פסגת הפחד

ילדים בגיל הגן בדרך כלל מגיבים לחרדות שחשים ההורים, גם אם הם לא ממש מבינים את הסיבות להן. בגילאי בית הספר הילדים כבר מדברים על הפחד - פוחדים לעלות לאוטובוסים או להיות במקומות הומי אדם
מחקרים שנערכו בשנים האחרונות מלמדים כי הסיבות להפרעות חרדה קשורות בחוסר איזון כימי במוח. מדובר על סיבה גנטית, שעוברת בתורשה, בשילוב עם חוויות שעוברות על הילד.

התפקיד של ההורה הוא לעבד יחד עם הילד את הפחד ולעזור לו לכוון אותו לתובנות ולקוגניציות. זה מתחיל בהסברים שההורה נותן ובפתרונות הקוגניטיביים, כמו לראות במה כן אפשר לשלוט, לתכנן יחד איך אפשר להגן על עצמנו, לתת לילד ביטחון שההורה נמצא לידו ושומר עליו.

אווירת אי הוודאות שמאפיינת את התקופה האחרונה משפיעה גם על ילדינו. חלקם לא ממש מבטאים את רגשותיהם ולא מסוגלים לבטא את התחושות המעיקות עליהם, אולם מחקרים ומבדקים סטטיסטיים שנערכו עקב המצב מלמדים כי ילדים רבים סובלים מתחושות לחץ ומצוקה שעלולות להתפתח ל"הפרעות חרדה". הבשורות הטובות הן שתשומת לב, הקשבה ובמקרים קיצוניים גם טיפול תרופתי, יכולים לסייע.

בר בת החמש סירבה ללכת לישון. היא הסבירה לאמא שהיא פוחדת שהרצפה תפתח את הפה ותבלע אותה, והיא תיפול למטה למטה לתוך האדמה. למרות שליאור ושלי, הוריה של בר, ניסו למנוע ממנה לצפות במראות ששודרו בטלוויזיה בשבועות האחרונים, הגיע המידע הזה לאוזניה. הילדים בגן דיברו על תמונות התמוטטות אולם "ורסאי", ששודרו שוב ושוב בטלוויזיה, וכשפיגוע רדף קריסה וחוזר חלילה, נותרו הילדים אחוזי חרדה ומלאי שאלות.

"ניסינו להסביר לבר שמדובר על בניין שלא בנו אותו היטב ושהבניין שלנו לעומתו בנוי טוב ומחומרים בטיחותיים וחזקים, ולכן אין לה מה לפחד. כשראינו שהיא עדיין חשדנית הוספנו שאנחנו גרים בקומת הקרקע, ולכן אין לנו לאן ליפול. בר נרגעה לרגע ואחר כך פרצה בבכי: 'אבל סבא וסבתא גרים על הגג', היא צעקה, ולא עזרו ההסברים".
הגננת אילנה מוצ'ניק-לוי, מספרת כי הילדים ממעטים לדבר על הפחדים במסגרת הגן. "הילדים הפרטיים שלי מדברים על הפחד בבית ואני חושבת שרוב הילדים מעדיפים לדבר על כך עם ההורים מאשר בגן. בעקבות האירועים האחרונים, הבת שלי, שהבינה שמשהו קרה, התחילה להביע פחד ש 'הפלסטינים יבואו ויהרגו אותנו'. הפחד שלה היה ממש קונקרטי, היא תיארה כיצד הם באים ותוקפים אותה ישירות ואמרה, 'אמא, אני לא רוצה למות'".

גם שרון צלר, גננת בגן "אשכול גנים" שבתל אביב, מספרת שהילדים הפרטיים שלה מביעים באוזניה את הפחד יותר מילדי הגן. "הבת שלי שאלה אותי 'מה יהיה אם אנחנו ניהרג?' והביעה מצוקה רבה", היא מספרת. "בגן לעומת זאת, הילדים לא מרבים לדבר על הנושא, ואנחנו, הגננות, לא יוזמות דיון בו".

ברברה רייכר, מנהלת המחלקה הקלינית באגודת אל"י (האגודה להגנת הילד), מספרת כי לאור המצב הביטחוני והלאומי הקשה פתחה האגודה קו חם שנועד לעזור לילדים ולהוריהם. אגודת אל"י מתמחה כבר שנים רבות בטיפול במצבי טראומה ומשבר. בימים כתיקונם עוסקת האגודה בעזרה לילדים נפגעי תקיפה מינית, פיזית או רגשית. "הבנו שילדים רבים סובלים מחרדה וממצוקה כתוצאה מהמצב", מספרת רייכר, "והחלטנו להרחיב את פעילות האגודה. מגיעות הרבה פניות טלפוניות של ילדים ושל הורים שמבקשים להתייעץ או שמחפשים אוזן קשבת.

