שאלות נפוצות מפורום עבודה סוציאלית וטיפול באומניות
אפשר ללמוד תרפיה באומנויות במגוון מקומות: מכללת בית ברל, סמינר הקיבוצים, מכללת דוד ילין השלוחה הישראלית של לסלי קולג' ועוד.
ככל הידוע לי רק לסלי קולג' מעניק תואר שני, וכל היתר מעניקים תעודה בסיום הלימודים, אולם ייתכן ואינני מעודכנת בתחום.
בתוך המונח "תרפיה באומנויות" נכללים תחומי אומנות רבים: דרמה ותיאטרון, ביבליותרפיה, אומנויות פלסטיות, תנועה, מוסיקה ועוד. בכל מקום לימודים יש התמחויות שונות במספר מתחומי האומנויות, כמו למשל באוניברסיטת בר אילן ניתן ללמוד תואר שני בתרפיה במוסיקה. אולם פרט לתחום זה, אין באונ' בר אילן לימודי תרפיה בתחומי אומנות אחרים. במכללת דוד ילין יש לימודי תרפיה באמצעות בעלי חיים, תחום ייחודי למדיי שאין במרבית מקומות הלימוד של התרפיות השונות.
בדרך כלל משך הלימודים כשלוש שנים.
לסיכום,
במידה ואת שוקלת לימודי תרפיה באומנויות, עליך להחליט על תחום התמחות ומתוך כך להתחיל ולבדוק באילו מן המקומות מלמדים את התחום בו את מעוניינת, איזה סוג לימודים אלו (תואר שני, תעודה וכו') ומהן דרישות הקבלה.
את מתארת מצב מתמשך בו במשך שנים בעלך סובל מבעיה זו. אני הייתי ממליצה ללכת לאיבחון מקצועי, ולטיפול אצל פסיכותרפיסט. מצב שכזה הוא לא קל הן עבור המטופל עצמו (שבדרך כלל גם חווה באמת מכאובים שונים, גם אם הם "לא אמיתיים"), והן עבור משפחתו. טיפול בהפרעה יביא הקלה לכולכם
אמי (73) הסובלת מכאבים, אובחנה כנמצאת בדיכאון שהוא בעצם הגורם לכאבים. האם ניתן להיעזר בטיפול באמנויות במצבי דיכאון?אני הייתי ממליצה לך בחום לשקול את שילובה של אימך במועדון יום לקשישים. במועדון שכזה יש מגוון פעילויות,כגון: אומנויות, התעמלות, טיולים, הרצאות וכדומה. המועדון מיועד לאנשים עם בעיות שונות, החל ממוגבלות פיזית, וכלה בבדידות, דיכאון ובצורך בחברה.
לגבי טיפול פסיכולוגי אינני בטוחה כי זה הדבר המתאים בשלב זה. דווקא טיפול תרופתי אנטי-דיכאוני הוא נפוץ בגילאים המבוגרים, ואולי היה כדאי לשקול מתן טיפול שכזה.
בכל מקרה, לגבי הטיפול התרופתי ניתן להתייעץ ראשית עם רופא המשפחה ולערב אח"כ פסיכיאטר או פסיכוגריאטר. לגבי השילוב במועדון קשישים , אפשר לברר על כך אצל העובדות הסוציאליות בביטוח לאומי או בלשכת הרווחה המקומית.
תשובה: הרגישות שלך אל הילדה שלך ואל השינויים המתחוללים אצלה מעוררת הערכה. נראה שהרגישות של ילדתך מצליחה "לגעת" בך, ולעורר רגשות גם אצלך. את תוהה מאיפה הרגישות הזו, ומיד נותנת הסברים אפשריים כמו הפרידה הקשה מהאב וההתעלמות מקיומו הלא ברור (בשביל הילדה).
אני לא יודעת לענות לך מאיפה נובעת הרגישות, אבל אני מסכימה איתך שיש מקום לסייע לילדה. לדעתי יש לדבר עם יועצת בית הספר/ הגן ולבדוק אפשרות של טיפול באומנות שבעיני מצוין בגילאים הללו.
