טחורים: בעיה כאובה, מה עושים?

טחורים אינם נחשבים מחלה קשה או מסכנת חיים, אבל אין מתאם בין מידת (אי) המסוכנות שלה, לבין הסבל (הגדול) שהיא מסבה למטופלים. כאב קשה וכרוני, אי נוחות ואפילו פגיעה תפקודית נגרמת למי שסובל מטחורים. מדובר, למרבה הצער, בלא מעט אנשים מעל גיל 30. מהם טחורים? מה גורם להתפתחותם? איך מתבצע אבחון של טחורים? איך ניתן להיפטר מהם? כל התשובות מפי פרופ' יחיאל זיו, כירורג בכיר בבית החולים אסף הרופא, ובמרכז רפואי נארא, בעל התמחות-על בכירורגיה של המעי והרקטום (קולו-פרוקטולוגיה).

"כל אדם נולד עם שלוש קבוצות של כלי-דם המצויות באזור האנוס ופי הטבעת, כמרכיב אנטומי של המנגנון הסוגר את פי הטבעת. כשכלי הדם הללו מתרחבים נוצר מצב המכונה "טחורים".

הטחורים מתחלקים לשתי קבוצות על-פי המיקום שלהם:
טחורים חיצוניים, הנמצאים במבוא פי-הטבעת ונראים כבליטת עור עבה, להבדיל מעודף עור שהינו דק; וטחורים פנימיים, הנמצאים בתוך התעלה האנאלית, כ-3 ס"מ פנימה לפתח היציאה.

מעבר למיקום, נהוג למיין טחורים פנימיים גם לפי דרגת חומרתם. קיימות 4 דרגות חומרה:

דרגה 1: הביטוי הוא דמם רקטלי בלבד.
דרגה 2: נפיחות לאחר פעולת מעיים, החולפת לאחר מכן. לעתים יש דמם וגירוי.
דרגה 3: נפיחות לאחר פעולת מעיים, אשר חולפת לאחר דחיפה פנימה. לעתים יש דמם וגירוי.
דרגה 4: נפיחות קבועה הבולטת מעבר לפתח היציאה והמשכית פנימה. ייתכנו דמם, גירוי והפרשה".

מה כוללים התסמינים של טחורים?

"התסמינים כוללים דימום: דמם טרי, אדום, בעת ניגוב, ולעתים לאסלה; בלט או נפיחות של רקמה דרך פי הטבעת בעת היציאה ולאחריה; גירוי ו/או הפרשה באזור פתח היציאה; רגישות באזור וכאב פי-הטבעת".

מהם הגורמים לטחורים?

"אין הסבר מדויק מדוע אדם אחד יסבול מטחורים ואחר לא. קיימת נטייה להופעתם במשפחות. מאמץ ממושך בעת פעולת מעי ולתקופה ארוכה מהווה את הגורם המשמעותי ביותר בהיווצרות טחורים. קיימות מספר סיבות נוספות היכולות לגרום לטחורים: גיל, עצירות או שלשול כרוני, הריון, תורשה, ישיבה ממושכת בשירותים, מאמץ גופני ממושך, הרמת משאות כבדים, שיעול ממושך, מצבי דחק נפשי ולמעשה כל בעיה הגורמת לעליית לחץ תוך-בטני שמונע ניקוז תקין של דם ורידי".

עד כמה נפוצים הטחורים ומי נוטה לסבול מהם?

"כמחצית האוכלוסייה תפתח תלונות כלשהן הקשורות בטחורים אחרי גיל 30, לפחות פעם בחייהם, למרות שגם אנשים צעירים יותר יכולים לסבול מטחורים. טחורים שכיחים יותר באנשים עם תזונה לא מאוזנת ו/או חוסר פעילות גופנית, השמנת יתר, אנשים עם תסמונת המעי הרגיש, חולים במחלות דלקתיות כרוניות של המעי כמו מחלת קרוהן, מרימי משקולות וסבלים, אנשים היושבים זמן ממושך בשירותים, נשים בהריון ועוד".

כיצד מתבצע האבחון הקובע קיומם של טחורים?

"אם יש חשד לקיום טחורים או מופיע אחד מהתסמינים המפורטים לעיל, יש לפנות לרופא מומחה בכירורגיה של המעי והרקטום (קולו-פרוקטולוג). הרופא ישוחח עם החולה ויבצע בדיקה גופנית (בדיקת אצבע), אותה ישלים בעזרת הסתכלות לתוך חלקה התחתון של מערכת העיכול באמצעות מכשיר עזר. בדיקה זו מכונה: אנו-רקטוסקופיה".

מהו הטיפול בטחורים?

