יומנה של ענת שחם ז"ל

אין להעתיק, לתרגם, לשדר בכל אמצעי, לאחסן במאגר מידע, לפרסם או להפיץ בכל אמצעי, כל חלק מן החומר המוצג ביומן זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול ביומן זה אסור בהחלט אלא ברשותה המפורשת של המשפחה, מראש ובכתב.

מרגע הכניסה שלה לפורום סרטן השד של עמותת אחת מתשע בלטה ענת שחם מיד ביכולתה הנדירה והבלתי אמצעית לשתף את כולנו ברגשותיה ובכל מה שעובר עליה. ליווינו אותה באותם שבועות של תנודות בין חרדה לתקווה, והערצנו את יכולת המאבק שלה ואת האופטימיות שהיא הקרינה.
מובנת על כן תחושת האובדן והכאב שהציפה את כולנו עם קבלת הידיעה על פטירתה, ומובן גם הצורך שהובע על ידי משתתפות הפורום לפרסם את קטעי היומן שלה מתקופת פעילותה בפורום.
לאחר שקיבלנו את האישור לכך ממשפחתה של ענת קיבצנו כמה מהקטעים שהתפרסמו בפורום והם מובאים כאן, לזכרה של ענת. בגלל מגבלות טכניות לא מובא היומן במלואו. היומן המלא מתפרסם באתר עמותת אחת מתשע.

צוות אחת מתשע , מנהלות הפורום

שלום לכולן ולכולם,
אם אכן הצלחתי להגיע אליכם, זה נס, כי אני מנסה כבר מיום ראשון לכתוב, ובדיוק האינטרנט כאן מקולקל, אז אם זה מגיע, זה הגיע מבעלי שלקח את הטקסט לנקודת אינטרנט שיש בעיירה הקטנה הזאת, שהיא יפה מאוד, אבל נראית כאילו באיזשהו אופן היא תקועה בימי הביניים. מדהים שלמעט הצוות של הקליניקה שגם האנגלית שלהם לא משהו, אף אחד שנתקלנו בו בבאד אייבלינג לא מדבר אנגלית.

אז אני בסנט ג'ורג' כבר יומיים וחצי. יש כאן עוד ארבעה מטופלים ישראלים והמלווים שלהם, וכולם מעבירים עצות וחוויות.

אז בינתיים נראה שהרופאים מסתכלים עליי כעל מקרה לא כל כך נורא, וזה קצת מרגיע אותי. אתמול עשו לי אולטרסאונד לכבד, וקבעו לי להיום מין פרוצדורה שנקראת "מחט חמה", שמתאימה במקרה שיש גרורה אחת שגודלה בין שניים לארבעה ס"מ. (הגרורה שלי הייתה 3.3), ואני מאוד שמחתי לעצם הרעיון להרוג את הגרורה על ידי החדרת המחט החמה אליה למשך עשרים דקות (אפילו שלמראה של המחט והרעיון שהיא תוחדר לגוף, אפשר להתעלף), אבל הבוקר התברר שספירת הטסיות שלי נמוכה מדי, והתהליך נדחה לשבוע הבא.

מדי יום עושים לי במשך שעה היפרתרמיה מקומית לכבד, ויש עוד טיפולים ואינפוזיות של כל מיני מינרלים וויטמינים, אבל אלה נראים קצת שוליים, מה גם שנראה כאילו אספו לכאן את כל השיטות שעזרו אי פעם למישהו להירפא מסרטן, ויש כאן גם אפשרויות לדמיון מודרך, רייקי ועוד. ובכל זאת התהליך היותר נחשב כאן הוא ההיפרתרמיה הכללית, שתהיה לי, בעזרת ה', ביום חמישי, שבה אורדם למשך כשש שעות, שבמהלכן יחממו את הגוף שלי כמעט ל42 מעלות, ואקבל כימותרפיה במינון נמוך. הרציונל של העניין הזה הוא שבזמן החימום התהליכים בגוף, כולל התחלקות התאים הסרטניים, מואצים, ואז הם פגיעים לכימותרפיה. שמעתי שהימים אחרי כן קצת בעייתיים, אבל אני מקווה שזה יהיה קטן עליי.

אני מפסיקה כאן. נשתמע,
ענת

שלום לכולן ולכולן,
כשאתם קוראים את זה, אני כבר כנראה אחרי ההיפרתרמיה הראשונה. זה לא טיפול קל, כפי שהסבירו לי פעם אחרי פעם, אבל משהו ממה שאנחנו עוברות קל?

עכשו שלוש בלילה, והתעוררתי, גם כי אני לא רגילה לישון רצוף כל כך הרבה זמן בגלל הבת שלי שמכל ציוץ שלה אני מתעוררת (בימים אלה היא אצל המשפחה של אחותי, ואני מבינה ששם היא כנראה לא משמיעה שום ציוץ, כי כולם שם ישנים לילה שלם... ואולי הם פשוט לא שומעים ציוצים), וגם כי אני מתוחה. בעיקר בגלל הדאגה לעניין הספירה הנמוכה של הטסיות, בעיה שיכולה לפגוע בקרישת הדם, בעיה שלא הייתה לי אף פעם קודם לכן, ובגללה מטרידה אותי השאלה אם ד"ר מיז'ו (איש מקסים ואינטליגנטי) יצליח לעשות לי "מחט חמה" ביום שני. הטיפול הזה (שבמהלכו מחדירים תוך כדי הרדמת טשטוש מחט ארוכה-פחד לגרורה שבכבד, ומזרימים דרך שני חרירים באזור הקצה שלה חום במשך 20 דקות) עשוי לגרום לדימום מהכבד, כמו שהביופסיה מהכבד עשתה לי, בגלל זה חשוב עניין הקרישה, אבל אני ממש-ממש רוצה אותו, כי הוא הסיכוי הכי טוב להרוג לחלוטין את הגרורה בכבד.

ההצלחה בטיפול הזה היא עצומה, היום תיחקרתי לגביו גם את ד"ר קרויס (רופא חכם ואיש כן וישיר שאחזור אליו עוד מעט), והוא סייג את זה בכך שהטיפול הורג את הגרורה המטופלת לחלוטין, אבל אי אפשר לדעת אם אין גרורות מיקרוסקופיות במקומות אחרים בכבד, ולגביהן הטיפול לא רלוונטי. נראה לי שאם היו אצלי כאלה, חס וחלילה, הן כבר היו משגשגות, ובין כה וכה עושים לי על הכבד היפרתרמיה מקומית ארבע פעמים בשבוע, ואני אעבור פעמיים במהלך שהותי הנוכחית היפרתרמיה כללית.