הילדים לא ממש מרגישים ב"טיפול" ויחד עם זה מקבלים הרבה מטיפול שכזה.
תשובה: אכן קיימים טיפולים קבוצתיים באומנויות, ייתכן מאד שקיים אפילו בבית הספר של הילדה.
אני הייתי ממליצה להתייעץ עם יועצת בית הספר, והיא אמורה לדעת היכן תוכלי למצוא באזור הספציפי את הטיפול אותו את מחפשת.
אם אינך מעוניינת לשתף את בית הספר, אזי את יכולה לפנות לאתר של יה"ת של המטפלים באומנויות, ולבקש מהם רשימה של כל המטפלים באזור מגורייך.
תשובה: מטרת הטיפול אינה "חשיפה של דברים", אלא טיפול בחלק הנפשי ובקשיים. אולם תוך כדי הטיפול לעיתים נחשפים ארועים וקשיים, שמתוכם ניתן להבין את התנהגות הילד.
באופן מעשי, הייתי ממליצה לך אכן לפנות לגרום טיפולי ולבחון את שליחת הילדה לטיפול, ולו רק כדי להיות שקטה. טיפול באומנויות נתפס בעיני ילדים רבים כ"חוג", ולכן עניין הסטיגמה אינו תקף, וכולם נהנים ....
תשובה: שנית, לעניין שאלתך: ברור שהילדה זקקה לגבולות ברורים, אולם לפני כן יש לדאוג לאחידות דעים בין האב לאם, כי אחרת, כמו שאת מספרת, היא יודעת לנצל את ההבדלים בגישות.
קשה מאד לתת יעוץ ספציפי דרך הרשת, ולכן, על מנת שתדעו כיצד עליכם לנהוג ומה כדאי לעשות, אני ממליצה לכם לפנות ליעוץ הורים. לא מדובר בטיפול ארוך טווח, אלא מספר פגישות בהן תוכלו לקבל כלים כיצד להתנהג. אתם יכולים להתייעץ עם הגננת או הפסיכולוגית הקשורה לגן איך להגיע לייעוץ שכזה (ואולי הפסיכולוגית של הגן תוכל להנחות אתכם בעצמה).
תשובה: את מתארת מצב מורכב, מין תיאור כזה של נקודה בחיים.
לפי כתיבתך נראה שכבר ביקרת בטיפול (לפי האבחנה) ולא ברור לי אם את עדיין ממשיכה בו.
לפי דעתי יש להתמיד בטיפול ארוך טווח, ויחדעם המטפל/ת יש לבדוק את האפשרויות העומדות בפניך: יציאה לדיור מוגן, השתלבות במועדון אחר הצהריים ועוד הרבה רעיונות.
אולם כל אלו צריכים להבחן באופן ספציפי עבורך, האם זה מתאים וכו'.
אפשר גם להתייעץ עם העובדת הסוציאלית של העירייה שאחראית על אזור מגורייך לגבי טיפול (נפשי), אפשרויות דיור מחוץ לבית וכדומה.
תשובה: נראה שעברת חוויה מאד מורכבת עם אביך, עד שהגעתם לכדי קיצוניות של כמעט להגיש תלונות הדדיות במשטרה.
אני שמחה לשמוע שהמצב השתפר מעט מאז, ומקווה שאתם חושבים כיצד להמשיך ולתקן את מה שקרה ביניכם.
לגבי שאלותיך על קצינת המבחן, לצערי אינני יודעת בתחום זה. להערכתי, אתה יכול להתקשר לקצינה אליה הוזמנת ופשוט לשאול את כל השאלות הללו.
תשובה: לפי תיאורך נראה שהילדה מצויה באיזשהי מצוקה או קושי.
אני קוראת כיצד את מקפידה לכתוב שבבית לא חסר לה דבר, ושהחינוך שהיא מקבלת הוא פתוח, ליברלי ונגיש.
הבעיה של הילדה אינה בהכרח מפורשת כבעיה בבית או בקשר שלכם ההורים עימה.
זה יכול להיות מאלף ואחת סיבות.
