ילדים בחרדה

דר' משה ורדי, מנהל התחנה לילדים נפגעי תאונות וטרור בבי"ח לוינשטיין הוא פסיכיאטר המטפל בילדים שנפגעו בתאונות דרכים או בפיגועי טרור. לאחר שחש כי הידע בנושא פוסט טראומה, וחרדות בכלל, הוא מועט, החליט לכתוב מדריך להורים ולילדים במצבי חירום וטרור לאומי, זאת על רקע הטרור המתמשך, ואיום המלחמה הקרבה.
להלן תקציר המדריך:

הסימפטומים לתסמונת פוסט טראומה:

* מראות וזיכרונות חוזרים ובלתי נשלטים של הפיגוע (פלשבקים), המלווים בתחושות קשות של חרדה. הזיכרונות עלולים להופיע בשינה או במצב של ערנות ולפגוע באיכות השינה ובכושר הריכוז.

* תגובות רגשיות ופיזיות של חרדה ובהלה, החוזרות על עצמן כתגובה לגירויים שמזכירים את הפיגוע כמו: רעש פתאומי, יום זיכרון לאירוע, תמונות של פיגועים אחרים וכד'.

* קשיים בתפקודים שונים, כמו: קבלת החלטות ולימודים, וכן פגיעה בתיאבון, שינוי בפעילות ובקשרים החברתיים (כמו צמצום קשרים או התפרצויות כעס כלפי קרובים וחברים).

* תלונות גופניות, כמו: כאבים בחזה, קשיי נשימה, כאבי ראש, בחילה, שינויים בדופק וכד'. בנוסף בעקבות מצב של דחק קשה או ממושך, עלולות בעיות בריאותיות קודמות להתגבר או להתפרץ. קבוצות הסיכון העשויות לפתח תסמונת פוסט-טראומתיות: ילדים שנפגעו פיזית או בפיגוע או שהיו בקרבו, ילדים שמישהו מבני משפחתם נרצח או נפצע קשה בפיגוע וילדים שחוו טראומות קשות בחייהם (כמו אלימות במשפחה, ניצול מיני ותאונות(.הטיפול בתסמונת פוסט-טראומתית: הגישה הטיפולית הרווחת משלבת גישות קוגניטיביות ורגשיות, שבהן מעודדים את הילד לחשוף ולהביע את רגשותיו וחוויותיו הקשורים באירוע הטראומטי, תוך התייחסות לקשייו ובדיקת ההשפעה של הטראומה על תחומים נוספים בחייו. במקביל מעודדים אותו לחזור לשגרת החיים הקודמת, תוך הקניית כלים להתמודד עם החרדה כגון: טכניקות של הרפיה, טיפול תרופתי וכד'. אצל ילדים המתקשים לבטא את עצמם במילים ניתן לעשות זאת באמצעות טיפול באומנות, במוזיקה, פסיכודרמה וטיפול באמצעות משחק.

מצבם של חלק גדול מהילדים המציגים סימפטומים פוסט-טראומתיים משתפר באופן ספונטני עם הזמן, ללא צורך בטיפול. אצל אחרים יהיה צורך בהתערבות טיפולית. כאשר הסימפטומים נמשכים יותר מחצי שנה, יש סכנה שהתסמונת תהפוך לכרונית וקשה לטיפול.

תגובות הילדים משתנות בהתאם לגילם ולהבנתם:
ילדים לפני גיל בית הספר (1-6) מבלבלים עדיין בין דמיון למציאות. הם עלולים להגיב קשה ביותר למראות הזוועה: קשה להם לראות את העובדות בפרספקטיבה הנכונה ולעצור את המחשבות המטרידות. הם עלולים לחשוב שהפיגועים הם תוצאה של מעשיהם הרעים וכד'.

בגיל זה ילדים נוטים לפרש את האירוע בצורה אישית, דבר שיכול לבוא לידי ביטוי בפחדי נטישה, ברצון להיות כל הזמן בקרבת ההורים ואף לישון איתם, בפחד מזרים ובפחד ממוות. הם עשויים לחזור ולשאול על הילדים שנפגעו, להתלונן על מחושים כמו כאבי בטן וראש ולחזור להתנהגויות שכבר חלפו, כמו הרטבה, מציצת אצבע ואובדן מיומנויות מוטוריות ולשוניות. כן הם עלולים להגיב בשינויים במצב הרוח, כגון עצב, אי שקט, בכיינות ובהלה למשמע רעש חזק

ילדים בגיל בית הספר (6-11) כבר מבדילים בין דמיון למציאות, אולם במקרים מסוימים הם עלולים לערבב ביניהם ולתפוס את המציאות כקשה ומפחידה יותר מכפי שהיא. הם עלולים לחשוב כי פיגוע מסוים שמוקרן שוב ושוב בטלוויזיה אינו אירוע בודד אלא רצף ארוך של פיגועים. הדיווח הדרמטי והחשיפה הרבה בתקשורת גורמים להם לעיתים קרובות לחוש כי הסכנה לחייהם אורבת בכל פינה.
גיל זה מתאפיין במאבק על מקומו וזהותו של הילד המתבגר בחברת הילדים. בגלל הקושי שלו להבין את המצב, הוא עלול להתחיל להתלבט בשאלות של צדק, שכר ועונש וגם לחפש לעיתים פתרונות מאגיים. בגיל זה יכולים להופיע הפרעות שינה, תלונות גופניות וזיכרונות מפחידים ובלתי נשלטים. הילדים עשויים לגלות עניין רב בחרדות של ההורים ובנושאי ביטחון ובטיחות, וחלקם עלולים לסבול מהתנהגויות רגרסיביות, קשיים בריכוז, בלימודים, להסתגר יותר בבית ואפילו לסרב ללכת לביה"ס.

תלמידי התיכון (12-18) מתעניינים בפוליטיקה של המצב ובשאלות מוסריות ואתיות, ועשויים לחוש צורך לפעול או לנקוט עמדה בתחום החברתי או הביטחוני. נוכח המצב הם עשויים לבחון מחדש את סדרי העדיפות הקודמים ואת תחומי העניין שלהם ולשנותם. כן עלולים להופיע: תגובות מרדניות בבית או בבית-הספר, התפרצויות אלימות, לקיחת סיכונים ורצון לנקמה או לפעילות הקשורה באירועים הטראומתיים.

ילדים בני כל הגילאים, שבני משפחתם נפגעו או היו מעורבים בפיגוע חבלני, עלולים להגיב בצורה רגשית יותר עזה. מנגד, עלולים ילדים אחרים שלא להגיב כלל באופן חריג או להגיב באדישות, ואפילו להתעלם מהחדשות הקשות. חשיפה מופרזת חוזרת ונשנית למעשי תוקפנות וזוועה בטלוויזיה עלולה להקשות על הילד לתפוס את גודל הטרגדיה.

מנהל ביה"ח פרופ' יעקב הרט: " בתחנה לילדים בביה"ח לוינשטיין אנו מטפלים בילדים לאחר שנפגעו קשה בתאונות או בפיגועי טרור. מגיעים אלינו גם ילדים שלא אושפזו בביה"ח. מאחר ואנו מודעים לצורך הגובר בשירותי התחנה בביה"ח, החלטנו לפרסם את המדריך שחיבר ד"ר ורדי מנהל התחנה, כדי לסייע להורים להיות יותר מודעים למצב הרגשי של ילדיהם. וזאת כחלק מהפעילויות של ביה"ח לוינשטיין למען הקהילה."

כתב: חנן זיסו - עורך האתר