"הרפואה הציבורית נרצחת"

מה שהפליא אותי באמירות האחרונות על כך שהרפואה הציבורית מדממת, בעוד הרפואה הפרטית צוברת מיליונים, הוא יותר מכל - מידת ההפתעה. במאמר של רוני לינדר-גנץ (27.1.12 דה מרקר) למשל, מצוטטים בכירים במערכת הציבורית, שמדווחים על תהליך של נטישת המערכת הציבורית לטובת תנאי עבודה טובים יותר במערכת הפרטית. אני לא מבין מדוע אנחנו מופתעים, כי הרי לכך התכוון האוצר ולכך הגענו. אין זה מקרה שאין כל השקעה במערכת הציבורית - זה מכוון ומהדרגים הגבוהים ביותר.

עם כניסתו לתוקף של שעון הנוכחות בפברואר 2012, 40% מן הרופאים לא החתימו כרטיס עבודה ונראה שהמחאה שלהם רק בראשיתה. נוכח המצב, כדאי לבחון איפה היינו ולאן הגענו בשנה האחרונה. אז הנה מספר נקודות למחשבה.

האוצר הורג את הרפואה הציבורית

זוהי טעות לומר שהמערכת הציבורית גוססת. בכך אנו מרמזים למוות איטי ובלתי נמנע, אולי של חבר ותיק או קרוב משפחה אהוב. לא חברים, המערכת לא גוססת, היא נרצחת. אומנם לא באוושת איזמל המנתחים החדה, אלא בחניקה איטית של מערכת אוצר. האוצר, שליחה הנאמן של השיטה הכלכלית הדורסנית הנהוגה במדינתנו, הוא זה שהורג, במכוון וללא רחמים את המערכת הציבורית. האוצר מעוניין במערכת ציבורית חלשה, חבולה ומדממת, בעוד שהמערכת הפרטית תמשיך לשגשג ולהכניס מיליארדים לקופת המדינה. אנחנו משלמים מס בריאות כפול ומשולש - פעם אחת לביטוח הבסיסי, פעם שנייה לביטוח המשלים של הקופות ופעם שלישית לחברת ביטוח פרטית - שמא פספסנו איזה ביטוחונצ'יק בדרך.

"ומה עם הציבור?"

רק בחודשים האחרונים ראינו תפוסת מיטות בלתי נסבלת, חדרי מיון של חיפה ובאר שבע נסתמים, זעקות שבר של החולים ותורים אין סוף. האם מישהו שמע פקיד אוצר או שר ממשלתי מתייחס למצוקה? לא ולא. אלה ימצאו את דרכם לחדרי השר"פ (שירות רפואה פרטי) של הדסה או למרפאות הפרטיות חיש מהר כאשר יצטרכו טיפול רפואי. ומה עם הציבור? עמך ישראל? אלה יחכו להיכנס בין כתלי המוסדות הרפואיים הציבוריים, מוסדות שנרצחים בדם קר.

תסלחו לי רבותי אם אשמע מעט ציני, אך מי הם הרופאים הפרייארים האלה שממשיכים, חרף ביזיונם הלא פוסק, לעבוד במערכת הציבורית? מי הם הרופאים האלה (ואני אחד מהם) שמוכנים לבוא לעבוד בעבור שכר שעה נמוך משל עוזרת בית? שם בחוץ יש עולם יפה של משכורות, בתי חולים פרטיים ושעות נוספות מתוגמלות היטב בקופות, שלא לדבר על עבודה פרטית. היום קשה ביותר למצוא רופאים שמוכנים לעבוד במחלקות החיוניות: פנימית, כירורגיה, הרדמה - מקצועות המוות של הרפואה. למה לעבוד ברפואה פנימית כאשר אפשר לעשות התמחות באחד המקצועות בהם ניתן בהמשך להשתכר מחוץ למערכת בכבוד?

