בסבך הרגשות

גיל ההתבגרות הוא תקופת מעבר להורה ולמתבגר גם יחד. תקופה זו מאפשרת מגוון של התנסויות וחוויות, בעת שהמשימה המרכזית היא גיבוש הזהות. היטיבה לתאר זאת אנה פרויד, פסיכואנליטיקנית של ילדים, בתו של זיגמונד פרויד: "נורמלי הוא שהמתבגר ינהג בדרך לא עקבית ובלתי צפויה מראש, יילחם בדחפים שלו וישלים אתם, יאהב את הוריו וישנא אותם. ייבוש להכיר באביו ברבים, ובאורח לא צפוי ישתוקק לשוחח אתו מקרב לב. המתבגרת תשתוקק לחקות ולהזדהות עם אחרים, בעוד היא מבקשת בלי הרף את זהותה שלה. יותר מבכל זמן אחר, תהיה נדיבת לב ובלתי אנוכית ובעלת שאיפות אומנותיות ונטיות נעלות, ועם זאת להפך - מחשבת את דרכיה, שקועה בעצמה ואנוכית". בכל תקופת חיים אחרת, ייחשבו תנודות וניגודים קיצוניים כאלה בלתי נורמליים לחלוטין, אך לא בגיל ההתבגרות. ייתכן שעיצוב האישיות הבוגרת אורך זמן רב יותר, וה"אני" עורך ניסיונות ובודק אפשרויות. בתקופת חיים זו המתבגרים נעים בין אגואיזם ותפיסת עצמם מרכז הקיום לבין נטיות להתמסר ולהקריב את עצמם; בין חיים חברתיים סוערים לבין שאיפה לבדידות; בין כניעה עיוורת למנהיג למרידה בכל סמכות שהיא; בין התנזרות והיי משמעת חזקים להתמכרות לאינסטינקטים (סמים, אלכוהול); בין אופטימיות וקלות דעת לפסימיזם שחור; בין פגיעה והעלבת הזולת לבין תחושה עצמית של פגיעות יתר ובדידות.

בתקופת מעבר זו מופר האיזון שהיה קיים עד כה. זהו הגיל של גדילה, הבשלה מינית ושינוי בפרופורציות הגוף. כעת נעשית אטרקטיביות גופנית למשתנה חשוב ביותר אצל הבנות, ואילו אצל הבנים - דרגת ההתפתחות והכוח האתלטי. מחקרים מראים את ההתמקדות הרבה בהופעתם, ואת רצונם להשתנות באפיונים פיזיים. כך, איחור בהבשלה המינית גורם פגיעה בביטחון ובסטטוס, ואילו הקדמה בהבשלה המינית, מחזקת תחושה של בושה וחריגות. בספרו האחרון תיאר אוגדן, פסיכואנליטיקן אמריקני, את עבודתו עם מטופלות מתבגרות, הסובלות מהפרעת אכילה מסוג בולימיה. מתברר, שהמתבגרת לא יודעת במה היא חושקת, ועל מנת להדוף את הבהלה הקשורה בהכרה זו, היא נוהגת באוכל כמו היה הדבר הנחשק. כך, תאכל באופן אובססיבי וטקסי ולעולם לא תרגיש מלאה, מאחר שהאוכל אינו המענה לתשוקה. היא משתמשת בו כדבר הנחשק, בעוד, שלמעשה היא אינה יודעת מה פירוש הדבר להרגיש תשוקה. באחד המקרים, כילתה מתבגרת במצב של חרדה קיצונית כיכרות לחם רבות, ועקב כך נדרשה התערבות כירורגית. לאימה סיפרה הנערה, שבשבוע שחלף נראה לה הכול חסר צבע. מתברר שהמתבגרת לא יכלה ליצור מרחב פסיכולוגי, שבו אפשר ליצור צורך או תשוקה. היא אכלה בצורה נואשת, בנסותה ליצור תחושת רעב, שישמש הוכחה לכך שהיא חיה. הפרעת אכילה מסוג אנורקסיה נרבוזה, נובעת מפניקה מההתפתחות וההבשלה הפיזית והמינית, חרדת הנערה מפני הפיכתה לאישה וניסיונה לעכב תהליכים אלה. יש הרואים באנורקסיה ניסיון למנוע כל קשר עם הדמות המזינה (האם, בדרך כלל), דרך הסירוב לאכול. בכך מושגת תחושה כוזבת של שליטה, היפרדות, יצירת זהות של רזה, וכל זאת בלי המחזור וההתפתחות המינית.

