חמישה כללים לשיחה עם רופא

^^מתוצאות המחקר עולה כי אם אוסרים על הרופא להפריע, החולה ידבר בממוצע תשעים שניות לפני שיעצור לשמוע מה הרופא אומר. אם אין אוסרים על הרופא להפריע, הרופא הממוצע יפריע לחולה בשאלה אחרי שהקשיב במשך שמונה עשרה שניות בלבד. (מתוך תצפיות שנערכו במרפאות לרפואת משפחה, קנדה, 1991)^^

מדי פעם אני מבקר חבר או קרוב משפחה בבית חולים שאינני מכיר. אם במהלך הביקור צריך לדבר עם רופא - החולה חש ברע או מבקש לשאול דבר מה - אני תמיד מתנדב למשימה. גם אם בית החולים או המחלקה אינם מוכרים לי ואיש אינו יודע שאני רופא מוסמך, קל לי הרבה יותר לקבל את המידע או את העזרה הנדרשים; אני מכיר את השפה.

לו הייתם מטיילים בטוקיו עם חבר דובר יפנית, מן הסתם הייתם מבקשים ממנו לעזור לכם להזמין במסעדה או להתמקח על מחירו של אגרטל בשוק. כדי לנהל שיחה טובה עם רופאים, לזכות בתשומת לבם ולקבל את שיתוף הפעולה שלהם, אינכם צריכים להיות רופאים מוסמכים וגם לא בקיאים ברזי הז'רגון המקצועי - מספיק לדעת את "כללי הנימוס" הנהוגים, את תרבות הדיבור, את הקצב.

בין שאתם חולים ובין שאתם קרובים לאדם עם מחלה, התקשורת עם הצוות הרפואי חשובה מאין כמוה. ללא יכולת לנהל שיחה קולחת עם הרופאים המוסמכים תתקשו מאוד לטפל בעצמכם או ביקיריכם.

אפשר לומר שזו שאלה של השקפה, של נקודת מבט. אם תבינו איך הרופא שלכם חושב, תוכלו לתקשר איתו ביתר קלות. אם תלמדו לחשוב כמו רופא, תוכלו במקרה הצורך להתנתק מעמדת החולה ולנהוג בעצמכם כרופאים.

הפרק הזה מציג כללים בסיסיים לקיום תקשורת טובה ויעילה עם הרופאים המוסמכים - כללים שינחו אתכם בכל פנייה אל הרופא או אל אנשי הצוות הרפואי. שימו לב, בשלב הזה עדיין איננו עוסקים בהתייעצות רפואית, אלא בעקרונות הבסיסיים של התקשורת עם הרופאים. במילים אחרות, במקום לפנות אל רופאיכם כחולים אל רופאים, אתם יכולים לפנות אליהם בבירור ובתכליתיות, בשפה שלהם - כרופא אל רופא.

להלן חמישה כללים שיעזרו לכם לזכות ביחס ובתשובות שהייתם רוצים לקבל:

רופאים הם יצורים ממהרים. תמיד יש להם עוד חולים לבדוק, עוד ישיבה להשתתף בה, עוד דעה לחוות, עוד אלף דברים לעשות. מה גם שלכל רופא יש משפחה, חברים, שעות מנוחה. אם להודות באמת, רבים מהרופאים שיראו אתכם במהלך האשפוז היו שמחים להיות במקום אחר לגמרי, ממש כמוכם.

כמעט בכל מפגש שלכם עם רופא תיווכחו שוב כי אתם נמצאים משני צדי המתרס: שאיפתו הכמוסה של הרופא היא לסיים את המפגש עם החולה במהירות האפשרית - לבוא, לראות, לנצח. החולים, מצדם, מחכים למוצא פיו של הרופא משך שעות ורוצים להחזיק בו ליד מיטתם זמן רב ככל האפשר - הרי מי יודע מתי יצליחו לתפוס אותו שוב. אין מה לעשות, ברוב המקרים יהיה המפגש עם הרופא קצר עד גיחוך. מובן שיש בכך משהו מתסכל - בן אדם מחכה מהבוקר לשמוע מה יגיד הדוקטור, ולבסוף בקושי זוכה להחליף איתו שני משפטים - אבל זאת המציאות ואיתה צריך להסתדר. אי אפשר להיאבק כדי להאריך כל מפגש שלכם עם הרופא, ולמען האמת במקרים רבים גם אין בכך צורך.