"תגובות החרדה של הילדים הן מגוונות ואינדיבידואליות, החל מפחד שמתבטא במילים ועד לקושי להירדם, לכאבי ראש, לכאבי בטן ולמיחושים אחרים. ילדים בגיל הגן בדרך כלל מגיבים לחרדות שחשים ההורים, גם אם הם לא ממש מבינים את הסיבות להן. בגילאי בית הספר הילדים כבר מדברים על הפחד - פוחדים לעלות לאוטובוסים או להיות במקומות הומי אדם. יחד עם זה, יש גם ילדים שמדחיקים את הפחד ולא עוסקים בו. יש כאלה שלא מוכנים לראות טלוויזיה ומתנהגים כאילו זה בכלל לא מעניין אותם. במקרים כאלה על ההורים לכבד את התגובה של הילד ולא לדבר איתו נגד רצונו, אבל גם לא לתת יד להדחקה משפחתית, שבה הילד מכתיב גם להורה להתעלם מהנושא, למשל על ידי כיבוי הטלוויזיה, למשל. התגובות של המתבגרים הן בדרך כלל המודחקות ביותר, ופועלות לפי עיקרון 'לי זה לא יקרה'. לעיתים הם אף יוצאים בכוונה למקומות שנחשבים למסוכנים".

למרות המצב הביטחוני, מתברר שהגננות בגני הילדים ברחבי הארץ לא מקבלות ממשרד החינוך או מהעיריות השונות סיוע או הכוונה פסיכולוגית על האופן שבו יש לנהוג או לדבר עם הילדים ברגעי המשבר. "אני בהחלט חושבת שיש מקום לשקול מתן הדרכה לגננות, והכוונה של מה להגיד לילדים, אם בכלל, ואיך", מעירה אילנה. "אני לא חושבת שצריך להשאיר את התגובה לשיקול הדעת האישי של כל גננת. מדובר על נושא שהוא גם ככה רגיש מאוד אצל כולנו".

"בכל גיל פוחדים", מסביר יצחק לנדר, פסיכולוג ומנהל מחלקת החירום לילדים במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע. "קיימים פחדים מסוימים שמאפיינים שלבים בהתפתחות של הילד, ואלה נחשבים נורמליים ואף הכרחיים. בגילאים שנה עד שנתיים מדובר בעיקר על פחד שהוא תגובה לאירועים חווייתיים - הפעוט פוחד מרעש חזק, מחושך או מאנשים זרים. בסביבות גיל שלוש הילד כבר יכול לדמיין מצבים מפחידים, כמו מפלצות בארון, שיכולים להשפיע על ההירדמות ועל השינה שלו. בגילאי ארבע - חמש הפחדים מהחושך ומזרים פוחתים, אך לעיתים נותרים פחדים מגנבים. בגילאי שבע- שמונה החרדה מתבטאת בפחדים מהמוות, המופיעים כשהילד מגלה שהמוות הוא בלתי הפיך".

לילדים כמו גם למבוגרים, מידה מסוימת של חרדה היא לא רק נורמלית אלא אף הכרחית. "יש רמות שימושיות של חרדה שתורמות לגדילת הילד ולהתפתחותו", טוען פרופ' קייל פרויט, פסיכולוג קליני המתמחה בילדים במרכז ללימודי ילדים באוניברסיטת ייל. "חישבו על חרדה כעל מערכת אזעקה פנימית או אפילו כמעודדת מוטיבציה: היא מחזיקה אתכם בכוננות, וגורמת לכם להבחין בסכנה. תגובת החרדה היא דרך הסתגלות המזעיקה את האדם להיערכות ולהיענות למצבי סכנה וכך מסייעת לנו להסתגל למצבים כאלה".

הורים רבים ממעיטים במידת ההשפעה שיש לפחדים בתקופת הילדות על הילד, ובקושי הרב של הילדים לדבר על אותם פחדים, אפילו עם אמא או אבא. "לילד אין את הכלים שיש למבוגר על מנת להתמודד עם קשיי היומיום ועם הרגשות שהם מעלים", אומר פרופ' פרויט, "ולא תמיד הוא יודע להביע את רגשותיו ולהגדיר אותם. לכן סבלו מתיש בהרבה מסבלם של מבוגרים חרדים, ובהרבה מקרים הילדים פוחדים הרבה יותר מכפי שהם מראים זאת, מחשש שתדבק בהם תווית שלילית של 'ילד פחדן'.