ויש גם הטיפול של מחר, כמובן, אני בצום, וניקו לי היום את הגוף מכל הפסולת (איכס), ואחרי שהצלחתי להירגע מזה, התבאסתי שאסור לי לאכול, ולשם שינוי ישבתי וקינאתי בבעלי שאכל מרק עוף שהוא הכין במטבח הכשר שבבניין הישן שרחוק מכאן בערך עשר דקות הליכה, כשאני שותה מרק צח בלבד. בדרך כלל, הוא יושב לידי בארוחות, מכרסם ירקות ואוכל לחמניות שהבאנו מהארץ בעוד אני אוכלת ארוחות של ממש.

ובכן, כמו שד"ר קרויס הסביר לי היום, מבחינתם הם רוצים למזער את מספר התאים הסרטניים הרדומים, שאותם קשה מאוד להרוג, ואז להעיר את המערכת החיסונית של הגוף ש"תטפל" באותם התאים כאשר הם מתעוררים, שהרי מערכת חיסונית תקינה מסוגלת לעשות את זה. זאת אומרת שאין להם שום יומרה להרוג את כל התאים הרדומים, אלא להביא את הגוף שלי למצב שהוא יעשה את זה, ושמעתה והלאה, גם אחרי סיום הטיפולים כאן (בעזרת ה') אני אצטרך לשמור על הרבה כללים של תזונה והתנהגות.

הבעיה בדרך שמוליכים אותנו בה בארץ היא שאנשים בעלי סרטן גרורתי מטופלים בעוד כימותרפיה ועוד כימותרפיה ועוד ועוד בלי שתינתן לגוף הפוגה ואפשרות לשקם את המערכת החיסונית, אפשרות שהיא הסיכוי היחיד שלנו לחיות עם הסרטן יותר משנה-שנתיים-שלוש, עד שייגמרו התרופות המעולות והחדשניות שהסרטן רגיש להן.

אחד הדברים שהכי דחפו אותי למציאת טיפול הכי מהר שאפשר היה דיאגרמה שבעלי הדפיס לי מהמחשב, בלי כוונה אני חושבת, שבה ראיתי בצד שמאל את הגרף שמתחיל בנקודה הכי גבוהה - מספר הנשים שהיו בטיפול של הגמזר לעומת תרופה שאני לא זוכרת מה היא - ואחרי כמה חודשים הגרפים של שתי התרופות ירדו לאפס. אפס! אז ממש עוזר לראות שלאורך כל הדיאגרמה הגמזר נתן תוצאות יותר גבוהות.

אז איך הורגים את התאים הרדומים? היום קיבלתי עירוי של גלוקוזה, שאמורה להעיר את התאים הרדומים לפעילות, אחר כך קיבלתי גמזר (גמזר הוא אחד משתי התרופות היחידות שמקבלים לא בזמן ההיפרתרמיה) במנה מופחתת, ובזמן ההיפרתרמיה כשתאי הסרטן יתחילו "להשתולל", יהיו שם הגמזר והציס-פלאטין שאקבל במהלך הטיפול, כדי לחסל אותם.

ההסברים שלי פשטניים, אני חוששת, אבל אני מקווה שעם זאת הרעיונות מובנים.
בכל מקרה, בפעם הקודמת כתבתי על הסוכר, ורציתי להמשיך עם דברי התזונאית (די צעירה, שלשם שינוי מהרבה אחרים כאן מדברת אנגלית טובה מאוד). ובכן, אסור לנו לאכול גם קמח לבן (אבל אם קשה, ככה היא אמרה, אפשר לאכול פה ושם פרוסת עוגה, אני מוותרת על זה לעולם ועד), אבל חשוב מאוד לאכול מאכלים מקמח מלא אורגני (כמו לחם ופסטה מחיטה מלאה) ולא לדלג על זה בגלל הטרחה של הקנייה המיוחדת והבישול הנפרד, כי דגנים חשובים מאוד לתחזוקה של הגוף. פעמיים בשבוע לאכול דגי ים, פעמיים בשבוע לאכול בשר, עדיף עוף או כבש, ואם בקר, אז נקי מטינופת, ודאי שלא בשר מעובד, והכי טוב בשר מדרום אמריקה, שמגיע בלי "טיפול" שמכסח לו את הצורה. כמובן, יורדים מהפרק כל המאכלים המשומרים, המעושנים והמעובדים. על גבינות קשות היא ממליצה, ועל יוגורטים ועל אקטימל (שבועיים - מדי יום, ושבועיים - מדי יומיים) וממליצה לא לאכול בכלל גבינות עם עובש. וחשוב מאוד, לאכול יותר ירקות מפירות, והרבה, ולהתחיל את הארוחה עם פרי או ירק. ועם כל זה, היא תחזור אליי אחרי שיתקבל "פרופיל הדם" שלי שיגיד מה אולי אסור לי מתוך הרשימה הזאת או מה אני צריכה לתגבר, כך שההוראות האלה צריכות התאמות קלות לכל אדם.

וואו, זאת ממש נהייתה הרצאה, אני פשוט מתרגלת לעיניכם את מה שלמדתי כאן, שתואם להרגשה שהייתה לי מאז שהתגלו הגרורות - שבלי מאמץ שכולל את כל ההיבטים של החיים אני לא אצליח לצאת מזה, ואגשים את הנבואה הנוראה שראיתי בעיני הרופאים והאחיות שנתקלו בי, ושמעתי במובלע בדברים שהם אמרו לי. אז עברתי דירה, שלחתי את הבת שלי לפעוטון, אני עושה דמיון מודרך, משתדלת ללכת לקבוצת תמיכה, באה לטיפולים האלה, משנה תזונה ומכניסה את עצמי למשטר של פעילות ומנוחה, ולא של סתם עייפות. אני מקווה שאצליח לעמוד בזה, ואפשר יהיה לקטלג אותי תחת הכותרת "ריפוי ספונטני", שזה אם לא ידעתם הכינוי של אלה במצבי שיוצאים משום מה מהנתיב הבטוח למוות.

אז, כמו שקראתי באיזשהו מקום, אף אחד לא אלוהים, ואף אחד לא יודע מתי מתים, ואף אחד כמובן לא יגיד מתי מגיע זמנו של אחר, ואנחנו יכולים להיות אחראים על המשך חיינו. אני מאחלת לעצמי שאצליח, וגם לכל אחת מכן שמצויה במצבי, ומרגישה שהיא מוכנה להילחם בכל דרך על החיים.

כבר ארבע וחצי. אני חוזרת לישון כדי שיהיה לי כוח לישון מחר שש שעות על שולחן הטיפולים.
יום טוב
ענת ש
chaim adds: I am giving all your messages to Anat, she is happy to get them.

היי
היום, כ"ב באב, יום ההולדת ה-40 שלי, וקיבלתי בו מתנה שעולה 700 יורו, אבל את שוויה אי אפשר להעריך: תקעו לי בכבד מחט חמה למשך 20 דקות, והרגו (הלוואי, אמן) את הגרורה ואת סביבותיה בגודל של 3.5 על 2.5, כשהגרורה כפי שנמדדה היום הייתה בערך 2.1 על 2.