כאשר רופאים משוחחים ביניהם בנושאי עבודה הם עושים זאת בקיצור - ישר ולעניין. כדי לצאת מסופקים מהזמן הקצר שהרופא המוסמך יכול להקציב לכם, גם עליכם לדבר באופן ממצה, תכליתי וענייני. שיחה עם רופא איננה סמול טוק וגם לא הרצאה. אל תלכו סחור סחור. כאשר הרופא מפנה אליכם את תשומת לבו, התחילו בדבר החשוב ביותר שברצונכם לומר. את הדברים החשובים פחות השאירו לסוף, אם יישאר זמן. כך, למשל, אם מהבוקר אתם חשים דפיקות לב מואצות, עדיף שתתחילו בזה ולא במיני תהיות שיש לכם בנוגע למשך האשפוז הצפוי לכם.

מניסיוני, ישנם שלושה דברים שיעוררו ברופאיכם עניין מיוחד ויזכו למענה מהיר יחסית: סימפטום חדש מדאיג, מידע חשוב שלא נמסר ומצוקה נוכחית שאין לה מענה. אם הבעיה או השאלה שלכם נוגעות באחד התחומים הללו, עדיף להתחיל בה.

זוהי זכותכם - חובתכם - המלאה לקבל מידע מלא ככל האפשר בנוגע למצבכם הרפואי, לאפשרויות הטיפול שעל הפרק, לתוצאות הבדיקות ולתוכניות לעתיד. אלא שבעוד אתם מן הסתם הייתם שמחים לקבל כמה שיותר אינפורמציה, הרופאים יעדיפו בדרך כלל להימנע מלתת לכם מידע מלא וינסו לקצר את המפגש איתכם ככל האפשר - קודם כול משום שהם עסוקים וכל מפגש כזה דורש זמן רב, אך גם משום שכל רופא מפחד לטעות. וכשלא עונים על שאלות - לא טועים. למעשה הרבה יותר משהרופא שלכם אינו רוצה למסור לכם מידע, הוא רוצה להימנע ממסירת מידע מוטעה. זו אחת הסיבות לכך שלפעמים עליכם להתעקש כל כך כדי לקבל מרופאיכם את התשובות שאתם מבקשים. לכן כדי לקבל מרופאיכם את התשובות הנכונות צריך לדעת אילו שאלות לשאול.

רופאים הם אנשים עסוקים, לחוצים, עייפים. בבואכם לשאול רופא שאלה, כדאי לעשות הפרדה בין נושאים כלליים יותר שאמנם חשובים להשכלתכם ולהבנתכם את המצב אך אינם דחופים כרגע (למשל: "מה זה טרשת עורקים?"), ובין מידע ספציפי על אודותיכם, מידע חשוב שרק הרופא הזה יכול לתת לכם (למשל: "מה רמת הכולסטרול שלי בדם?" או "האם הספירה הלבנה שלי השתפרה?"). השתדלו להיות ממוקדים ככל האפשר, לדלות מידע רב וספציפי לכם ככל האפשר בפרק הזמן הקצר העומד לרשותכם. את המידע הכללי, "השיעורים הפרטיים" שלכם ברפואה, חפשו ומצאו במקום אחר - בספרים, בשיחות, באינטרנט. את המפגשים עם רופאיכם נצלו לקבלת מידע ספציפי על מחלתכם ועל מצבכם.

לחלק מהאנשים זה עלול להיראות מיושן או מגלומני, אבל עוד לא פגשתי דוקטור שלא אוהב שקוראים לו דוקטור ולא ראיתי פרופסור המתנגד להתהדר בתוארו המכובד. כמו שבבית המשפט ישנם כללי שיחה, כך גם בבית החולים. כאן אמנם אף אחד לא אוכף אותם - גם אם תחרגו מכללי השיחה המקובלים עדיין תזכו בטיפול - אך שמירה על כללי הנימוס תשפר לאין ערוך את איכות הקשב ואת השירות שאתם מקבלים מרופאיכם.