"לכן אחד הדברים החשובים הוא לתת מקום לפחדים ולא לעודד את הילד להסתיר אותם. יש להכיר בכל הפחדים, לכבד אותם, כיוון שרק כאשר מתבוננים בפחד בגלוי, הילד יכול למצוא את הכוח להתמודד עם העולם, המפחיד לפעמים".

עבור חלק מהילדים חרדה היא לא תמריץ אלא מחסום. על פי הסקרים האחרונים, שנערכו במוסד לבריאות נפשית של מרילנד, כ- 13% מהילדים בגילאי 9-17 סובלים מהפרעת חרדה. ידוע כי ילדים רבים מראים סימפטומים אף בגילאים צעירים יותר, אך נתונים לגבי גילאים אלה אינם בנמצא.
הפרעת חרדה היא שם כולל למספר סימפטומים, המאופיינים בתגובה רגשית לסכנה. מדובר על סכנה שהילד חש, שמקורה בדרך כלל לא מזוהה, ואם כן, התגובה של הילד לסכנה לא עומדת ביחס ישר לגירוי. חרדה בניגוד לפחד, היא רגש שמתעורר כתוצאה מאיום או מסכנה שאינם מוחשיים או ידועים. הפחד, לעומת זאת, היא תגובה לאיום או לסכנה קונקרטיים או ידועים.

הפרעת חרדה כוללת פחדים בלתי מוסברים ומתח שעלול להגיע עד כדי פאניקה כשהילד רחוק מהבית או מההורים. נהוג לחשוב שהפרעת חרדה מופיעה בדרך כלל בגילאים 7-8. חיי היומיום של ילדים אלה עשויים לכלול בכי, התקפי זעם, וכן תופעות פיזיולוגיות בלתי מוסברות הכוללות עייפות, אובדן תיאבון, חוסר שקט, כאבי ראש, התכווצויות בטן ותשישות.

על אף הסימפטומים, הפרעות חרדה לעיתים קרובות אינן מאובחנות אצל ילדים, כיוון שמבוגרים רבים מאמינים שלילדים לא יכולות להיות דאגות או חרדות רציניות, לפחות לא לתקופה ארוכה מדי.

לאורך זמן, חרדה בלתי פוסקת יכולה להשפיע על יכולת הילדים להתרכז בבית הספר, על התחברות עם ילדים אחרים, ועל משך ריפוי סביר מהצטננות וממחלות אחרות שקשורות במתח. עד כדי דיכאון, הידרדרות לאלכוהול, או להתמכרויות אחרות. אלא שבדרך כלל, רוב הילדים ברי מזל, והם מקבלים עזרה, אם הם זקוקים לה, לפני שחרדותיהם מגיעות לשיאים קיצוניים כאלה.

רועי בן השמונה לא מרשה לאמא שלו לצאת מהבית. כבר שנתיים שאמו של רועי לא יוצאת בלעדיו מהבית. "אם הוא מריח ממני בושם, הוא מייד בוכה בהיסטריה וצועק: 'אמא, את לא הולכת'. הוא יכול לנעול את הדלת ולהחביא את המפתח ולא להירגע עד שאני מוותרת", מספרת ורד, אמו של רועי, שסובל מהפרעת חרדה.

"בהתחלה חשבתי שזה דבר נורמלי, כל ילד פוחד קצת כשאמא הולכת, ובעיקר כשאנחנו חיים במדינה שקורים בה הרבה אסונות ואת כולנו מלווה תחושה מסוימת של חרדה. אבל לאט לאט הבנתי שמדובר על תופעה קיצונית במיוחד. ערב אחד בעלי ואני יצאנו לבלות, וכשחזרנו אחרי חצות, מצאנו את רועי יושב וממרר בבכי על המדרכה ברחוב, ואת השמרטפית יושבת לידו חסרת אונים. באותו רגע הבנתי שהילד שלי חרד יתר על המידה.