יש לי חבר, פנימאי מוכשר שעתיד להתמנות למנהל מחלקה בשנה הקרובה. הוא מחפש בנרות רופאים פנימיים שיבואו לאייש איתו את המחלקה - אין קול ואינו עונה. אין רופאים בכירים המעוניינים לבוא. גוססת, הזכרנו, נרצחת אמרנו, לא ולא. כעת נותר רק לומר קדיש על מערכת הבריאות הציבורית החיה-מתה. בשביל שכר עבודה עלוב ושעון נוכחות חצוף לא באים לעבוד במערכת הציבורית הקשה כל כך.

משל השעון

שעון הנוכחות הוא משל להשפלה המתמדת שעוברים הרופאים כל יום, לא רק בדרכם לעבודה אלא ממש בפתח היכל הקודש. הרופאים עובדים שעות רבות, לא רק בתוך בתי החולים אלא גם בערבים ולילות. עושים עבודה מול תיקי החולים, קוראים ומתעדכנים בערב, מכינים הרצאות, סמינרים, לומדים. כן, כל הזמן לומדים. מישהו בציבור מוכן לבוא לבית החולים או לקופת חולים ולראות רופא היושב ומכין הרצאה או קורא ספרות מקצועית במקום לראות חולים? מה פתאום! את זה עושים בשעות הפנויות בבית על חשבון הבית והמשפחה. ועל כך אין שעון נוכחות. רופאי המערכת הציבורית רואים בעבודתם ייעוד שאין לו שעות. הדרישה להחתמת שעון הופכת את עיסוק הרפואה מייעוד למקצוע ככל המקצועות. האם רוצה הציבור ברופא שאינו רואה ברפואה ייעוד?

ביום הראשון ליישום שעון ההשפלה לא חתמו 40% מהרופאים על שעון הנוכחות. לא כי הם מתביישים בשעות שהם עובדים, אלא כי הם לא מוכנים לסבול יותר את ההשפלה של להיות הפרייארים של המדינה. ומי שבאמת הגיע לגדולות ונמנה על הסגל האקדמי, יכול להתפאר במשכורת ברוטו חודשית של מאות שקלים בודדות לחודש - אני לא צוחק, יש לי תלושי משכרות להוכיח זאת.

אני מניח כי בסופו של יום כל הרופאים יחתימו שעון נוכחות. הציבור לא מסוגל להבין את התעקשות הרופאים על עיקרון זה, וגם לאחר שמסבירים לו, הוא לא מוכן לקבל את זה. מי שייפגע בסוף הוא הציבור ובמיוחד הציבור שידו אינה משגת, כי הרופאים ינהרו החוצה מהמערכת הציבורית, ירוקנו את בתי החולים בשעה 14:00 ויחפשו מקום אחר שבו אפשר להתפרנס בכבוד. סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, שר האצר יובל שטייניץ ויו"ר הסתדרות הרופאים (הר"י), ד"ר לאוניד אידלמן, ייזכרו לתמיד כמי שקבעו את המסמר האחרון בארון הקבורה של הרפואה הציבורית.

לגבי האחרון, ד"ר אידלמן אינו אשם רק בחתימה על אחד מהסכמי הכניעה הגרועים בהיסטוריה הרפואית ובניהול יהיר וכושל של המאבק. הוא אשם בעיקר בחוסר יכולתו לקרוא את המפה. שכן אחרת אינני יכול להבין איך הוא הסכים לחתום על הסכם, שהוא עצמו הודה שאינו טוב. שמעתי שלטענתו לא הייתה לו ברירה אלא לחתום. למה? מישהו הצמיד אקדח לרקתו? הוא יכול היה לעשות מה שהגיוני ונכון. הוא יכול היה לסגת מהמשא ומתן, לחזור אל ציבור בוחריו, לקבל מנדט חדש ולצאת שוב לדרך. במקום זאת הוא בחר לחתום לבדו על הסכם גרוע ונפסד. הוא צריך לפנות את הבמה ויפה שעה אחת קודם. עקב ניהול גרוע ותוצאות עלובות והרסניות עליו לקחת אחריות ולהתפטר. שאם לא כן, נדאג אנחנו לקחת ממנו את המנדט.

ד"ר סיימון וולפסון הוא סגן מנהל המכון לרפואת כאב, הקריה הרפואית לבריאות האדם, בבי"ח רמב"ם.