להתקרב או לשלוט באמצעות האוכל

האם התאפשר לנו כילדים לאכול בקצב טבעי ומשוחרר או שמא חוקים נוקשים של נימוסים, סדר ונקיון השתלטו על חוויות האכילה וגרמו להתכווצות ומתח רגשי לא מודע?
מהו האופי של ארוחות משפחה ומפגשי חגים המרוכזים סביב האוכל? האם אנו שמחים לקראת המפגש או שהוא מכביד עלינו? האם לעתים מפגש סביב אוכל בו נוצרת גם קירבה במרחק הפיזי הופך לזירת שדה-קרב בה מטיחים אשמה וסוגרים חשבונות? מעניין עד כמה האוכל משמש כתרוץ או כגורם מתווך על מנת לתקשר אחד עם השני?

מיום היוולדנו אנו חווים חוויות רגשיות שונות עם האוכל שמשפיעות על מהלך חיינו. אפשר לנסות להבין דרך צורת התקשורת שנסבה סביב האכלתנו איזה אופי היה למאבק שבין תלות לעצמאות? בין החופש לחוות את האוכל באופן עצמאי לבין התערבות או פולשנות שהשאירה אותנו במצב של תלות.
הטקס הראשון שלנו, עם האוכל, הוא פעולת היניקה משד אמנו. החלב שימש לצורך הישרדותנו אך גם לצורך אהבה. מה באמת חווינו כשינקנו? האם קיבלנו עם החלב את האהבה לה אנו זקוקים? האם האכילו אותנו בזמן שהתאים לצרכים הטבעיים שלנו? תינוקות שזקוקים לחוש ולחוות את העולם סביבם דרך טעימתו, ייהנו במיוחד להתאחד עם האוכל שמוענק להם על ידי מריחת האוכל על הפנים, הבגדים וכל מה שמצוי סביבם. הורה שעבורו הסדר והניקיון חשובים יותר מאשר החוויה החושית ימנע מהתינוק מלהתבוסס בתוך האוכל ויתעקש להאכיל את התינוק דרך כפית. ההתרגלות לכפית תהייה כמובן חשובה בהמשך אך בינתיים יווצר תיווך מלאכותי ולעתים פולשני, שכן התינוק אינו יכול לשלוט באופן ישיר במה שנכנס לפיו. אם התינוק רעב, הוא אמנם לא יסרב אך הוא לא יחווה את מלוא החוויה החושית שבאכילה. הפוליטיקה של שליטה מול אחווה סביב אוכל מתחילה בתוך התא המשפחתי.
כשילד אוכל ההורה בעיקר חושב על כמה הוא אוכל. האם זה מספיק? כמה חלבון או ברזל הילד ספג? אך בשביל הילד האוכל מהווה סיבה מופלאה לחגיגה. הוא לא מוכן שיקשרו אותו לכיסא (ומי באמת מוכן שיקשרו אותו) כי לעמוד, להתנדנד וכמעט ליפול יותר כיף. כיף לקחת חתיחת בננה, למעוך אותה ולמרוח לאבא על הראש. כיף לפורר את פרוסת הלחם ולאחד כמה פירורים לכדורים ולזרוק לכל הכוונים האפשריים. כשילד אוכל כל גופו רוקד. בעולמו אין דבר כזה - רק לאכול. הוא אינו שבוי עדיין כמונו, המבוגרים בחלוקת העולם לקטגוריות. בשביל ילד הארוחה הינה הזדמנות לרקוד, לצווח משימחה, לגעת באנשים, לתהות על מהותו של כח המשיכה ולהתמזג באופן טוטאלי באמצעות כל חושיו.
אם כהורים נצליח לרגע לעזוב את הרצון שהילד יתאים לטבלת הגדילה ונשתחרר מהציפייה שהילד יאכל בצורה מסודרת ומנומסת אולי נפיק הנאה משהותנו במחציתם. אבל כל-כך קשה לצאת מתפקיד שוטר הניקיון כשעלינו כהורים לנקות שטחים נרחבים יותר מהמטבח בעיצומה של אותה חגיגת אוכל. כל-כך קשה לצאת מתפקיד שוטר הצדק וההיגיון כי על הילד ללמוד במהרה להתאים את עצמו לחברה.
מאבקי הכוחות עם ילדינו מסתיימים לא פעם בפקודות וצעקות מצידנו ובבכי וצרחות מצידם. ויש אותם רגעים של חסד בהם אנו מבינים את הגאווה, הכעס והמאבק של הילד ובכך משילים מעלינו את גאוותנו, כעסנו ומאבקנו. אנו לכמה רגעים פשוט מאפשרים לרגע להתרחש ללא כל תנאי ובכך משדרים את אהבתנו. לא חולף זמן רב ואנו מקבלים חזרה את מה ששידרנו.
לבנה בן השלוש של חברתי היה מאוד עצוב אתמול. הבננה שלו נפלה ונשברה לשניים. הוא ביקש שנעזור לו להדביק את הבננה וכל נסיון הסברה מצידנו נידחה בהפגנת כעס מצידו. הצענו לו תפוח וניסינו לעודד אותו ולהפנות את תשומת ליבו למשחק ניחוש הפכים, אך כעבור זמן קצר הוא שוב ניזכר בבננה השבורה. להזכירכם, ילדים יותר בריאים מאיתנו והם לא ממהרים להדחיק או להתכחש לריגשותיהם. אני וחברתי החלפנו מבטים והתגייסנו למשימה הבאה. החלטנו להתאבל יחד איתו על הבננה השבורה. רקענו ברגלינו יחד איתו והצטערנו יחד איתו על הבננה השבורה. הוא כל-כך הופתע, חיוך קל עלה במהרה על פניו והוא הסכים לקבל את התפוח שהוצע עוד קודם. במקום לקבל את התפוח כפיצוי מיידי וריקני הוא קיבל את התפוח ממקום של השלמה וקבלה - וזאת רק לאחר שהוא קיבל מקום מלא לכעסו ותסכולו.
אולי קשה לנו כהורים לגלות סבלנות לחדוות הרגע של ילדנו? אולי במסתרי ליבנו אנו מקנאים ביכולת המופלאה של ילדנו להתחבר אל רצונותיהם, להנאות מהרגע וממסע הגילויי התמידי בו הם שוהים רוב הזמן?
אנו שומרים על ילדינו,מלמדים אותם מה אסור ומה מותר כדי להגן עליהם אך מאבדים מתוך כך את תפקידנו כתלמידים של ילדינו. תלמידים של החיים במלוא תמימותם, פגיעותם ועוצמתם....

לתגובות: גיל שמרות