שתי גישות עיקריות מנסות להסביר תקופה סוערת זו: הגישה הפסיכואנליטית, שעוסקת בשינויים תוך-נפשיים אצל הפרט, והגישה הפסיכו-חברתית, העוסקת בפעולותיו ושאיפותיו של הפרט, בעקבות התהליכים החברתיים. עקב עליית עוצמתם של הדחפים, מופר האיזון בגיל זה, ואנו עדים למאבק בין הדחפים המחפשים פורקן, לבין ה"אני", שמנסה להתגבש ולשמור על איזון, כשלנגד עיניו עומדים המוסר והחברה. אפשר שתוצאת הפרת האיזון תהיה ניגודים ופיצולים: תוקפנות בלתי נשלטת, אי-סדר ולכלוך במקום סדר וניקיון, צניעות - ומצד שני אקסהיביציוניזם, חלומות בהקיץ, פנטזיות ופחדים. בעלייתם של הדחפים על חשבון מנגנוני ה"אני" האחראים לבקרה ואיזון, נגלה התנהגויות תוקפניות ולעתים עברייניות (סמים, אלכוהול, סטייה), התנהגות מינית בלתי מבוקרת ונסיגה בלימודים ובבית הספר. כשה"אני" גובר על הדחפים, נגלה נטיות נזיריות, עכבות, ביישנות, הסתגרות חברתית ועצבנות. צעירים אלה פוחדים מפני כמות הדחפים ונראה להם, שהכי בטוח הוא להוסיף איסורי חברה, להימנע מכל אירוע חברתי ופוריטניות. לעתים תהיה תנועת מטוטלת מסגפנות להתפרקות פתאומית: לפתע המתבגר מפנק עצמו בכל מה שנחשב אסור, ומתעלם מכל הגבלה חיצונית. מבחינה חברתית ומשפחתית, קשה להכיל את זה, אך למתבגר, זו התחלה של יציאה מהעכבות וניסיון לעבד תקופה זו. צורת התמודדות אחרת היא אינטלקטואליזציה, שבה יש צורך לחשוב על נושאים מופשטים, שברומו של עולם. רבות מהידידויות מבוססות על שיחות פילוסופיות בנושאים כמו משמעות הקיום, צדק ואי-צדק בעולם, משמעויות המוסר וההגינות וכדומה. תהליכים אינטלקטואליים אלה מתורגמים לרעיונות ולמילים, כדי לעבד את הרגשות המתעוררים והמאיימים. בתקופה זו הם קוראים תיגר על כל הערכים שהפנימו, בנסותם להינתק מהמשפחה ולבודד את עצמם מאלה שאהבו בעבר. מכאן סכנת היחשפותם להשפעות קיצוניות ולקבוצות אנטי חברתיות. ייתכן שיופנו הרגשות לקבוצת הגיל, ליצירת ידידות נלהבת או להתאהבות. לעתים אנו מוצאים הזדהות עד כדי התבוללות, שינוי בכתב יד, בצורת דיבור, בלבוש, בתסרוקת וכדומה. טרם פגישתה עם חבר שאלה אותי נערה: אמרי לי איך לנהוג כשאני נפגשת אתו, האם עליי להיות רצינית או עליזה? להתנשק אתו בפגישה הראשונה? להיראות חכמה או לא? לדבר עליי או עליו? ניסיתי לומר לה, שטוב תעשה אם תנהג לפי רגשותיה. היא, ניסתה לשכנע אותי, שאדם צריך להתאים את עצמו להעדפותיהם של אחרים וסיימה, שאם לא יאהב אותה, אין טעם לחייה. בתקופה זו מופנית למתבגר הדרישה של החברה להשגת עצמאות - דרישה לא פשוטה, שכן קיים גם לחץ נגדי לתלות. להורים, לחברה ולמתבגר יחס אמביוולנטי: על ההורים לעבד את תחושותיהם הסובייקטיביות של דחייה, סביב התנתקותו של המתבגר מהמשפחה, היחשפותו להשפעות שליליות ואי יכולתם לשלוט במתרחש. המתבגר חרד מהחדש, מתגעגע לביטחון ולחוסר האחריות של הילדות, יחד עם הרצון להיות יחידה עצמאית, ולנהוג לפי צרכיו ומחשבותיו. אופיו של הבית משפיע מאוד על עוצמתם של קונפליקטים אלה ועל המידה שבה תאפשר תקופת מעבר זו פיתוח אישיות בוגרת. בבית דמוקרטי קיימים מודלים שאפשר להזדהות אתם ולחקותם בנושא עצמאות, והתקשורת פתוחה לעיבוד חוויית הגיל. בבית סמכותי, יהיה הקונפליקט חזק, קשה ומעיק יותר. ייתכן שלא תתאפשר כל תקשורת עם המתבגר, והוא יחוש בדידות וצורך עז למצוא תחליף למשפחה. דבר מרכזי בהתבגרות היא התפתחות הזהות העצמית. כיום, בעולם התקשורתי המבולבל, על המתבגר להשיג מסגרת התייחסות, שדרכה יוכל להסתכל על המאורעות המשתנים במהירות, ולאחד את כל הזהויות לזהות מגובשת אחת. בתקופה זו המתבגרים מוצאים עצמם מתנהגים באופנים שונים, שואלים בחרדה "מי אני?" ומנסים תפקידים שונים. הסכנה היא בחירת זהות שלילית ויצירת איבה לתפקידים החשובים והמוערכים בחברה. לכאן נכנסת קבוצת הגיל, שתפקידה הגדרת זהות, מרד, ומקלט לחרדה: "לבד אני אבוד, יחד אנחנו חזקים". קבוצה זו משמשת תחליף ליחסים המנותקים בבית, פתרון לבדידות, פורקן לדחפים, ומכאן הנטייה להשתייך לקבוצות חברתיות אידיאולוגיות, ולחלופין לקבוצות תוקפניות סוטות.

