לחיות עם אפילפסיה

בתחילת המאה התייחסו לחולי אפילפסיה כאל משוגעים, והם אושפזו בבתי חולים לחולי נפש. מאז השתנו כמובן הדברים, וחלה למעשה מהפכה בהבנת המחלה ובהתייחסות ללוקים בה. הסיבה להתקפים האפילפטים נובעת מחוסר איזון בין הפעילות החשמלית של הנוירונים (תאי העצב) במוח לבין מנגנונים המדכאים את פעילותם. המוח מורכב למעשה ממיליוני תאי עצב הקשורים בניהם על ידי מערכת של שלוחות וכך יוצרים רשת עצבים מורכבת ומסועפת. התקשורת בין הנוירונים מבוצעת על ידי פעילות חשמלית בניהם. פעילות זו חייבת להיות מבוקרת, ותחת שליטה מתמדת, שהרי אם לא כן, תפרוץ במוח "סערה חשמלית". לכן קיימים מנגנונים המדכאים את הפעילות החשמלית המוחית. למעשה, הנוירונים במוח מקבלים התקשרויות (סינפסות) מדכאות רבות יותר מאשר סינפסות מעוררות, וכל זאת על מנת לשמור את הפעילות החשמלית ברמה הרצויה. ברגע, שקיים חוסר איזון בין הפעילות המוחית המעוררת לבין מנגנוני הדיכוי שלה, דהיינו כאשר קיימת ירידה בפיקוח על הפעילות החשמלית במוח, אזי פורצת במוח פעילות חשמלית לא מבוקרת ולא רצונית, והביטוי של פעילות זו הוא התקף אפילפטי.

מה אם כן הסימנים של התקף אפילפטי? מקובל לחלק את ההתקפים האפילפטים להתקפים כלליים ולהתקפים מוקדיים. בהתקפים הכלליים הפעילות החשמלית מתפשטת לכל המוח. כתוצאה מכך, החולה מאבד את הכרתו ומופיעות התכווצויות בגפיים, איבוד שתן, ולעיתים נשיכת הלשון עקב התכווצות שרירי הלסת. ההתקף לרוב מסתיים מאליו, ואחריו החולה עייף וישנוני. אמנם, ברוב המכריע של המקרים ההתקף מסתיים, אך התקף שכזה עלול להיות מסוכן ביותר, מאחר שהחולה עלול להיפצע, לגרום לתאונה וכו'. ההתקפים המוקדים הם כמובן קלים יותר, מאחר שבהם הסערה החשמלית אינה מתפשטת לכל המוח, אלא נשארת מוגבלת לאיזור מסויים במוח. במקרים אלה אופי ההתקף תלוי באיזור במוח, שבו מופיעה הפעילות החשמלית הלא תקינה. התקף מוקדי עשוי להתבטא בהתכווצויות ביד או ברגל בצד אחד של הגוף, הפרעות תחושה כמו הרגשת נימול, רדימות, או כאב בגפה מסויימת או בצד מסויים בגוף, הפרעות ראיה כמו למשל ראית צורות, אור, הבהובים, דמויות וכדומה בשדה הראיה, הרחת ריחות שונים, סחרחורת, ביצוע פעולות לא רצוניות וכו'.

בשנים האחרונות חלה התפתחות משמעותית בטיפול בחולי אפילפסיה וזאת בעקבות פיתוח של תרופות חדשות יעילות ובטוחות. האם יש לטפל בכל אדם שעבר התקף אפילפטי? נושא זה העסיק רבות את הקהילה הרפואית והיה נתון למחלוקת במשך שנים רבות. הגישה הרווחת כיום היא, שהתקף אפילפטי בודד אינו בהכרח מעיד שמדובר במחלת האפילפסיה. התקף בודד יכול להופיע במצבים שונים, ואינו בהכרח מנבא הופעת התקפים נוספים. לכן, כשמדובר בהתקף בודד, כאשר הבירור הרפואי תקין, בדרך כלל אין צורך להתחיל בטיפול תרופתי. כאשר ההתקפים חוזרים על עצמם, והאבחנה של אפילפסיה ברורה אז יש מקום לטיפול תרופתי.

כיום, רוב חולי האפילפסיה מנהלים חיים תקינים ומלאים. ברוב המקרים הטיפול התרופתי מונע או מוריד באופן משמעותי את מספר ההתקפים האפילפטים, דבר המאפשר לחולים לנהל אורח חיים תקין לכל דבר. מיגוון התרופות הקיימות לטיפול במחלה הוא רב, כך שניתן להתאים לכל אחד ואחד את התרופה או שילוב התרופות המתאימים ביותר עבורו. בשנים האחרונות הוכנסו לשימוש תרופות חדשות ויעילות עם פחות תופעות לוואי, דבר המאפשר טיפול יעיל ובטוח יותר. הטיפול התרופתי הוא אמנם עמוד התווך בשליטה על ההתקפים האפילפטיים, אך בנוסף לכך, שמירה על אורח חיים מסודר, שינה מסודרת, הימנעות מצריכה מוגבלת של אלכוהול, הינם חשובים אף הם. אפשרות טיפול נוספת היא ניתוח. ניתוח כטיפול באפילפסיה יעיל רק במיעוט החולים, וזאת רק כאשר ניתן לזהות בוודאות איזור במוח, המהווה את המוקד לפעילות האפילפטית ואחראי על התפרצותה. במקרים אלה, במידה והדבר אפשרי, מסירים את המוקד האפילפטי בניתוח.

לסיכום, אפילפסיה הינה מחלה שכיחה, הניתנת כיום לטיפול יעיל ובטוח, דבר המאפשר לרוב החולים לנהל אורח חיים תקין ומלא.