להערכתי, יש מקום לפנות לייעוץ הורים אם במסגרת ביה"ס, דרך היועצת ופסיכולוג ביה"ס, או אם בפנייה למטפל באופן פרטי.
לאחר שאת ההורים תקבלו ייעוץ לגבי כיצד לנהוג אל הילדה, ייתכן והמטפל יחליט שגם הילדה עצמה זקוקה לטיפול.
תשובה: מה עושים? אוספים את שארית הכוחות שנותרה, גם אם היא קטנטנה, ואף מזערית, והולכים לטיפול, הולכים לקבל עזרה.
זה הכי חשוב, יותר מכל דבר אחר.
טיפול יכול להיות דרך קופ"ח, דרך המרפאה לבריאות הנפש הקרובה למקום מגורייך, דרך מטפלים פרטיים ועוד ועוד דרכים.
החשוב הוא להשיג עזרה, וכמה שיותר מהר.
הסבל שניכר מדברייך, הוא כואב וקשה.
אני משוכנעת שהיית רוצה להפסיק אותו, לנוח קצת.
פני לעזרה.
תשובה: אין דרך פלאים שדרכה ניתן להחלים מאכילה כפייתית, ונראה שאת משקיעה כוחות ואנרגיות למטרת הטיפול בהפרעה, ועל כך אני רוצה לומר לך יישר כח.
אפשרות נוספת, בנוסף לטיפול הנוכחי הוא הצטרפות לOA, דההינו, אכלנים כפייתיים אנונימיים. האם שמעת עליהם? האם ניסית? מה דעתך על הרעיון?
כמובן שאפשר לחשוב על עוד רעיונות רבים בעיקר כאלו שיגרמו לך לצאת ולהיות בחברת אנשים: חוגים שונים וכו'.
תשובה: צר לי לשמוע על האירוע של אימך, אולם אני חייבת לעודד את רוחך ולספר לך שעם טיפול יעיל ומהיר, אימך יכולה לשוב לאיתנה, ואפילו אם התיפקוד לא יחזור במלואו, עדיין התחושה הפנימית תהיה טובה.
ראשית, יש צורך בפיזיוטרפיה מאסיבית, על מנת לנסות ככל האפשר להרחיב את רמת התיפקוד העצמאי שלה.
יתרה מזו, אפשר ליצור קשר עם המועדון בו היא נהגה לשהות בטרם האירוע ולבדוק אם אין להם "תעסוקת בית". תעסוקה זו, שמתקיימת במספר יישובים, היא למעשה ניסיון לעודד את הקשיש לסוגי תעסוקות שונות המתאימות למצבו הייחודי, גם אם הוא אינו מסוגל להגיע למועדון.
עוד הייתי שוקלת להחזיר אותה למועדון לתוכנית אולי מצומצמת יותר, אבל להחזיר אותה למעגל החברתי הקודם שלה, לאנשים אליה היא הורגלה, ואולי אף להשתמש בעובדת הסוציאלית שבמועדון על מנת לעודד את רוחה של אימה, ולשכנע אותה לחזור לפעילות במועדון, ככל שכוחותיה יוכלו לה.
תשובה: אני מבינה היטב את החששות והפחדים שלך. הילדים הרכים שלנו שאנו מתאמצים לגדל ולטפח בעולם נקי מפשעים ומרוע, עלולים להינזק דווקא במקומות הכי מוגנים לכאורה, כמו גן הילדים.
להערכתי, אם יש לך איזה שהוא חשש, את יכולה פשוט לדבר עם הילדה בעדינות, לשאול אותה אם היא מכירה אנשים מבוגרים, אם מישהו מהם אי פעם עשה לה משהו שהיא לא אוהבת וכדומה. יתרה מזו את יכולה להתבונן עליה כיצד היא משחקת בבובות. פעמים רבות דרך בובות ומשחק בהן ניתן לראות התנהגויות מוזרות.
כמובן שאת יכולה להיוועץ בגננת או בפסיכולוגית של הגן כדי להיות בטוחה ורגועה יותר