האמת, קשה לי להתמסר לתחושה שניצלתי לעת עתה אחרי שנה וחצי שבה פעם אחר פעם קיבלתי בשורות נוראיות. החל באבחון הראשון, המשך בחזרה המקומית בעור של השד, ואחר כך החשד לגרורה בעצם, ואחר כך - המכה הגדולה מכולן - הגילוי שיש לי שתי גרורות בעצם האגן וגרורה בכבד. ואני רוצה לשמוח, ומפחדת שאולי נשאר בכבד תא רדום קטן (חס וחלילה, אני לא מאמינה שאני מעלה את האפשרות על הכתב), ואז אומרת לעצמי שאני לא מתכוונת "להכין" את עצמי למכה שעלולה לבוא, עדיף לשמוח על הקטל הנפלא שהרג גם כמה תאי כבד תמימים, לגבי מה שיקרה אחר כך, נתמודד עם זה אחר כך.

כל מי שבצד שלי יודעת מה זה להסתכל בנקודות הזוהרות, היפות, האלה בפט, ולדעת : "לפי הידע הרפואי הקיים, זה הולך להרוג אותי", ולראות במבטי הרופאים: "זאת הולכת להימחק בקרוב", ולתפוס את החמלה בעיני האחיות של טיפול יום, ובכלל להיות מתה-חיה. אני מרגישה שהיום עשיתי צעד ענק לעצמי וצעד קטן לחברותיי לצרה, אנחנו לא מקבלות את הדין בפסיביות, אנחנו נעשה הכל בשביל לחיות, לא את שלושת-ארבעת החודשים שמציעים לנו הרופאים שלנו (עם כאבים בכל הגוף וקבלת מנות דם יומיומיות זה לא מציאה גדולה), אלא שנים, שנים רבות.

וכשאני כותבת שנעשה הכל, אני מתכוונת להכל. אני יודעת שיהיה לכם נורא לקרוא את זה, אבל, לפי הבנתי וניסיוני בהרבה הרדמות כלליות וניתוחים, הייתי קרובה מאוד למוות בסוף ההיפרתרמיה, משהו עם מינון הנרקוטיקה או הכימותרפיה שלא התאים לגוף הרגיש שלי, ואין לי שום תרעומת, והרופא גם אמר לי לפני הטיפול שהיו מקרים של מוות בעת הטיפול. בקיצור, זה לא גן של ורדים, התהליך הזה, ותימצת את זה שקספיר ב"מהומה רבה על לא דבר", שקראתי אתמול בערב: "חולי אנוש נרפא רק בתרופה נואשת".

אז, עכשו אני אמחל על כבודי, ואניח לחיים לקחת אותי לסיבוב על כיסא גלגלים (ד"ר צבל, לפני שהלכה הביתה, כשראתה אותנו יושבים על הספסל, הזהירה אותי לא ללכת ברגל) בעיירה היפה להפליא, אך משעממת באותה מידה, באד אייבלינג.
ביי בינתיים
ענת ש

חזרנו, וחיים נרדם, ולי קצת כואב הכבד, אז החלטתי לתרגם לכם את התקציר שנתנה לי התזונאית לגבי עקרונות האכילה שאמורים לעזור לנו לשקם את המערכת החיסונית שלנו, שרק היא בסופו של דבר, ועם כל העזרה מהיפרתרמיה ושדות חשמליים ודמיון מודרך וכל מה שעולה בדמיונכם, עשויה להביס את הסרטן.

להשתמש במעט מלח ובתיבול עדין.
להימנע מאכילת נקניק ונקניקיות, בשר מעושן, בשר מומלח ומעיים (לאכול עוף, כבש ואפשר גם בשר בקר דרום אמריקאי שלא עבר שום עיבוד).
להימנע ממזון שמן, ובכללו מכל השומנים שבאים מבעלי חיים, מלבד חמאה ושמנת מאיכות מעולה. להשתמש בהרבה שמן זית מאיכות מעולה.
להימנע מקמח לבן וממוצריו. לאכול לחם ופסטה מקמח אורגני מלא. (חייבים לאכול לחם)
להימנע מסוכר לכל צורותיו, ממיצים ממותקים (מותר לשתות מיצי פירות וירקות טריים), מריבה, מג'לי, ממשקאות קלים (שתו רק מים!), משוקולד ומכל הממתקים.
להימנע לחלוטין ממזונות מקופסאות שימורים (גם מטונה, שאלתי), מאבקת חלב, וממוצרים מעובדים מתפוחי אדמה (עולים לי בראש צ'יפס וכל חטיפי הצ'יפס למיניהם).

לא סיימתי, אבל התעייפתי.
לילה טוב

שלום לכולן ולכולם
היום היו חוויות די רגילות, וכשהייתי בהיפרתרמיה המקומית, חיים הלך לספריה וחזר עם ערימת תדפיסים של תגובות שלכם. היה טוב לקרוא אותן, אני רוצה להודות לכל המעודדות והמעודדים ולפנות לד"ר לאופר (זה בסדר, אפשר לקרוא, זה כמו המכתבים האלה שפוליטיקאי שולח לחברו למקצוע דרך התקשורת)

ד"ר לאופר, שלום רב
אני לא מכירה אותך, אבל אני בטוחה שכשבחרת להיות אונקולוגית, רצית לעזור לאנשים לחיות חיים טובים יותר וארוכים יותר, ולא ראית אותם כאוסף של פרטים שמתנהלים לפי סטטיסטיקה, לכן ארשה לעצמי פה ושם לא להיות אקדמית, אלא לדבר איתך באופן פחות "מדעי".

אני חוששת שהחמצת לחלוטין את זווית הראייה שלי, אותי לא מעניינים המשאבים שכבר השקעתי או הפחד להודות בכישלון, אני לא באוניברסיטה ולא עומדת למבחנים, לא איכפת לי אם אנשים כבר מתייגים אותי כגיבורה או אם אני עוד צריכה להוכיח לעולם משהו, בקיצור לא מזיז לי מה תחשוב עליי ההיסטוריה, ואילו הספדים יינשאו על קברי.

מה שאני רוצה פשוט מאוד: אני רוצה לראות את הבת שלי גדלה, אני רוצה ללכת איתה לכיתה א', לחגוג איתה בת מצווה, לראות אותה מתאהבת, לנחם אותה ברגעים של שברון לב, לדאוג לה כשהיא יוצאת לנסיעה, לבכות בחתונה שלה, לעזור לה עם הילדים שלה. לא יותר.

תגידי לי, חולה כמוני, שתוך חודשיים מסיום ההקרנות התגלתה לה גרורה בעצם האגן, ואחרי שלושה חודשי 'קסלודה' התגלו לה עוד גרורה בעצם האגן ועוד גרורה בכבד, ואחרי שלושה חודשי 'נבלבין' הגרורה בכבד הכפילה את עצמה - מה היית חוזה לה? את הרי יודעת שמה שאת מכירה קובע בהכרח שחולה כמוני נדונה למוות קרוב, כמה חודשים, אולי שנה. אלא שהתחזית הזאת מבוססת על סמך המצבות הרבות של אלה שהלכו מבלי דעת בדרך הכימותרפיה לפי פרוטוקול.

