כך הפסקתי לעשן או כך שיניתי את חיי

מאת: לאה קנטור-מטרסו

קרוב לשלושים שנה עישנתי כמעט בלי לעשות חשבון לכלום. לא לריח שנדבק אלי, לא לשיעול של הבוקר-צהריים-ערב-לילה, לא לכתבות המפרטות את נזקי העישון הפסיבי, לא למחירי הסיגריות המאמירים, לא לסכנות הבריאותיות מסמרות השיער, לא לבקשות הילדים שאפסיק, לא לתחנוני החברים שאוריד קצב, ו-כן - אפילו לא להשפלה האיומה הכרוכה בעובדה שאני מכורה. מכורה. מכורה.

ואז, יום אחד, ברמזור, כשפתחתי חלון כדי לשחרר עשן והבטתי במכונית היגואר שלצדי, קלטתי שבעצם, מבחינת הכסף, כבר עישנתי בחיי לפחות אוטו אחד כזה. מפואר ויקר, יד ראשונה. אחר כך עשיתי עוד חשבון קטן, והגעתי למסקנה שחודש-חודשיים בכל שנה אני עובדת רק בשביל לקנות סיגריות, במקום, נגיד, לקחת את הילדים לטיול של החיים. וזה היה הקש ששבר את גב סרבנות הגמילה שלי.

למחרת, כשחברה נשבעה לי שוב שיש אחד שגמל מסיגריות את חברה של אמא שלה, שעישנה כמו מתאבדת שיעית, וגם את הבעל של אחותה שבחיים לא זז מטר בלי סיגריה - ביקשתי יותר פרטים. היא אמרה שקוראים לו יגאל לב ושהוא עושה את זה באמצעות העברת אנרגיה והילינג. "ואם זה לא יעזור לי וסתם יילך עוד כסף?" חקרתי. "אם את רוצה שהוא יעזור לך, הוא יעזור", היא ענתה בשלווה השמורה ללא-מעשנים, והמשיכה: "אבל מי שלא מצליח להיגמל מקבל ממנו את הכסף בחזרה". "אני מתה להפסיק", אמרתי, "אבל אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי בלי סיגריה".

הקליניקה של יגאל ממוקמת בראשון לציון, וחוץ מגמילה מעישון הוא עוסק שם באיזון כללי לשיפור היכולת האישית. על הקירות בחדר ההמתנה שלו תלויים הרבה מאוד מכתבי תודה של אנשים שהצליחו להיפטר מהסיגריות, וכתבות המהללות את יכולותיו. אחרי מה שעברתי אצלו, ומה שחוויתי ועם עצמי תוך כדי הטיפול ובשלושת השבועות שחלפו מאז, אני מניחה שכל מילה אמת.

הטיפול החל בשיחה שכללה וידוי חושפני על רמת ההתמכרות שלי (נכונות לעשן בדלים בעת מצוקה, למשל), והסבר שלו על התהליך (מותאם לאישיות של המטופל, ונמשך כשעה). שאלתי אותו אם גם הוא עישן פעם, והוא סיפר שכן, ושיום אחד, לפני שמונה שנים, הוציא את קופסת הסיגריות מהלב והניח אותה רחוק רחוק, במקום שבו הוא שם דברים שהוא לא רוצה לחזור אליהם לעולם. אהבתי מאוד את הדימוי הזה, והחלטתי שאחרי שהוא יעשה לי את הדברים האנרגטיים גם אני אוציא את הסיגריות מהלב, ואניח אותן רחוק-רחוק, יחד עם; האמת, אני אפילו לא רוצה לחשוב עם מה.

המשך הטיפול התבצע כמעט ללא מילים. החדר התמלא בניחוח נעים של שמנים אתריים, העיניים שלי היו עצומות רוב הזמן, ויגאל נגע בבטן, בכתפיים ובראש, השמיע מוסיקה, וביקש ממני לנשום כך ואחרת. לאט לאט, הרגשתי איך כל הספקות שקיננו בי מפנים את מקומם לנעימות עצומה, שלרגעים כמעט הפכה לבכי ולתחושה ממשית ומשונה שמשהו עצוב וכואב יוצא ממני. בניגוד לכמה מטופלים בני מזל במיוחד, אני לא נגעלתי בתום הטיפול מסיגריות, אבל באורח פלא הצלחתי לא לעשן בלי לטפס על קירות.

שלושה שבועות עברו מאז הטיפול. עשרים ואחד עשר יום שבהם אני מתרגלת נהיגה בלי סיגריה, עבודה על מחשב בידיים ריקות, מצגות ידיים שונות בבית קפה, דרכים לוודא שהארוחה הסתיימה בלי להוציא עשן, ובעיקר - וזה מבחינתי שיא הקושי ; אני מנסה להתמודד עם כעס בלי לשאוף אותו פנימה.

כבר שמעתי מכמה ציניקנים בסביבתי הקרובה, שעם החלטה נחושה כשלי הייתי מצליחה גם בלי עזרה, אבל הם פשוט לא יודעים על מה הם מדברים - את הנעימות שהותיר בי ההילינג למשך כמה ימים אחרי הטיפול אין לי דרך לחלוק איתם. גם לא את התחושה הנואשת שהיתה לי לפני הטיפול, שאני לא יכולה שעה בלי סיגריה.

מפעם לפעם, כשנורא מתחשק לי לעשן, אני אומרת לעצמי שהסיגריה הראשונה תעלה לי לפחות בעשר שנים מהחיים, כי בעקבותיה יבואו עוד הרבה סיגריות. יגאל הבטיח שפחות או יותר בימים אלה זה אמור להיעשות קל יותר, "כי הרצפטורים במוח יפסיקו לתבוע סיגריה". ואני מאמינה לו ובו, כי במובנים רבים - כמו בריאות, כושר, אריכות ימים, כסף ודוגמה חינוכית לילדים - מדובר בצעד קטן מאוד לאנושות, אבל בצעד ענק שלי בנתיב לשינוי חיי.

יום אחד, ברמזור, כשפתחתי חלון כדי לשחרר עשן והבטתי במכונית היגואר שלצדי, קלטתי שמבחינת הכסף, כבר עישנתי בחיי לפחות אוטו אחד כזה. הבנתי גם, שחודש-חודשיים בשנה אני עובדת רק בשביל לקנות סיגריות, במקום, נגיד, לקחת את הילדים לטיול של החיים. וזה היה הקש ששבר את גב סרבנות הגמילה שלי
בקרוב אצלכם...