יותר דליל יותר מרוכז?

צוות בדרום קוריאה חשף מימד חדש לגמרי לגבי הפעולה הכימית הפשוטה ביותר - מה קורה כאשר ממיסים חומר במים, ואז מוסיפים עוד מים.
על פי ההגיון הבסיסי המולקולות המומסות פשוט יתפשטו יותר ויותר, והתמיסה תהיה דלילה יותר. ואולם שני כימאים מצאו שיש חומרים שמתנהגים בצורה הפוכה: הם מתגבשים, בתחילה באשכולות כמולקולות, ולאחר מכן כגושישים גדולים יותר של האשכולות. לא רק שהחלקיקים לא מתרחקים זה מזה, הם מתקרבים ונצמדים.
התגלית הכתה את הכימאים בתדהמה, וייתכן שהיא מספקת את התובנה המדעית הראשונה לגבי דרך הפעולה של מספר תרופות הומאופתיות. הומאופתים מדללים תרופות בצורה עקבית מתוך אמונה שככל שהתרופה מדוללת יותר, עוצמתה חזקה יותר.
יש כאלה המדללים עד "אין קץ", עד שלא נותרות עוד מולקולות של התרופה. הם מאמינים שהמים מחזיקים ב"זיכרון" או ב"הטבעה" של החומר הפעיל, והופכים ליותר פעילים מהחומר עצמו. אחרים נוטים לדלל במידה, ובדרך כלל פי שש. הממצאים הקוראניים יכולים להביא להתאמה בין כוחן של התרופות המדוללות במידה עם המדע האורתודוכסי.

לחלוטין כנגד ההגיון
הכימאי הגרמני קורט גקלר ועמיתו ששדאר סמאל נתקלו בתופעה במעבדה במרכז לחקר המדע והטכנולוגיה בדרום קוריאה. הם מצאו שהמולקולות דמויות הכדור התלכדו בצורות לא מסודרות בתמיסה, וגקלר ביקש מסמאל למצוא דרך לשלוט בדרך ההווצרות של הגושישים.
מה שגילה זה תופעה חדשה לכימיה. "כשדילל את התמיסה, הגושישים גדלו" אומר גקלר. "זה עומד בסתירה לכל מחשבה הגיונית".
מחקר נוסף הראה שלא מדובר בטעות. על מנת להמיס את המולקולות, שאינן ניתנות להמסה בכל דרך אחרת, במים, הכימאים עירבבו אותה עם מולקולה דמויית סוכר הנקראת ציקלודקסטרין. כשערכו את אותו ניסוי עם מולקולות ציקלודקסטרין בלבד, מצאו שגם הן התנהגו בצורה דומה. כך גם התנהגו המולקולות האורגניות סודיום גואנוזין מונופוספט, DNA וגם סודיום כלוריד.
דילול בצורה עקבית גרם למולקולות להיצמד בגושים גדולים פי 5-10 מבתמיסה המקורית. הגידול לא היה לינארי, והיה מותנה במידת הריכוז בתמיסה הראשונית.
"ההיסטוריה של התמיסה חשובה. ככל שהדילול ההתחלתי גדול יותר, הגידול של הגושים יהיה גדול יותר" אומר גקלר. כמו כן, התופעה התרחשה רק בנוזלים פולאריים כמו מים, כשבקצה אחד של המולקולה יש טעינה חיובית, ובקצה השני שלילי.

פעיל ביולוגית
ואולם הממצאים יכולים להסביר את המנגנון לגבי דרך הפעולה של תרופות הומאופתיות, מה שעד כה לא היה מוסבר במונחים מדעיים. דילול התרופה יכול להגדיל את גודל החלקיקים עד שיהפכו לפעילים מבחינה ביולוגית.
כמו כן הם מזכירים את הטענות הנתונות המחלוקת של האימונולוג הצרפתי ז'אק בנווניסטה. ב 1988, בנווניסטה טען שתמיסה שהכילה בעבר נוגדנים המשיכה להפעיל תאי דם לבנים של בני אדם. בנווניסטה טען שהתמיסה המשיכה לפעול משום שהכילה "רשמים" במבנה המים במקום שבו היו פעם הנוגדנים.
חוקרים אחרים לא הצליחו לשחזר את הניסויים של בנווניסטה, אבל הומאופתים עדין מאמינים שהוא עלה על נקודה נכונה. בנווניסטה עצמו לא סבור שהממצאים החדשים מסבירים את התוצאות אליהן הגיע שכן התמיסה לא דוללה מספיק. "התופעה הזו לא יכולה להתייחס לדילול גבוה" אמר. פרד פירס, מאוניברסיטת קולג' בלונדון, שניסה לשחזר את הניסויים של בנווניסטה, מסכים. אבל ייתכן שיש בזה רמז לדרך בה פועלות תרופות הומאופתיות פחות מדוללות, הוא אומר. אשכולות גדולים ואסופות של מולקולות יכולים להשתלב ברקמה הביולוגית ביתר קלות.
בדיקה חוזרת
הכימאי יאן אנבראס מאוניברסיטת גרוניגן בשוויץ זהיר יותר. "זוהי שאלה פתוחה לגמרי" הוא אומר. "להגיד שהתופעה משמעותית מבחינה ביולוגית זו השערה בלבד". אבל גם אין לו ספק שסמאל וגקלר הגיעו לתגלית חדשה. "זה מפתיע ומדאיג" הוא אומר.
שני הכימאים עשו כל מאמץ לבדוק שוב ושוב את התוצאות המדהימות. בתחילה השתמשו בלייזר כדי לוודא את שיעור הפיזור של החלקיקים המומסים. כדי לבדוק, השתמשו במיקרוסקופ סריקה אלקטרוני כדי לצלם את התפרסות התמיסה על פני שקופיות. גם כך נראה שהחומר מתרכז לאשכולות כשהדילול גובר.
"זה לא מוכיח את ההומאופתיה, אבל זה תואם את מה שאנחנו חושבים, ומעודד מאוד" אומר פטר פישר, ראש המחקר הרפואי בבית החולים ההומאופתי בלונדון.
"הרעיון כולו של דילול גבוה בהומאופתיה נשען על הרעיון שלמים יש מאפיינים שאיננו מבינים" הוא אומר. "העובדה שההשפעה החדשה מתרחשת במספר חומרים מצביעה על כך שהחומר הממיס הוא האחראי. זה תואם את מה שהומאופתים אומרים, שאפשר ליצור תרופות הומאופתיות רק בנוזלים פולריים."