חוש הריח, בושם ומיניות
מאת: גיל שמרות, תרפיסטית בשילוב אומנויות התחברות אל הרגשות באמצעות אוכל - חושי הריח והטעם.
לתרבות יש השפעה על ההתייחסות שלנו לריחות השונים,אם בעידוד להתבשם או אם בנטרולם, אם בשיפוטם כטובים או רעים או אם באיזושהי התעלמות. מעניין לשים-לב שבעצם האנושות מייחסת חשיבות גדולה יותר לחוש הראיה והשמיעה ומזניחה את חוש הריח כשרבים למדו שיש משהו מביש בריחות. אם הראייה מאפשרת לנו בעיקר ליצור גבולות, למשל במרחק מינימלי מבן שיחנו, הרי שהריח מאפשר לנו לגלות את פריצת הגבולות הבלתי נראית. פריצת הגבולות יכולה להתבטא בריח רע שפולש או מאותת מצוקה או בריח טוב שמושך לקירבה או לאינטימיות.
תינוק שזה עתה נולד שואף אויר בפעם הראשונה ובאותה שאיפה - לפני שעוד הספיק לשמוע, לגעת או לראות - שזורה באופן נצחי ההרחה. יומיים בלבד מיום היוולדו - מתוך הרצף הבלתי פוסק של הריחות המגוונים - יפנה התינוק את ראשו בעקבות הריח אל כיוון שד אמו. התינוק לא יפנה את ראשו לכיוון שד של אם אחרת או לכיוון פטמה מלאכותית של בקבוק. הוא מכיר בריח אמו והעדפתו ברורה לו. לכל אדם יש ריח אישי שמושפע מתורשה, ממצב בריאותי, תזונה, מצב רגשי כשעובדה ידועה נוספת הקשורה להיבט הקיומי היא שהריח עוזר לנו לגלות סכנות: ריח רקוב או רעיל של מזון, ריח של גז ועשן.
ריח של עשן נחשב בעיני רבים כיום לדוחה אולם בעבר ריח זה היה סמל לנשיות. לריח יש יכולת השפעה חזקה על ההתנהגות שלנו שמתבטאת בהתקרבות למקור הריח או התרחקות ממקור הריח, כשההתנהגות לרוב מושפעת מההתיחסות של התרבות לריחות השונים.
לריח הייתה השפעה גדולה על האדם מאז ומתמיד, כשהשפעה זו ניכרת הן פיזיולוגית והן פסיכולוגית. הבושם, למשל, הנו דוגמה להשפעה על סוגים שונים של משיכה ובהם המשיכה המינית.
בושם ומיניות:
אצל בעלי חיים שונים כגון פרפרים, קופים, דגים וחזירים מופרש חומר ריחני שגורר התנהגות מינית. לפרחים יש ריחות וצבעים עזים על מנת להפעיל את המשיכה המינית שלהם. בקרב המדענים יש הסבורים שיש קשר בין ריח והתנהגות מינית אצל בני אדם אולם הם אינם יודעים כיצד מתרחש הדבר. ליצרני הבשמים מאידך מאז ומתמיד היה ידוע הקשר הישיר למיניות.
הקישור בין בושם למיניות נעשה על ידי יצרני בשמים שהשתמשו בתמציות שהופקו מבלוטות מין ומהפרשתם של בעלי חיים שונים (לווייתן הזרע, צבי המושק) כבר במאה הקודמת . כלומר בתהליך החשיבה ביצירת הבושם יש הקבלה לפן החייתי של בעלי חיים, אך מכיוון שחייתיות מנוגדת לתרבות ולאנושיות ריח הבושם עצמו צריך להיות מתוחכם. לא ניתן לראות את מולקולות הריח, לכן יש אפשרות לרמוז לאינטימיות אפשרית,לשדר מסר מעורפל אך גם להתכחש למסר שנושא הבושם או להתעלם מקיומו.
ישנה הנחה כי הנשים היו הראשונות שהשתמשו בבושם לגירוי מיני. בזמנים "הפרימיטיביים" נמשכו הגברים לנשים מהן נדף הריח הנשי הטבעי בעוצמה ונשים אחרות נאלצו להשתמש בריחות מלאכותיים, כך שהבושם היה למעשה גרסה מלאכותית של הריח הטבעי.
למרות חשיבותו של חוש הריח אין הוא מקבל חשיבות כה גדולה והדבר מתבטא בדלות המילולית. אוצר המילים שמתאר את הריחות מצומצם ובעיקר שאול מחושים אחרים - "מתוק, קל, חמצמץ, כבד, אוורירי", וכו'. התיאור בדרך כלל יהיה עקיף או מטאפורי כשיש גם קושי להשוות בין ריחות מבחינת המהות והאיכות שלהם. הקשר הפיזיולוגי בין הריח למרכזי השפה חלוש ביותר ולכן במקום לנקוב במילה ספציפית אנו מתארים מה הריח גורם לנו להרגיש-"מגעיל...מעורר...נפלא".
סיבה אפשרית לקושי שלנו לנקוב בשמותיהם של הריחות השונים: התרגשות עצומה מעולם ויזואלי, עתיר ומילולי שניתן לפענוח בלא כל קושי, ואילו הריחות נמצאים לעתים קרובות על קצה הלשון - אך לא קרוב יותר -וכך הם מקבלים מעין ריחוק מכושף, תעלומה, עוצמה שאין לה שם, כעין קדושה. כשאני מריחה משהו, רצף של זיכרונות ותחושות יכולים להציף אותי ולהחזיר אותי אל מחוזות ילדותי - אל רגעים מרגיעים ואף רגעים מפחידים - כיצד אוכל לתאר זאת במלים? הייתכן כי הקשר הבלתי נמנע והכל-כך מסתורי בין ריח לזיכרון מקשה על מלאכת הביטוי?
