיה השונים.

חרדה היא במקורה תחושה גופנית שנועדה לעזור לנו לגייס משאבים בהתמודדות עם סכנה. כל המערכות בגוף מתגייסות למצב של "היכון": דופק לב מואץ, נשימה מואצת, זרימת דם מוגברת לאברים חיוניים, ומצב של "קפיציות" עם ערנות מוגברת לכל גירוי בסביבה. התופעות הגופניות של חרדה קיימות גם בהרבה מאוד בעלי חיים בתגובה לסכנה ויש להן ערך הישרדותי. לחרדה יכולים להיות חלק או כל הביטויים הגופניים הבאים: דופק מואץ, דפיקות לב, הזעה, שלשול וצורך דחוף בהטלת שתן, הרחבת אישונים, חוסר מנוחה, סחרחורת ועד התעלפות, עקצוצים באצבעות ופרפרים בבטן. לאורך זמן יופיעו גם הפרעות שינה, התעייפות מהירה, רוגזנות, קושי בריכוז ובתפקוד יומיומי. חרדה עלולה לעבור את הגבול המועיל שלה ולהפוך לבעיה ולתסמונת בפני עצמה. במקרים הקלים יותר האדם החרד נעשה קיצוני יותר בהתנהגותו: מסתגר, או לחילופין מגלה צורך גובר בקרבה, בתשומת לב והקשבה. לעתים הוא או היא נעשים מלאי תלונות, נרגזים ומתפרצים בקלות. פרט לסבל של האדם החרד עצמו עלול להיווצר חיכוך בינו לבין החיים בקרבתו, אשר אינם מבינים את פשר השינוי שחל בו.

אנשי בריאות הנפש מכירים סוגים שונים של ביטויי חרדה. לעתים החרדה היא גלויה, אך מופיעה בהיעדר כל גירוי או בתגובה לגירוי מינימלי, ולפעמים היא "מסתתרת" מאחורי מיחושים גופניים שונים: כאבי ראש, כאבי בטן, בחילות, הקאות, סחרחורות, מועקה בחזה, ועוד. במקרים אחרים תתבטא החרדה כשינוי בהתנהגות: נטילת סיכונים, התפרצויות, ולפעמים אפילו התנהגות עבריינית. במצב שבו האוכלוסיה היא תחת איום וכוננות כל הסוגים של תסמונות החרדה עלולים להופיע.

לילדים תגובות מיוחדות להם אל מול הקשיים - ילדי הדור הזה חשופים מאוד לכל המידע התקשורתי, ומעורים היטב במתרחש במדינה. בגיל צעיר מאוד הפעוטות צמודים לאימותיהם וחשים בחרדה רק כאשר האם עצמה חרדה, ההפגנות, הצעקות, הפחד - אינו זר לילדי גוש קטיף והשטחים.

ככל שהם גדלים ההתרחקות הבריאה מההורים מגדילה את החשיפה לעולם ולמתרחש בו. ביטויי החרדה אצל ילדים שונים לעתים מאלו של המבוגרים: פחד מרעשים, מחושך, בעיות בשינה או באכילה, קשיים לימודיים שהחלו פתאום. כאבי בטן, כאבי ראש, חזרתה של הרטבת לילה או התפרצויות בכי. לעתים ילד מסרב ללכת לבית ספר, נעשה "דביק" יותר להוריו ומבקש לישון במיטתם.
חשוב לאפשר לילד שיחה על האופן שבו הוא תופס את הסכנה והאיום, ורצוי גם לנסח יחד עימו כללי זהירות: לאן מותר ללכת, לאן אסור, לא לגעת בחפצים חשודים. ניסוח כללים כאלה מגדיל את תחושת השליטה הן במבוגר, והן בילד עצמו. השבת תחושת השליטה מאפשרת רגיעה יחסית.
בשעות כאלו כדאי להקדיש זמן ולצפות במשחקו של הילד. סצינות אלימות הן שכיחות במשחקי ילדים אך אם הוא חוזר עליהן שוב ושוב, ואינו מצליח להביא אותן לידי פתרון. יתכן שהוא מתמודד עם אימה וקושי בתוכו. כדאי להשתתף במשחקו של הילד ולא לאסור אותו. אפשר מתוך המשחק לטוות תסריט חדש ולהביא אותו לפתרון. במקרים של התלבטות, כדאי תמיד לפנות יחד עם הילד לייעוץ מקצועי.

אחת התסמונות הבולטות של חרדה קיצונית היא "הפרעת דחק פוסט טראומטית" והיא מופיעה בקרב אלו שעברו אירועים טראומטים אבל גם בקרובים לנפגע, ואפילו במעגל הרחב יותר של מי שרואים את עצמם בקרבה לנפגע. הדמיון לקורבן מפעיל את תחושת "זה יכול להיות אני" ואותם "ניצולים בנס" עלולים לפתח תגובות דומות לאלו של הנפגעים עצמם.
ביטוייה של ההפרעה הם רבים:

1. ביטויים של חרדה: תמונות חודרניות של הארוע, הן בחלומות והן בערות. לעתים הזיכרון מלווה בתחושה חזקה של לחיות את הארוע מחדש, על האימה המלווה אותו. קשיים בשינה ורגישות לרעשים הם שכיחים, והסובלים משתדלים להימנע מכל מה שמזכיר להם את הארוע. לפעמים ההימנעות הולכת ומתרחבת עד שכוללת את כל תחומי החיים כמעט, והאדם נסגר בדלת אמותיו.