"בשיחות שניהלתי איתו על הפחדים שלו, רועי הסביר לי שהוא פוחד שאני אמות, שיקרה לי משהו ואני לא אחזור הביתה. הוא חזר ואמר לי: 'אמא, אני דואג לך'", מספרת ורד.
החרדה שמתארת ורד היא חרדת נטישה, תופעה שדתוארה בפירוט כבר בשנת 1941. בדרך כלל מדובר על פחד של ילדים להיפרד מהדמות המטפלת, והיא נחשבת להפרעה כאשר היא מופיעה לאחר הגיל שבו אפשר עדיין לצפות לקשיי פרידה, כלומר אחרי גיל הגנון והגן. ילדים הסובלים מחרדת נטישה חוששים לגורל הדמויות המטפלות בהן, שמא יקרה משהו שיגרום לניתוק הקשר ביניהם. הם מביעים פחדים ממוות, תאונות, מחלות וכו', והתנהגותם כוללת סירוב ללכת לבית הספר, קשיי הירדמות ללא דמות המבוגר לצידם, ביעותי לילה, פחד מלהישאר לבד ותלונות גופניות שונות. כאשר מכריחים ילדים אלו ללכת לבית הספר למרות פחדם, הם עלולים להגיב בפאניקה.

"חשוב לשים לב כי לעיתים חרדת הנטישה נובעת ממצבי איום אמיתיים שהילד חווה", אומר לנדר, "תגובת דאגה מוגזמת לביטחונו של אחד מבני המשפחה בגלל עימות או קונפליקט עכשווי וממשי בבית, מחלה של קרוב משפחה חשוב, לידת אח, או מצבי איום אמיתיים הקורים לילד בבית הספר ומשפיעים עליו. בתקופות שבהן המצב הביטחוני משפיע על כל בית, וכשבטלוויזיה משודרות תמונות קשות ומפחידות, הילד בהכרח מושפע מהמצב ומביע חרדה".
מחקרים מראים כי כ - 38% מהילדים הסובלים מהפרעות חרדה, סובלים מחרדת נטישה. 30% מחרדה חברתית, 22% מפוביה פשוטה ו - 10% מהפרעת חרדה כוללנית.

מה שמכונה בפי המומחים חרדה כוללנית, היא דאגה מופרזת לאירועים שייקרו בעתיד, דאגה מוגזמת ולא מציאותית הקשורה בפחדי מוות וחוסר שליטה, בהישגיות בשטחי לימודים או בחברה. החרדה מלווה בתלונות גופניות על כאבי ראש, על כאבי בטן ועל מועקה בחזה ובצורך מתמיד בהרגעה כתוצאה ממתח. מדובר על הפרעה שמופיעה בדרך כלל בסביבות גיל שמונה ואורכת כשישה חודשים לפחות. הילדים הסובלים מההפרעה מגיעים לבדיקה בדרך כלל שנים מאוחר יותר, ומתוארים כילדים פתוחים, חסרי שקט, דאגנים ומוטרדים ללא הרף ממעמדם בכיתה ובחברה. נמצא כי ב -96% מהמקרים, הפרעה זו מלווה בהפרעת חרדה נוספת.

בין הפרעות החרדה נמנות גם הפוביות. פוביות הן פחדים מחפץ או ממצב מסוים, שהילד משתדל להימנע מהם. הילד מכיר בכך שהפחדים שלו מוגזמים. הסימנים מופיעים בדרך כלל בסביבות גיל 8, והשכיחות גבוהה יותר אצל בנות מאשר אצל בנים. הפוביות הנפוצות ביותר אצל ילדים הן פחד מחיות, פחד מדם, פחד מחושך, פחד מאש, פחד גבהים, פחד ממקומות סגורים, פחד מרעמים ועוד.

מחקרים שנערכו בשנים האחרונות מלמדים כי הסיבות להפרעות חרדה קשורות בחוסר איזון כימי במוח. מדובר על סיבה גנטית, שעוברת בתורשה, בשילוב עם חוויות שעוברות על הילד. המחקרים העוסקים בנושא עדיין לא חשפו את מלוא הסיבה שגורמת לבן משפחה אחד לסבול מהפרעת חרדה ולאחרים לא.

מחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד בחן את ההשפעה ההדדית של התכונות הגנטיות והסביבתיות שמביאות את הילד לחרדה. נמצא כי גם לסוג ההורות שהילד גדל לתוכה, לטמפרמנט של ההורים ולהתאמה שלו לטמפרמנט של הילד, ולחוויות של הילד בחיי היומיום יש השפעה על התפתחות של הפרעות חרדה. הורים חרדים משפיעים על רמות החרדה של הילד. ההורה עלול ללמד את הילד שהעולם קשה להתמודדות, כשהילד צופה בו מתמודד עם עולמו שלו. העולם נראה כאוטי, מלא סתירות ואי ודאות. בעקבות זאת מתפתחת אצלם בסתר חרדה מפני העתיד - מה יהיה ואיך הם יוכלו להתמודד עם העולם כשיגדלו ויעמדו ברשות עצמם.