הזיכרון הבלתי נמנע:
לעיתים בכוחו של ריח להחזיר אותנו אחורה במסדרונות הזמן לחוויות רגשיות נשכחות.
רק מקריות שעשויה או עלולה לנבוע מהרחה או טעימה תזמין זיכרונות רגשיים חזקים וחמקמקים שקבורים תחת הזיכרונות היבשים הידועים והצפויים. אך כיצד פועל אותו מנגנון היזכרות? וכיצד הוא קשור לחוש הריח?
הקשר המדעי:
כשמרכז ההרחה מבחין במשהו - בשעת אכילה, התעלסות מינית, מפגש רגשי או טיול בשדרה - הוא מאותת למרכז העצבים במוח ושולח הודעה היישר אל מערכת הביינים במוח שלנו. חלק מסתורי, קדום ורגשני ביותר שבו אנו חשים, מתאווים וממציאים...
עובדה קיימת היא שהמוח הרגשי היה קיים זמן רב לפני המוח החושב - המוח הרציונלי. השורש העתיק ביותר של חיינו הרגשיים מצוי בתחושת הריח - באונת חוש הריח, בה תאים סופגים ומנתחים ריחות. כשחוש הריח בתקופה הפרימיטיבית היה הכרחי להישרדות, מרכז חוש הריח היה מורכב משכבה אחת של תאים שסופגת את הריח וממיינת לקטגוריה הרלבנטית: אכיל או רעיל, זמין ליחסי מין, אויב או ארוחה ושיכבה אחרת של תאים שולחת דרך מערכת העצבים אותות רפלקסיביים שמאותתים לגוף עם לנשוך, לירוק, להתקרב, לברוח או לרדוף.
שכבות חדשות הופיעו עם הופעתם של היונקים והוסיפו עוד רגשות: פחד, כעס, תשוקה, זעם, מאוהבות וכו'.
מושב המחשבה תרגם לחשיבה את מה שתופסים החושים ואפשר לנו לפתח תחושות ומחשבות על רעיונות, סמלים, הדמיות ואמנות. המבנים הלימביים ייצרו את הרגשות של העונג והתאווה המינית וכשהתווספה גם האהבה, הקשר בין אם וילד אפשר את התפתחות האנושות.
מושבם של הרגשות החזקים ביותר הוא השקד, המתפקד כמחסן של זיכרון אמוציונלי ו"מומחה" לעניינים רגשיים ומשמעותם. יש סיכוי רב יותר לכך שנזכור, לדוגמה, את היציאה הראשונה שלנו עם בן / בת המין השני, או מה בדיוק עשינו כאשר נודע לנו על התמוטטות מגדלי התאומים. ככל שגירוי השקד חזק יותר, כך תהיה ההטבעה חזקה יותר. החוויות המפחידות אותנו או המרגשות אותנו ביותר בחיינו הן בין הזיכרונות שאיננו יכולים למחוק.
השקד, מתוקף תפקידו סוקר את ההתנסות שלנו בחיוב ומשווה אותה באופן אסוציאטיבי עם מה שקרה בעבר. אך בגלל שהמשוואה היא אסוציאטיבית אנו לעתים נגיב בבהלה על ההווה בדרכים שהוטבעו מזמן מרגשות שנלמדו בתגובה לאירוע דומה במקצת לאירוע הנוכחי. לדוגמה, אחות בבית חולים צבאי שהתנסתה בטראומות קשות שהתבטאו בהתקפי חרדה וגועל בזמן מלחמה עקב טיפול בפצועים רבים, שחזרה תגובות אלו בבית החולים בעת שהריחה חיתול מסריח של תינוק.
אי דיוק של המוח הרגשי נגרם גם בעקבות העובדה שמקורם של זיכרונות רגשיים חזקים הם בשנות חיינו הראשונות במערכת היחסים בין הפעוט למטפלים בו. בתקופה זו ההיפוקמפוס (זיכרונות של סיפורים) והחשיבה הרציונאלית עדיין לא מפותחים לעומת השקד- הזיכרונות הרגשיים שמגיע למלוא התפתחותו בעת הלידה. לתינוק אין מילים להגדרת החוויות הרגשיות, וזו הסיבה שכאשר מופיעים זיכרונות רגשיים בשלב מאוחר יותר בחיים - אין שום קבוצה תואמת של מחשבות המנוסחות במילים לגבי התגובה המשתלטת עלינו.
אחת הסיבות לכך שלעתים אנו כה מבולבלים מהתפרצויותינו הרגשיות היא אפוא העובדה שמקורם נעוץ, תכופות, בתקופה מוקדמת מאוד בחיינו, כאשר הדברים היו מביכים ומבלבלים, ועדיין לא היו לנו מילים לצורך הבנה של אירועים. כך, יש לנו רגשות כאוטיים, אך לא מילים להבעת הזיכרונות אשר יצרו רגשות אלו.
הייתכן כי סיבה זו דומה ו/או קשורה לאי היכולת שלנו להגדיר ריחות? האם הריח שקשור באופן ישיר לזיכרון מזכיר לנו לעתים רגעים מסעירים של שמחה או פחד בהם הרחנו דבר מה וריחו היום מחזיר אותנו לאותה חוויה של שמחה, פחד, עלבון, שלווה או בדידות? האם כשאנו מנסים לתאר את הריח אנו בעצם ממקום לא מודע, מנסים לתאר את הרגש ולכן כל כך מתקשים?וגם אם הצלחנו לתאר את הריח, הרי שהתיאור מתהווה טיפת מים אחת מתוך ים של חוויות רגשיות וחושיות שעברו עלינו לפני זמן רב.
גיל שמרות 