2. ביטויים של דיכאון: אדישות, קהות רגשית, התכנסות עצמית, התרחקות אפילו מאנשים אהובים. נפגעים כאלו משדרים לסביבתם ניתוק וניכור רגשי שלא היו קודם לטראומה. דיכאון פוגע גם בזיכרון ובריכוז, ומשימות שהיו קלות לביצוע הופכות מסובכות, רצופות טעויות.

3. ביטויים במישור ה"פרנואידי": פרנואיד הוא מי שבהרגשתו חי בעולם מאוד מסוכן, רודף ומאיים. הנפגעים חיים לפעמים בציפייה שקטה לאסון נוסף ועסוקים בחיפוש אחר סימנים המבשרים אותו. הם נוטים להאשים את החברה, את המוסדות וחשים שאיש אינו יכול להבין אותם באמת. לעתים קרובות תחושות אלו הולכות בד בבד עם תחושה פנימית של אשמה.

וכמה מילים לסיכום: מעצם היותנו בני אדם קיבלנו גם מתנה גדולה. קיבלנו פוטנציאל לגמישות ולצמיחה. בדרך כלל במצבים אלו אנו שורדים, מתגברים ואף יוצאים מחוזקים. ובכל זאת, למול אירועים כה קשים יש רגעים בהם המעגל של הסובבים אותנו אינו מצליח לספק את ההרגעה והעזרה הנדרשות. בנסיבות כאלו חשוב וכדאי לפנות לעזרה מקצועית.

וכיצד יגיבו ילדים?
חלק מהקשיים החזקים ביותר צפויים לילדים, מעצם היותם קטנים יותר, פגיעים יותר והסיטואציה "תופסת" אותם שלא באחריותם.

תגובות הילדים משתנות בהתאם לגילם ולהבנתם:
ילדים לפני גיל בית הספר (1-6) מבלבלים עדיין בין דמיון למציאות. הם עלולים להגיב קשה ביותר למראות: קשה להם לראות את העובדות בפרספקטיבה הנכונה ולעצור את המחשבות המטרידות. הם עלולים לחשוב שהפיגועים או ההתפנות או הקשיים של הוריהם הם תוצאה של מעשיהם הרעים וכד'.

בגיל זה ילדים נוטים לפרש את האירוע בצורה אישית, דבר שיכול לבוא לידי ביטוי בפחדי נטישה, ברצון להיות כל הזמן בקרבת ההורים ואף לישון איתם, בפחד מזרים ובפחד ממוות. הם עשויים לחזור ולשאול על מי שנפגעו, להתלונן על מחושים כמו כאבי בטן וראש ולחזור להתנהגויות שכבר חלפו, כמו הרטבה, מציצת אצבע ואובדן מיומנויות מוטוריות ולשוניות. כן הם עלולים להגיב בשינויים במצב הרוח, כגון עצב, אי שקט, בכיינות ובהלה למשמע רעש חזק

ילדים בגיל בית הספר (6-11) כבר מבדילים בין דמיון למציאות, אולם במקרים מסוימים הם עלולים לערבב ביניהם ולתפוס את המציאות כקשה ומפחידה יותר מכפי שהיא. הם עלולים לחשוב כי אירוע מסוים שמוקרן שוב ושוב בטלוויזיה אינו אירוע בודד אלא רצף ארוך של זוועות וקשיים - הדיווח הדרמטי והחשיפה הרבה בתקשורת גורמים להם לעיתים קרובות לחוש כי הסכנה לחייהם אורבת בכל פינה.
גיל זה מתאפיין במאבק על מקומו וזהותו של הילד המתבגר בחברת הילדים. בגלל הקושי שלו להבין את המצב, הוא עלול להתחיל להתלבט בשאלות של צדק, שכר ועונש וגם לחפש לעיתים פתרונות מאגיים. בגיל זה יכולים להופיע הפרעות שינה, תלונות גופניות וזיכרונות מפחידים ובלתי נשלטים. הילדים עשויים לגלות עניין רב בחרדות של ההורים ובנושאי ביטחון ובטיחות, וחלקם עלולים לסבול מהתנהגויות רגרסיביות, קשיים בריכוז, בלימודים, להסתגר יותר בבית ואפילו לסרב ללכת לביה"ס.

תלמידי התיכון (12-18) מתעניינים בפוליטיקה של המצב ובשאלות מוסריות ואתיות, ועשויים לחוש צורך לפעול או לנקוט עמדה בתחום החברתי או הביטחוני. נוכח המצב הם עשויים לבחון מחדש את סדרי העדיפות הקודמים ואת תחומי העניין שלהם ולשנותם. כן עלולים להופיע: תגובות מרדניות בבית או בבית-הספר, התפרצויות אלימות, לקיחת סיכונים ורצון לנקמה או לפעילות הקשורה באירועים הטראומתיים.

ילדים בני כל הגילאים, עלולים להגיב בצורה רגשית יותר עזה. מנגד, עלולים ילדים אחרים שלא להגיב כלל באופן חריג או להגיב באדישות, ואפילו להתעלם מהחדשות הקשות. חשיפה מופרזת חוזרת ונשנית למעשי תוקפנות וזוועה בטלוויזיה עלולה להקשות על הילד לתפוס את גודל הטרגדיה.

בואו לדבר על כך בפורומי התמיכה הפסיכולוגית של דוקטורס

* מבוסס על מאמר שנכתב בידי צוות המומחים של מכון טריאסט-שריג לפסיכותרפתיה