לגדול, פירושו לתפוס את מקום ההורה ובכך, בפנטזיה הלא מודעת, יש בגדילה, מעצם טבעה, מעשה תוקפני של סילוק מישהו. מכאן הקושי העצום של המתבגרים, נוסף על צורכם להבין את מורכבות העולם החיצון ואת עצמם. מכאן הקושי שלנו, ההורים, ללוות את היקר לנו מכול בתהליך עזיבתו, יחד עם הפנטזיה שלו להחליף אותנו. המתבגר עדיין אינו בשל, ובכל זאת נחשף לעולם, על כל מה שהוא מציע - לטוב ולרע. אי-בשלות היא יסוד בריאות חיוני בגיל ההתבגרות, והיא חלק יקר-ערך בעולמו של המתבגר. יש בה חשיבה יצירתית ורעיונות לדרך חיים חדשה. החברה זקוקה לזעזועים שמחוללות שאיפותיו של מי שאין מוטלת עליו אחריות. כשהמבוגרים מוותרים מוקדם מדי על כס מלכותם, המתבגר נעשה למבוגר קודם זמנו, ותיווצר בגרות כוזבת. מצד שני, ויתור מאוחר מדי לא יאפשר לו את התהליך כלל. לכן, בליווי שלנו את התקופה הסוערת הזאת, עלינו לתת לה מקום, בלי לוותר על כיסאנו, וגם להאיר אזור דמדומים זה. נראה שהערכה כלפיהם והתעקשות על שמירת הקשר עמם, מתוך ניסיון להבין את התהליכים בתוכם ובתוכנו, יאפשרו לנו המבוגרים והמתבגרים - לעבור תקופה סוערת זו, כך שתשמש להם קרש קפיצה לחיים הבוגרים.

* תמר פרץ היא פסיכולוגית קלינית.

באדיבות: מכבי שירותי בריאות, מכביתון.

בואו לדבר על כך בפורום יחסי הורים ילדים