ראשיתה של השיחה בפנייה הראשונה. ישנם חולים הפונים אל רופאים בחוסר נימוס או בקוצר רוח, אחרים קוראים לכולם דוקטור - לא משנה אם הוא מנהל המחלקה או סניטר - וישנם הנאלמים דום כאשר ביקור רופאים נכנס לחדר. אני ממליץ לבחור בגישה ישירה, מכבדת ואדיבה. מניסיוני רופאים מגיבים טוב יותר כאשר פונים אליהם במילת פנייה, בשמם ובתוארם, לדוגמה: "שלום דוקטור בן עזרא", או "בוקר טוב פרופסור ידיד". יש הטוענים כי הצורך לפנות אל הרופאים בדרך רשמית כזאת נובעת מאגומניה או שחצנות. בעיני זאת טעות. הרופאים הם עם שמרן. כבוד הוא אחד הדברים היחידים שהם מקבלים מהמקצוע התובעני הזה. אין כל רע במתן כבוד לרופאים. הם רוצים בזה, מגיע להם, והכי חשוב - זה יעזור לכם לקבל את מה שאתם רוצים.

כאשר רופא מתשאל חולה הוא רוצה לקבל את המידע הרלוונטי לדעתו למקרה - ורק אותו. מבחינתו כל מידע אחר הוא בזבוז זמן (אולי למעט פיקנטריה - "הייתי חייל בצבא הטורקי" או "האחות הראשית היתה אשתי הראשונה"). גם הגישה הזו של הרופאים - להתמקד במה שהם רואים כ"חשוב" - עלולה לגרום תסכול. נוסף על המידע הרפואי שהרופא מנסה לדלות מכם, קיים בכם מן הסתם גם רצון לספר לאיש האחראי על הבראתכם על התחושות, על המצוקות ועל הכאבים שלכם; שיבין מי אתם, שלא יחשוב שאתם רק חולים, שי?דע איך התגלגלתם לכאן, שלא תמיד הייתם ככה. ואת כל זה צריך לעשות בשתי דקות וחצי, כשמסביב אנשים נוספים.

אם ברצונכם לשוחח עם הרופאים שלכם בגובה העיניים, כרופא אל רופא, עליכם להיות מוכנים למפגשים הקצרים והתכליתיים האלה. כדי להצליח להעביר לרופאיכם את המידע שהייתם רוצים, את המסר העיקרי ואת הפרטים החשובים ביותר, כדאי מאוד להכין את הדברים מראש, ועדיף להעלות אותם על הכתב. ברגעים הלחוצים הללו, כשסוף סוף תפסתם את תשומת לב הרופא, קשה להיזכר אם הרגשתם את הכאב לפני האוכל או לאחריו, אם זה היה ביום ההוא שהייתם בדרך לסרט או בדרך למסעדה. ובכלל, פעמים רבות קשה לתאר את הסוג, את העוצמה ואת המיקום של הכאב. אם תכינו את הדברים מראש תוכלו לסנן את המחשבות ואת הפרטים, לערוך בהם סדר ולהיות בטוחים שלא שכחתם משהו חשוב. תוכלו לחזור על זה לעצמכם, למחוק, להוסיף, להשאיר רק את מה שבאמת ברצונכם לומר. כאשר הרופא מגיע, אל תתביישו להוציא את המחברת או את הדף ולוודא שאכן אמרתם את כל מה שרציתם. חשוב לא לאבד מידע רק מפני שהרופא ממהר ולא הספקתם להגיע לזה או משום שבאותו הרגע פרט חשוב כזה או אחר פרח מזיכרונכם.

העיקר: דברו ברור. הרופאים מחפשים דברים ברורים ומוחלטים. כאשר רופא שואל "איפה כואב?" הוא רוצה שתצביעו באצבע אחת בדיוק על המקום. כשהוא שואל "מתי זה התחיל?" הוא רוצה יום ושעה, לא "בערך", לא "לא מזמן" ולא "לפני כמה ימים". הרופאים עובדים עם עובדות, לכן הם חותרים אל הבהירות ואל המוחלטות. נסו לדייק בדבריכם עד כמה שאפשר, להיות ברורים במיוחד - כמעט כאילו אתם מדברים עם עולה חדש. חבל לאבד את זמנכם היקר עם הרופא לטובת בלבול, חוסר ריכוז וחוסר בהירות.

אם תבינו מה הרופא שלכם רוצה תוכלו לתקשר איתו ביתר קלות. ארגנו את מחשבותיכם, את שאלותיכם ואת בקשותיכם מראש ובכתב. פנו בנימוס על פי כללי הכבוד המקובלים. דברו בזריזות ובבהירות.

מתוך: "להיות חולה, להיות רופא", ד"ר עומרי בן-עזרא. הוצאת ידיעות אחרונות. 253 עמ'. מחיר מומלץ: 108 ש"ח.

למידע נוסף על הספר - לחצו כאן.