את כותבת לי שאני החלטתי לקבל טיפול קשה בלי "הוכחות (מדעיות) שהקושי הזה באמת משתלם". אומנם אני לא עורכת מחקר, אפילו אין לי מספיק זמן אפילו ליצור קבוצות מחקר לפי הכללים המקובלים, ובכלל אני לא צריכה הוכחות מדעיות - ראיתי במו עיניי הוכחה אחת, ודיברתי בטלפון עם שתי הוכחות אחרות. הוכחות חיות.

ואם בכל זאת נדרשת ההילה המדעית, גיסתי הקריאה לי אתמול בטלפון מחקר (שנתן לה אונקולוג) שפורסם באיזשהו כתב עת אירופי על אונקולוגיה (לצערי הרב, לא הטרחתי את עצמי לזכור את שמו) שפרסם מחקר לגבי חולי סרטן המעי הגס שהיו להם שישה-שבעה מוקדים של גרורות בחלל הבטן שטופלו בהיפרתרמיה, ואחוז ההצלחה של המאריכים חיים - כלומר עדיין חיים בתום המחקר שנמשך כמה שנים - היה בין 20 ל-30 אחוז, דבר שלא נשמע כמותו בשיטת הפרוטוקול הכימותרפי הנקוטה אצלנו ובארה"ב כיום. אני מבטיחה שבקרוב אכתוב את שם כתב העת ושאר פרטים מזהים.

אני נוטה לחשוב שתסכימי איתי שהסיכוי היחיד "לצאת" מסרטן הוא להצליח להפעיל מחדש את המערכת החיסונית על מנת שהיא תילחם בעצמה בתאים הסרטניים. ואני בטוחה שתסכימי איתי שמערכת החיסונית לא מסוגלת להשתקם כאשר היא נתונה תחת מתקפה שבועית של כימותרפיה. המסקנה המיידית שאני מגיעה אליה היא שאם רוצים לצאת מהסרטן, אסור לו לקבל כימו במתכונת שבועית לאורך זמן כפי שנהוג אצלנו.

אז, פה יש לי כמה השגות לגבי דרך הפעולה של מערכת הטיפול האונקולוגי בארץ. לדעתי מחובתו של הרופא להסביר את זה לחולה שלו, ולא רק להגיד: "אל תשני את התזונה שלך". צריכה להיות קונספציה שלמה, ולא טיפול בבעיות פריט אחרי פריט, כמו שהמשיל לי מישהו לאחרונה משל לגבי עץ שהענפים העליונים שלו מתחילים להתייבש, והמטפל מנסר אותם, ואז התחתונים מהם מתייבשים, והוא מנסר גם אותם, וכן הלאה, אבל אם הוא היה מסתכל מסביב, היה מגלה שבין שורשי העץ מונחת מתכת רעילה, שאם הוא היה מוציא אותה, העץ בכוחותיו, אם עדיין נותרו לו כוחות, היה מתרפא מעצמו.

לגבי הדגשתך שהטיפול החשוב והיעיל בהרבה חולות הוא גמזר וציס-פלאטין, את בלי כוונה החסרת מידע, ודווקא החשוב יותר - מה זאת אומרת "יעיל"? כבר כתבתי את זה בפורום בעבר, אבל אחזור על זה שוב לשם נוחיות. כשהוצע לי הטיפול בגמזר, בעלי הדפיס מהאינטרנט פרטים לגביו. אני לא ממש התכוונתי לקרוא את זה, אבל העיניים שלי נמשכו מאליהן לדיאגרמה ש"המחישה" את יעילותו היחסית מול תכשיר אחר ישן יותר. הדיאגרמה הזאת הראתה שאכן מאותו מספר התחלתי של מטופלות, לאורך רוב הזמן, מספר השורדות מקרב צורכות הגמזר היה רב יותר, אלא ששני דברים מנעו ממני להתלהב מהנתונים. הראשון היה שבסוף הדיאגרמה הערכים של שניהם הראו אפס (0!) שורדות, והשני שקו הקואורדינטות התחתון דיבר בחודשים (!!!). אצלי המילה "יעיל" לא מתחברת לחומר שמודגם כך.

אני יודעת שהקטע הפטרוני הנוכחי של האונקולוגים בארץ, הוא להציע לחולים גרורתיים: "לכי על איכות חיים". סליחה, אבל איך אפשר להצמיד את הביטוי 'איכות חיים' למישהי שיודעת שנותרו לה חודשים לחיות, או למישהי שכאבים מנסרים את עצמותיה כל הזמן (לשמחתי, אני יודעת על כך רק מתיאורים של אחרים)? אני רוצה אריכות חיים, ואני פתוחה לשמוע כל דבר, ואני מתכוונת לעשות כל מה שההיגיון שלי וההוכחות החיות שאני רואה יאמרו לי לעשות.

ואם במחקר דיברנו קודם, יש לי הצעה נהדרת, ואני מעניקה אותה בלי לדרוש תמלוגים. אולי תפרסמי מודעה בעיתון, ותזמיני אנשים שחיים מעל לשלוש-ארבע שנים אחרי אבחון של גרורות. ערכי להם תחקיר (כמובן בעזרת צוות של עוזרי מחקר בעלי ראש פתוח) לגבי אסטרטגיות ההישרדות שלהם - הכל, בלי לצנזר, בלי להשמיט: הליכה למקובלים, בליעת פטריות, דמיון מודרך, שיטות תזונה, מגנטים, התעמלויות מהמזרח, היפרתרמיה, שילובים של שיטות ועוד ועוד. אני בטוחה שתקבלי מחקר מרתק הרבה יותר מכל השיעמומונים שמבשרים בהתלהבות השמורה לכותביהם בלבד על הארכת תוחלת החיים בעוד שבעה עשר יום וחצי.

ומלבד זאת, אולי נגלה גם שהאמונה של האדם במשהו (ולצורך העניין, זה בכלל לא משנה במה הוא מאמין) מסייעת לו להירפא, וחוסר האמונה, שרופאים לא רגישים במיוחד נוטעים בו, מורידה אותו אלי קבר מוקדם ממה שיכול היה להיות.


ואני אשמח אם בעוד ארבעים שנה, מעל קברי הפתוח, יינשא סתם הספד רגיל, בלי "גיבורה", בלי "אמיצה", אולי שיגידו שהייתי אמא טובה.