רייכר מדגישה כי בתקופה זו הפחד הוא מאוד טבעי, ולכן חשוב לתת לו מקום. "ההורה צריך קודם כל לדבר עם הילד שכבר מבין ולא להסתיר ממנו דברים", אומרת רייכר. "הרחוב כולו מתעסק באירועים האקטואליים ולכן האינפורמציה הזו מגיעה אל הילד בכל מקרה. התפקיד של ההורה הוא לעבד יחד עם הילד את הפחד ולעזור לו לכוון אותו לתובנות ולקוגניציות. זה מתחיל בהסברים שההורה נותן ובפתרונות הקוגניטיביים, כמו לראות במה כן אפשר לשלוט, לתכנן יחד איך אפשר להגן על עצמנו, לתת לילד ביטחון שההורה נמצא לידו ושומר עליו. חשוב לא לשקר לילד או לנסות להסתיר ממנו, ויחד עם זה גם לא להעמיס עליו יותר מדי מידע. בדרך כלל הילד עצמו כבר מכוון את ההורה לכמות ולסוג המידע שהוא רוצה או לא רוצה לשמוע, ועל ההורה להיות קשוב אליו.

"בתקופה כזו לא רק הילדים פוחדים, אלא גם ההורים, ומשום כך ההורה צריך להקפיד לא להעמיס על הילד את החרדה שלו ולא למצוא דרך הילד את הפורקן לחרדה. הורה שמרגיש לחוץ צריך למצוא דרך להפיג את הלחץ, ואם הוא לא יכול לעשות זאת בכוחות עצמו, עליו למצוא אוזן קשבת מקצועית".

רייכר מוסיפה כי למזלנו לילדים יש יצר קיום וחיוניות גדולים מאלה של המבוגרים: "זה ברור שכולנו חיים כבר כמה חודשים עם חרדה קיומית שתישאר חלק מההיסטוריה של כולנו, אבל אם הילד לא חווה טראומות ישירות או מקבל מההורה מסר של חרדה שאי אפשר להתגבר עליה, הוא יעבור את התקופה הזאת וימשיך בתפקוד התקין".
ברגע שנראה כי מדובר על חרדה במימדים חריגים, חשוב להביא את הילד לטיפול. "ברוב המקרים ניתן לעזור לסובלים מההפרעה", אומר לנדר. "אם הורה חושד שהילד שלו סובל מהפרעת חרדה, כדאי שייגשו לאבחון מקצועי באחד המרכזים המתמחים בהפרעות חרדה, על מנת לוודא האם מדובר על תופעה שכיחה של הגיל, או על הפרעה שדורשת טיפול. ככל שמטפלים בהפרעה מוקדם יותר, כך מקטינים את הסבל, גם של הילד וגם של המשפחה, ומשפרים את איכות החיים של הילד ואת המהלך התקין של החיים".
במרכזים המתמחים בהפרעות חרדה עורכים בדיקות מיוחדות ומבחנים המיועדים לאבחון ההפרעה. מגדירים את סוג הטיפול הנדרש, ומעריכים, בעיקר אצל ילדים, האם מדובר על תופעה חולפת או על סממנים של הפרעה פתולוגית.

הטיפול בהפרעות החרדה הוא בדרך כלל טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שמלמד את הילד לראות מצבים בצורה אחרת ולתפוס את עצמו ואת המצב בדרך שונה.
הטיפול בילדים צעירים הוא בדרך כלל באמצעות תרפיה, ולפעמים מלווה גם בטיפול תרופתי, בסרוטונין (SSRIs), שהיא גם סוג של תרופה אנטי דכאונית, או בתרופות אחרות נוגדות חרדה. בדרך כלל הטיפול התרופתי ניתן לילדים הסובלים מהתקפי פאניקה, ואז ההמלצה היא להתחיל בפסיכותרפיה התנהגותית או פסיכודינמית.

יש ילדים שלוקחים את התרופה זמן קצר מאוד בעוד אחרים זקוקים לה למשך זמן ארוך יותר. "בדרך כלל מדובר על טווח זמן של כחצי שנה", אומר פרופ' פרויט, "באותו הזמן עוקבים אחר ההתקדמות של הילד עד שאפשר להפסיק את מתן התרופה".