"הטיפול בטחורים מגוון ומשולב, הוא מותאם אישית לכל מטופל ותלוי בסוג הטחורים ובדרגת חומרתם.
ניתן לחלק את הטיפולים כך:

1. טיפול שמרני: זהו טיפול שאיננו כולל התערבות פולשנית או פעולה כלשהי להעלמת הטחורים, אלא מתמקד בשינוי אורחות החיים, בתקווה שהשינוי יסייע להעלמת הטחורים. הטיפול השמרני כולל שמירה על תזונה נכונה (כלכלה עתירת סיבים ושתייה מרובה); הקפדה על יציאות רכות וסדירות, למשל על ידי שימוש בתוספי סיבים טבעיים מרוכזים (מומלצים תוספי סיבים על בסיס פסיליום, שאינם צריכים מרשם רופא) או במרככי צואה אחרים; שמירה על היגיינה מקומית מוגברת (מקלחות פושרות ממושכות מסייעות להקלה על הכאב ולהגברת ההיגיינה); הימנעות ממאמץ יתר ומישיבה ממושכת בשירותים; ושימוש בתכשירים מרגיעים משככי כאבים ומורידי נפיחות, כגון, משחות ו/או נרות. במצבים דלקתיים, מומלץ גם שימוש בקצף. גם טיפול אלטרנטיבי ורפואה משלימה יכולים להשתלב בטיפול השמרני והם מסייעים ללא מעט מטופלים.

2. פעולות טיפוליות לא ניתוחיות: מטופלים שלא מצליחים להסתייע בטיפול השמרני וסובלים מהישנות של הטחורים יכולים לנסות ולהסתייע באחד מהטיפולים הבאים:

א. קשירת טחורים: פעולה המתבצעת בעזרת מכשיר מיוחד, המאפשר הנחת גומייה על בסיס הטחור הפנימי. הגומייה גורמת לניתוק אספקת הדם לטחור וגורמת לנשירתו. הטחור והגומייה נופלים תוך יום-יומיים. הפעולה נעשית במרפאת הרופא ולעתים יש צורך לחזור עליה מספר פעמים. הקשירה יעילה בטחורים פנימיים בלבד בדרגה 2-3. לרוב, הפעולה אינה כואבת, מכיוון שהקשירה מבוצעת בבסיס הטחור הפנימי, שם יש מיעוט עצבים. למשך יום-יומיים לאחר הפעולה קיימת תחושת רצון להתרוקן. במיעוט החולים יש כאב בלילה הראשון, כאב המוקל עם משככי כאבים. הסיכון בפעולה זו נמוך יחסית וסיכויי ההצלחה גבוהים יותר משיטות לא ניתוחיות אחרות המפורטות בהמשך.

ב. הזרקה לבסיס הטחור: בשיטה זו מזריקים לטחור חומר מטרש הגורם לכיווץ כלי-הדם של הטחור ויוצרים צלקת המכווצת את הטחור. הטיפול נעשה במסגרת המרפאה.

ג. צריבה באמצעות קרן לייזר, חשמל או אינפרה-אדום: בעזרת מכשור מיוחד גורמים לכוויה בחלקו הפנימי העליון של הטחור, הגורמת לכיווץ כלי-הדם של הטחור ויצירת צלקת המכווצת את הטחור.

ד. הקפאה: שימוש בהתקן בצורת קונוס הנשמר במקפיא, והחדרתו על ידי החולה לתוך פי הטבעת.

לסיכום הטיפול השמרני: מסקירת הספרות למדים אנו שטיפול בקשירות הוא היעיל ביותר עם מיעוט סיבוכים.

3. ניתוח: כאשר השיטות הללו אינן עוזרות - מומלץ לנתח. קיימות מספר שיטות ניתוחיות המותאמות לחולה לפי דרגת וחומרת הטחורים:

אפשרות ניתוחית אחת כוללת את קשירת ותפירת עורקי הטחורים באמצעות דופלר (HAL, THD). גישה ניתוחית זו מומלצת לסובלים מטחורים פנימיים בדרגה 2-3 עם סיכויים גבוהים להישנות. בגישה זו מזהים את כלי הדם המזינים את הטחורים וקושרים אותם בעזרת תפר ייעודי, ללא נגיעה בטחורים, האמורים להיעלם לאחר כ-6 שבועות. ההחלמה מהניתוח קלה יחסית.

האפשרות הניתוחית השנייה כוללת ניתוח באמצעות מכלב PPH (סטפלר, "שדכן") המתאימה לטחורים פנימיים דרגה 3-4. בניתוח זה מקבעים את הטחורים למקומם הטבעי וכורתים את עודף הרקמה הרירית שנוצרה בעקבות היווצרות הטחורים. הניתוח מבוצע על ידי "שדכן סיכות" אשר אינו מותיר פצעים פתוחים. שיטה זו נחשבת יעילה.
זמן החלמה ממוצע של כשבועיים, הקצר בהשוואה לאפשרות הניתוחית השלישית.

האפשרות הניתוחית השלישית היא ניתוח לכריתת טחורים, המיועד לאנשים הסובלים מטחורים דרגה 4 (פנימיים, חיצוניים או פנימיים וחיצוניים). שיטה זו כוללת את כריתת כל רקמת הטחורים. ניתוח זה לרוב מלווה בכאבים עזים לאחר הניתוח ובתקופת החלמה יחסית ארוכה של כ-4-6 שבועות".