נשתמע
ענת ש

שלום, שלום
אני אחרי, והפעם זה היה קליל. פשוט אין מה להשוות.
בקרת הנזקים הפעם: חולשה יותר מהרגיל, חוסר יכולת לאכול כמעט, ובעיקר כאבים ביד ימין שנראית כבר כמו יד של "משתמשת" כבדה, אבל זה כבר הסוף של העינויים בה, ואני מתארת לעצמי שאילולא הפורט, שדרכו אני מקבלת את כל האינפוזיות חוץ מאשר בזמן ההיפרתרמיה הכללית, היה מצבי גרוע יותר.
אז מתחילים לחשוב על החזרה הביתה. סופרים מה שעוד צריך לעשות: לקבל את "פרופיל הדם" שלי ולשמוע מה כדאי לי לאכול לפיו, לקבל את רשימת הגלולות שאני צריכה לקחת מדי יום, יותר מעשרים (!), לעשות את האולטרסאונד שיבדוק מה קורה בכבד, לקבוע את תאריך הטיפול הבא, ואז יהיה אפשר לחזור הביתה לחמישה שבועות של חיים רגילים בלי לנסוע פעם בשבוע להדסה. בעצם, אני צריכה לנסוע כדי לקבל זומרה, אבל זה רק פעם בחודש.
אני מבינה שיש הרבה דיונים בפורום בנושא, וחבל לי שאני לא מצליחה להתחבר אליכם. אני לא בדיוק יודעת מה כותבים, אבל אני לא רוצה שיישמע כאילו יש היפרתרמיה וזהו. חשוב לי להבהיר דבר אחד - אני לא חושבת שהדרך שאני הולכת בה היא הכי נכונה, אני חושבת שיש כמה וכמה דרכים לצאת מסרטן גרורתי, ושמה שאני עושה היא רק אחת מהן. וחוץ מזה, אני חושבת שאף דרך לא מספיקה כשהיא לעצמה, ולא משנה כמה כסף משלמים עליה, תנאי הכרחי הוא הרצון לצאת מהסרטן. ד"ר צבל סיפרה לי, באחת השיחות שלנו, שמדי פעם חולים מספרים לה בסוד שהם פה רק בגלל המשפחה שלהם, ושבעצם כבר אין להם כוח או חשק לחיות. אלה, היא אמרה לי, אף פעם לא מחזיקים מעמד.
אני יודעת שכתבתי את זה כבר המון פעמים, אבל אני חשה צורך לכתוב את זה עוד פעם: שמעתי כבר סיפורים מוזרים ביותר על אנשים שעשו את זה, וקראתי גם בספרו של ד"ר ברני סיגל "אהבה, רפואה וניסים" על אנשים שעשו את זה וגם בספר של הסיימונטונים "לשוב להיות בריא" ועוד.
מה שאני רוצה זה שאם יש מישהי, אפילו אחת, שחשה כמוני, שהיא מוכנה לעשות הכל ובלבד שהיא תחיה, שלא תחטוף דיכאון מהמערכת הזאת שמנתבת אותנו מיד עם הכרזתנו כגרורתיות למין דרך ללא מוצא. שתדע שיש כאלה שעשו את זה לפנינו, ושזה אפשרי.

נשתמע
ענת ש

טוב, חיים לא הצליח אתמול בלילה, למרות מאמציו ההרואיים כשצעד בלילה הגשום אל האינטרנט-בר, לשלוח את מה שכתבתי. אני מקווה שאתם לא דואגים.
מזג האוויר כאן השתנה בקיצוניות, והמקום הזה, שנראה גן עדן עלי אדמות מבחינת הטמפרטורה והשלווה הירוקה של העצים המדהימים שהעלים שלהם לא זזים, נעשה פתאום זועף, ואנחנו שאפילו לא העלינו בדעתנו להביא מעיל של ממש או מטריה, די נתקענו. כלומר, חיים נתקע, לי לא הייתה שום כוונה לזוז מהמיטה. אחותי הצליחה לשלוח לי עוד כמה ספרים, ואני מבחינתי, יכולתי להתכרבל עם "המשפט האחרון של פרמה" וזהו.
מזל שחיים לא הניח לי להתכרבל וזהו, אלא ממש ניג'ז לי לקום לאכול, כי אני צריכה לבלוע המוני גלולות, גם כהשלמה לאלה שלא יכולתי לבלוע ביום של ההיפרתרמיה, וגם ככה, לבלוע אותן זה לא משהו, אז אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם איך זה בלי לאכול. אז אתמול בלילה, כשהייתי צריכה לבלוע אותן בלי אוכל, החלטתי להתחכם, וכיוון שהגלולות די גדולות, ועוד הרבה זמן אחרי הבליעה נשארת תחושה של משהו שתקוע בגרון, פתחתי אותן, ושפכתי את תכולתן לכוס מים. זה נראה די תמים: אבקה אחת ירקרקת (אני חושבת שזאת נחושת), אחת נראית כמו פלפל שחור, אחת כמו אבקת מרק, ועוד תבלינים שאני דווקא אוהבת. שאפתי אוויר, ולגמתי מזה. תשכחו מכל מה ששמעתם על טעם נורא. זה שיא השיאים. אני לא יודעת איך הצלחתי לדחוק את הרוב פנימה. לקח לי איזה עשר דקות להתאושש מזה, וידעתי שאני פשוט מעדיפה את התחושה הנמשכת שמשהו תקוע לי בגרון על פני עשר שניות של הטעם המזוויע הזה.
ד"א אני כל פעם שוכחת לספר לכם שהמקום היפה הזה שוכן מתחת ל"קן הנשרים", כן זה של היטלר, ואמנם בוואריה, זאת שאנחנו נמצאים בה, נראית מקום רגוע, והאנשים בריאי בשר ומדושני עונג, אבל כשישבנו ליד בית הקפה בכיכר המרכזית כאן, וראיתי חלק מהמבטים שננעצו בכיפה של חיים, ואת המילים שאנשים זרקו אחד לשני, ידעתי שהציפוי הרגוע דק מאוד. מצד אחד פוגשים כאן אנשים אידיאליסטים כמו ד"ר קרויס וד"ר מיז'ו שהלכו להתנדב כרופאים בעולם, בעיקר באפריקה, וכמו שכבר הזכרתי, אפשר להתווכח איתם ויכוח מוסרי, ומצד שני פוגשים אנשים גסי התנהגות שמזכירים כל מיני סיפורים אפלים.
אחת מהסוג השני עובדת כאן כאחות, ואני לא מאמינה שהיא תשרוד כאן הרבה זמן (כל שאר האחים והאחיות מקסימים). האידיוטים, אחרי שהם לא הבינו שאני בסך הכל רוצה שינתקו אותי מהקטטר ואני אוכל ללכת לשירותים בעצמי אחרי הטיפול הגדול, והחליטו שאני משתוללת ואפול מהמיטה ואזיק לעצמי, סיממו אותי בעוד איזה חומר שינה, וקשרו(!) אותי למיטה. חיים, שלא יכול היה לראות את זה, יצא החוצה כשקשרו אותי, ואני ממש התעצבנתי עליו שהוא הניח להם לעשות לי דבר נורא כזה.
בכל מקרה, כשהתעוררתי להכרה מלאה, וגיליתי, לתדהמתי, שאני קשורה, שאגתי על כל מי שהיה בחדר, ואותה אחות, שאין לי מילת תואר מתאימה בשבילה, אמרה שאם אמשיך ככה, היא תקשור לי גם את הידיים. אני מעניקה צל"ש לעצמי על שלא כיניתי אותה בשמות התואר המתאימים לה, ולא אמרתי לה אלא שתתיר אותי מיד. בכל אופן, מישהי אחרת התירה אותי אחרי שכל האגף נרעש משאגותיי (אין מילה מתאימה יותר, אני לא מבינה איך היה לי כוח להשמיע קול בעוצמה כזאת), וחיים שניסה בהתחלה להסביר בעדינות לאותה אחות שהיא לא יכולה לחנך אותי, הציע לה בדיפלומטיות שכשהיא במשמרת, כדאי שהאחות השנייה תבוא לטפל בי. ממש לא הייתי רוצה לגדול אצל מישהי כזאת, ומול התנהגות דוגמטית כזאת אפשר להבין איך דורות של גרמנים שגדלו במשטר כזה, צמחו להיות למה שהם היו.