ביותר מ - 80% מהמקרים הטיפול יעיל מאוד, ובדרך כלל הפרעות החרדה נעלמות עם ההתמדה בטיפול.

ברברה רייכר, מנהלת המחלקה הקלינית באגודה להגנת הילד (אל"י), נותנת עצות להתמודדות עם מצבי לחץ של הורים ושל ילדים:

* חשוב שההורה לא ייבהל ולא יבטל את הפחדים של הילד, אלא יעביר לו מסר שאין להתבייש בתחושות של פחד וחרדה, ויעזור לו להבין שמדובר על מצב טבעי ושאנשים רבים מגיבים בצורה דומה.

* יש לעזור לילד להגדיר את הפחדים שלו במילים, כדי לדעת ממה בדיוק הוא פוחד. כשהילד במצב חרדה חשוב לעודד אותו לדבר על החוויות הרגשיות שלו ועל התחושות שמלוות אותו.

* נסו לפרוט את הפחד לפרטים, לספר מה עלול לקרות, להגדיר את המחשבות השליליות שמלוות את הפחד.

* נסו למצוא יחד דרך מרגיעה, פעולה או מחשבה שתבטא את מה שמתחולל לילד בראש. נסו לחשב מה הסיכוי שפחדיו אכן יתגשמו.

* יש להתאים את המידע הניתן לילד לגילו וליכולת ההבנה שלו. חשוב להדגיש בפני הילדים את הגורמים החיוביים, אלה הנוסכים ביטחון, כמו כוחו של צה"ל והעובדה שההורים שומרים עליהם ונמצאים בסביבתם כל הזמן.

* עשו מאמץ לשמור על אורח חיים רגיל ולעשות יחד דברים נעימים ומהנים.

החרדה נחשבת להפרעה אם מתקיימים כמה תנאים:
משך החרדה - חרדה נורמלית בדרך כלל נעלמת תוך כשישה חודשים.

התנהגות חריגה קיצונית שאינה תואמת את גילו ההתפתחותי של הילד - פחדים הם דבר נורמלי ומהווים חלק מהתפתחות בריאה של ילדים. כשילד בן שלוש פוחד ממפלצות, מדובר על תופעה טבעית. אם הילד בן השבע פוחד ממפלצות, יש להקדיש לכך תשומת לב מיוחדת.
ההשפעה של החרדה על איכות החיים - במקרים שבהם החרדה פוגעת בצורה קיצונית בתפקוד היומיומי, הרגשי או החברתי - אם הילד פוחד לצאת מהבית ולשחק עם חברים, אם הוא לא הולך לבית הספר או לגן כתוצאה מחרדה, תיתכן הפרעת חרדה.

חשוב לזכור שלא כל מקרה של חרדה מהווה הפרעה. החרדה נחשבת לפתולוגית כאשר היא חזקה בעוצמתה ומתמשכת, עד כדי שיתוקו התפקודי של הילד.

תגובות החרדה של הילדים הן מגוונות ואינדיבידואליות, החל מפחד שמתבטא במילים ועד לכאבים פסיכוסומטיים ולקשיי שינה.

קיומם של פחדים בכל גיל הוא נורמלי ואף הכרחי, משום שהם משמשים כמערכת אזעקה פנימית וכמעודדי מוטיבציה.

ילדים רבים פוחדים, אך חלקם חוששים להחצין זאת מחשש שתדבק בהם תווית של "פחדן". ההורים צריכים להכיר בפחדים, לעודד את ילדיהם לדבר עליהם ולכבד את הפחדים ואותם.

כשהחרדה מהווה מחסום במקום תמריץ, ייתכן כי הילד סובל מבעיה הנקראת "הפרעת חרדה".

הפרעת חרדה יכולה להתבטא בפאניקה כשהילד רחוק מהבית או מהוריו, בהתקפי זעם ובתופעות פיזיולוגיות בלתי מוסברות, עד כדי השפעה על יכולת הריכוז או דיכאון קליני.

הסיבות להפרעות חרדה קשורות בחוסר איזון כימי במוח, שנובע משילוב של גורם גנטי עם חוויות שעוברות על הילד וגורמים סביבתיים.

ההורה צריך להקפיד לא לפרוק דרך הילד את החרדה שלו.

מקרי חרדה קיצוניים יש לפנות לטיפול במרכזים המוסמכים לכך. ככל שמטפלים בהפרעה מוקדם יותר, כך מקטינים את הסבל של הילד ושל המשפחה.


הכתבה באדיבות הירחון "תפוז"

בואו לדבר על כך בפורום פסיכיאטריה