זהו להפעם. בשעה הזאת בעוד שלושה ימים אנחנו לקראת נחיתה בישראל.
נשתמע
ענת ש

אין מזל. אם בשבת כמעט הכל סגור כאן, ביום ראשון הכל סגור, והיום אפילו הפקידה התורנית של הקליניקה שחשבנו להתחנן בפניה להעביר במחשב שלה את הטקסט, לא הגיעה. ממש אני מקווה שמחר בבוקר חיים יצליח להעביר את הטקסט הבלתי נגמר הזה.
כמו שכתבתי הבוקר המשכתי להתכרבל במיטה עם ספרים ולגרור את עצמי רק לחדר האוכל עד שפתאום בארוחת הערב גיליתי שאני כמעט בסדר, ולהפתעת חיים, הצעתי שנצא לטיול. סוף סוף ממש ראיתי את בריכת המים הגדולה והמזרקה שעד עשכו ראיתי רק מרחוק. החורשה שהלכנו בה, פשוט מרהיבה, מזג האוויר היה מושלם, ואם לא היו יתושים, שפחדנו לפתוח את הפה בגללם, זה היה נחווה כמו סוג של גן עדן. קשה להאמין שקיים נוף כל כך ציורי שסתם מונח לו במרחק כמה דקות הליכה.
אבל, כמובן, אני מוותרת בשמחה על כל הנוף הציורי הזה ועל מזג האוויר הנפלא תמורת כמה ריבוע הדשא המצהיב שלי והפרחים שלא צומחים מהזרעים שזרעתי ולהט החום שמלחך את שביל הבטון שבדרך לבית שלי. ואני מרשה לעצמי להתחיל להתגעגע.

נשתמע
ענת ש

שלום לכולן ולכולם,
היום העסיק אותי מאוד עניין הכוחות הנפשיים שאני צריכה כדי להשלים את הטיפולים שקיבלתי ועוד אקבל כאן. אני יודעת שבסופו של דבר הם, בתוספת שמירה קפדנית על עקרונות תזונה מתאימים, אלה שישקמו את המערכת החיסונית שלי.

כל זה התחיל כשיצאתי אתמול מארוחת הערב, ופתאום ראיתי שבטלוויזיה הענקית בפינת הצפייה הנוחה משודרים משחי גמר וחצי גמר. מיד התיישבתי לצפות. מזה שנים, אני נצמדת, במידת האפשר, לשידורים של המשחקים האולימפיים, וזה קצת מוזר, כי מאז ומתמיד חשבתי שזה בזבוז משווע להקדיש את החיים לספורט, שהוא, מבחינתי, עניין די שולי בחיים, אמצעי ולא מטרה. הרעיון שבנאדם מכלה את ימיו בחזרה על תרגילים, יוצא ממסגרת חברתית רגילה, ואפילו משעבד את מבנה הגוף שלך בשביל הסיכוי הזה לזכות באיזו מדליה - נראה לי מטורף.
אבל אתמול, כשצפיתי במשחים, וראיתי איך אנשים שהם בעלי השיא או הצפויים לנצח מפסידים, ואיך השבריריים יותר (יחסית) מבחינה גופנית מנצחים - הבנתי שיש בכל זה משהו הרואי. אף "פס ייצור" לספורטאים לא ייתן לבנאדם את הכוח המנטלי הזה לנצח בסופו של דבר. זה - שלו. אתה יודע שיש לך את זה בתוכך, ומגייס את זה.

והיום הגיע אלינו אורח - הרב של חב"ד ממינכן, הרב דיסקין. לפני שהגענו לגרמניה, חיים בירר איתו בענייני האוכל, וכלום לא יצא מזה, ואתמול פתאום הוא הודיע שהוא בא לביקור. בהתחלה הייתה קצת מבוכה, יש בינינו הבדלים לא קטנים בראיית העולם. קצת שאלנו אותו, והוא קצת שאל אותנו, וחיים סיפר על הטיפול, ואני הערתי שיש פה שילוב, של החלשת הסרטן מצד אחד ושל חיזוק הגוף מצד שני, והעיניים של הרב דיסקין נדלקו. הוא שלף מכיס הז'קט שלו מחשב כף יד, ליהטט עליו במהירות, והכריז שבדיוק אתמול הוא מצא בכתביו של הרבי (מלובאביץ') את האמרה הבאה, שמיהרתי להעתיק: "דרכי הרפואה בחולי הגוף בכלל שניים הם: (א) לרפאות את האיבר או הכוח המקולקל (ב) לחזק את האיברים והכוחות הבריאים אשר הם יתגברו על האיבר או הכוח החולה לרפאותו".

[וחשוב היה לו לצטט את ההמשך, ולכן אוסיף אותו: "דוגמה מזה בחולי הנפש הם שני דרכי הריפוי: תשובה ומעשים טובים". יפה מאוד לטעמי]

יש לי סיפור על כוח מנטלי, שאני תמיד מהססת אם לספר אותו, כי הוא נשמע פנטסטי מדי, ובכל זאת אני יודעת שהוא אמיתי, כי שמעתי אותו באופן כזה ואחר מסבתא שלי ומאמא שלי. אז זה הסיפור:
כשאמא שלי הייתה בת עשר בערך הפציץ מטוס בריטי את הבית שלהם (ששכן במיקום אסטרטגי בעייתי - מול תחנת המשטרה וליד הנמל, בטריפולי, בירת לוב, שהייתה אז בשליטת האיטלקים). על אמא שלי, שבמקרה נכנסה מתחת לדרגש אבן שבלט מהקיר, התמוטטו הקירות והתקרה של הקומה העליונה, ורגל ימין שלה שבלטה מחוץ לדרגש נלכדה מתחת להריסות. סבתא שלי שהייתה על המדרגות החיצוניות בזמן ההפצצה הגיעה ומצאה את אמא שלי לכודה, ויחד איתה הגיעו שני שוטרים איטלקים שלא הסכימו להביא כלים כדי לפנות את ההריסות מעל הרגל, כי הם פחדו שהבניין כולו יתמוטט. ההצעה היחידה שהם הציעו לה הייתה לקטוע לאמא שלי את הרגל. אני חושבת שסבתא שלי כבר השלימה עם הרעיון, אבל אז הגיע סבא שלי, שטייל בזמן ההפצצה על החוף, והוא בשום פנים ואופן לא הסכים להניח להם לקטוע את הרגל. אני לא יודעת איך בדיוק התנהל העניין, אבל באיזשהו שלב סבתא שלי, שהייתה אישה נמוכה וצנומה, פשוט הניפה מעל הרגל של אמא שלי את מה שהיה מונח עליה, וסבא שלי גרר אותה החוצה. עצמות יד ימין של סבתא שלי נשברו להמון חלקים - כל מי שהכיר אותה יכול לזכור את הצורות המשונות לאורך היד שלה - ביד שמאל היו לה רק שלושה שברים, וגם במקומות נוספים בגוף נשברו לה עצמות. היא הייתה נתונה כחודשיים או יותר בגבס.

אחרי שנים רבות, כשכבר לא יכולתי לשאול את סבתא שלי את השאלות שסקרנו אותי לגבי המקרה הזה, ביקשתי מאמא שלי שהיא תספר לי עליו. אני לא יודעת למה, אבל אמא שלי, שבדרך כלל מאוד אוהבת לספר סיפורים, סיפרה את זה באי רצון, וכשבסוף דבריה הבעתי התפעלות מהמעשה של אמא שלה, היא הסתכלה עליי במבט שלעיתים רחוקות היא משתמשת בו איתי (כאילו אומרת לי שהיא מסבירה לי עכשו משהו ממש-ממש טריוויאלי), ואמרה : "כל אמא הייתה עושה את זה". כבר אז ידעתי שזה לא נכון, אבל אז לא ידעתי מה בדיוק לא נכון במה שהיא אומרת. כל אמא הייתה רוצה לעשות את זה, אבל לא כל אמא הייתה מעלה בדעתה שיש בתוכה כוח, שהוא חזק יותר מהכוח הפיזי הפשוט, שיכול לעשות את זה.

לפעמים כשממש קשה לי - נניח כמו כשאני נוכחת לדעת ש"מביני עניין" לא מאמינים בסיכויים שלי, או כשאני שומעת חדשה רעה, וכמו שסתם שקורה פה ושם - אני חושבת על סבתא שלי שהניפה תקרה שהכובד שלה שבר לה את העצמות, וזה מספיק לי. לפחות ליום-יומיים.

נשתמע
ענת ש

אז עכשו אני כבר עם רגל אחת בחוץ.
הבוקר ד"ר מיז'ו הסתכל בכבד שלי, ומצא צלקת לבנה יפה במקום שלפני שמונה ימים היה גוש שחור מכוער. אני לא ממש תפשתי איך הוא מבדיל את ה"צלקת" שקוטרה קצת למטה משני ס"מ משאר הכבד, כלומר, באמת ראיתי נקודות בהירות יותר, אבל גם בשאר הכבד היו נקודות בהירות. בכל מקרה, אני נהנית לסמוך עליו בעניין הזה, ובעוד ארבעה שבועות אלך להראות את הצלקת שלי גם לרדיולוג שזכה למדוד לפני חמישה שבועות את 3.3 הס"מ המפלצתיים של הגרורה, ואני מקווה, שכפי שצופה ד"ר מיז'ו, היא תהיה הרבה יותר קטנה.

אחר כך התמכרתי פעם נוספת לדיסקית המחממת של ההיפרתרמיה המקומית ולסבין, אישה מדליקה שהשיער שלה צבוע בעדינות בפסים ג'ינג'יניים ושחורים, שברגע שהיא קולטת טיפת פתיחות מהצד השני, מטיפה בלהט, אבל בטוב טעם, שדמיון מודרך, התרגעות ואמונה הן הדרכים המרכזיות להירפא. וכמו שהיא אומרת: "הנפש זה יותר מחמישים אחוז".
ולא מזמן הוציאו לי סוף סוף את המחט שהייתה תקועה לי בפורט (עם הפסקות רק בזמן הטיפולים בהיפרתרמיה הכללית) יום אחרי שהגעתי לכאן, ואני מרגישה פתאום משוחררת.
אז עכשו גם נכנסה המזכירה הרפואית ומסרה לי את רשימת הגלולות, זריקות וטיפולים שאצטרך בששת השבועות הקרובים: 30 גלולות ביום, 4 זריקות בשבוע וזומרה פעם בארבעה שבועות.
זהו. אי"ה, מחר בעשר בבוקר אנחנו ממריאים ממינכן. בפעם הבאה אני אכתוב מהארץ.

נשתמע
ענת ש

שלום לכולן ולכולם,
סוף סוף תיקנו לי את המחשב, משהו עם לוח האם שהתעייף, וכבר מדגדג לי בקצות האצבעות לכתוב. מדהים אותי עד כמה הסרטן חילחל לכל פן של חיי, כך שכמעט כל דבר יומיומי ורגיל מקבל חזות אחרת ומשמעות שונה, וכל דבר כזה מעורר בי מחשבות, ואני רוצה לדבר עליו, ולא תמיד מתאים לשתף בזה את הבריאים, אז אתם השותפים שלי, לטוב ולרע.

על חוט השערה
כמה ימים אחרי שחזרתי מהטיפול השלישי בגרמניה, לפני שלושה שבועות, הלכתי לספרייה, ובאורח כמעט מקרי לקחתי ליודפת את הספר "זאתי". התחברתי אליו, גם כי לגיבורה קוראים ענת, וגם בגלל הבובה המצוירת עליו, יודפת בדיוק קיבלה בובה קטנה זהובת שיער.

והגעתי הביתה, וכמו תמיד, פתחתי מיד את הספר, והקראתי ליודפת. סיפרתי לה את הסיפור המתוק שנראה די רגוע, ואז פתאום, אחרי שכלב חוטף את זאתי, והיא נופלת לתוך שלולית, וענת מושה אותה מהמים, והן נכנסות יחד למקלחת - "אויה! מה קרה? דבר מוזר מאוד! לזאתי נשרו כל השערות! ענת הסתכלה בזאתי, ואמרה: 'קשה להכיר את זאתי... היא לא כמו זאתי... היא אחרת'." ואז אמא של ענת מציעה לקנות לה בובה חדשה, עם שערות, ואז "ענת אמרה: 'לא רוצה בובה חדשה! לא רוצה בובה אחרת! רק את זאתי שלי אני אוהבת. גם עם קרחת, בלי שערות, זאתי היא זאתי, היפה בבובות'. היא חיבקה את זאתי באגודל ובאצבעות, ולחשה: 'אני אוהבת אותך מאוד'.". ואני קראתי לה את סוף הסיפור כשאני בוכה בלי דמעות, ומנסה שיודפת לא תרגיש בזה.

...וכמה ימים אחר כך, לפני כשבועיים, התחלתי לאבד שוב את שערותיי. מי שעברה את זה, יודעת היטב איך זה להעביר כף יד על הראש ולראות אותה מלאה מאות שערות, איך זה לקום ולראות על הכרית אלפי שערות, למצוא על הבגדים, על הרצפה ובתוך האוכל עוד ועוד שערות, ובמקביל לראות את הפדחת מציצה מבריקה יותר ויותר. זה קשה, ועוד יותר קשה לי עם יודפת שבפעם הקודמת שהייתי קירחת הייתה תינוקת ממש, ועכשו היא כבר בת שנתיים ושלושה חודשים, ובגלל זאתי יודעת כבר מה זה קרחת.

אז נכון שעכשו בזכות הכובעים שהתחלתי ללכת איתם (מסיבות דתיות) ובזכות זה שאמא שלי כבר יודעת שיש לי סרטן - מבחינה מעשית הכל יהיה יותר קל. והמנחמים אומרים שאם הכימו משיר את השערות זה אומר שהוא "עובד" גם על הסרטן, ואולי גם בזה יש משהו, ונכון שחיים אומר שמבחינתו אני נראית טוב עם קרחת, ובכל זאת, הפעם היה לי יותר קשה לחשוב על בילוי החודשים הבאים של חיי כקירחת.

ומה שיותר מוזר, היום השיער הפסיק לנשור לי. מה זה אומר? שהFEM כבר לא פועל? אני מתעלמת מהתשובה לשאלה הזאת, ובכלל אני משתדלת להרפות מהעיסוק הכפייתי בשאלות איפה, באיזה קצב, מה קורה בכל אתר ואתר בגוף שלי, ולהתמקד יותר בריפוי העצמי - באכילה, בשינה (יותר, יותר), בפעילות הגופנית וגם בדמיון המודרך.

אז, לכל הקירחות, חזרתי אליכן, וגם זאתי.
לילה טוב לכולכם,
ענת

היי לכולן ולכולם,
העניינים קצת יגעים. המרקר שלי בסביבות 100 ולא יורד, וההמוגלובין שלי מאוד מאוד נמוך. חזרתי לסלק ולבשר בקר (טרי) בכמויות. אני מעדיפה את זה על פני זריקות או כדורים. ת', שמטופלת גם היא בסנט ג'ורג' בעקבות סרטן שחלה גרורתי, מרגישה הרבה פחות טוב ממני, אבל המרקר שלה (CA125, כמו זה שלי) ירד ל-14. כיף לה. מה יותר חשוב - הרגשה יותר טובה או תוצאות בדיקות יותר טובות?!
ולנוןשא שמזמן רציתי לכתוב עליו.

על תבונה ורגישות
איך צריך להתייחס אלינו, אל מי שהסרטן שלה יצא מהשד? הרי מבחינת רוב מכריע ומוחלט של הרופאים אנחנו בנות מוות בטווח הקרוב עד מיידי. אני יודעת שיש רופאים שמתלבטים איך להגיד לחולה שתתחיל את הספירה לאחור, שיש כאלה שמניחים לה להבין בעצמה, ושיש עדיין כאלה שמעדיפים להתעלם מהעניין עד שהמצב יחייב התערבות, שרובה ככולה תהיה הקלה על הסימפטומים.

אני, כפי שידוע למי שעוקב בפורום אחרי ההתרחשויות, לא הסכמתי עם הדעה הרווחת שגורלי נחרץ למוות כל כך קרוב. אמנם רוב עצום של הגרורתיים "מתנהג" לפי הסטטיסטיקה שלעיל, אבל קראתי כבר על לא מעט חולים גרורתיים שנרפאו. דיברתי עם שלושה אנשים ש"יצאו" מסרטנים גרורתיים, והם חיים ארבע וחמש ויותר שנים אחרי. בדקתי שמועות ושיטות שונות, ובסופו של דבר החלטתי לנסוע לסנט ג'ורג', בין השאר כי לא היה לי די אומץ להסתפק בשיטות של הבראה עצמית של הגוף על ידי הנפש (למרות שדיברתי בטלפון עם אדם שהצליח לעשות את זה).

בכל אופן, אחרי שנסעתי ואחרי הטיפול הראשון, הודיעה ראש מכון שרת לרופאה המטפלת שלי שתפסיק לטפל בי בתואנה שהם לא יכולים לקחת אחריות על טיפול שנעשה במקום אחר. (שאלה צדדית, איזו אחריות הם נטלו על עצמם להוביל אותי בנתיב טיפולים שמסתיים רק במוות?) בכל מקרה, בסופו של דבר רופאה אחרת מ"הדסה", שהכירה את הסיפור, הסכימה להיות רופאה שלי לביצוע מעקב ולקבלת זומרה. פגישתי השנייה איתה התנהלה בערך כך.
ד"ר ג': "את צריכה לעשות סי-טי".
אני: "אמרתי לך שאני לא רוצה לעשות סי-טי, כי חומר הניגוד מאוד מזיק לכבד, וגם ככה הכבד שלי לא משהו. אם כבר, אני מעדיפה לעשות PET או MRI".
ד"ר ג' (נרעשת מחוצפתי): "זה הנוהל, סי-טי וזהו".
אני: "אני לא אעשה דבר שמזיק לי".
ד"ר ג': "את חושבת שאני פקידה בכירה או רופאה מטפלת? באת אליי כדי שאהיה לך חותמת גומי?".
אני: "מראש אמרתי לך שאני מטופלת בגרמניה, ושאני לא צריכה רופא מטפל, אלא רופא למעקב".
ד"ר ג': "הטיפול בגרמניה לא שווה.את חייבת לחזור לכימותרפיה כאן".
אני: "מה יש לכם להציע לי כאן מלבד 100 אחוזי מוות?"
ד"ר ג': "כולנו נמות".
(שתיקה קצרה)
אני: "לך קל להגיד את זה, נכון?".
ד"ר ג' מתעלמת וממשיכה בקו הקודם: "אני לא פקידה בכירה".
אני: "אם קופ"ח מאוחדת הייתה מסתפקת בפקיד בכיר כדי לאשר לי בדיקות ותרופות, הייתי פונה לפקיד בכיר, ולא אלייך".
ד"ר ג': "תעשי בדיקה באופן פרטי".
לאחר מכן התקשרתי להזמין בדיקת PET פרטית, ואז התברר לי שלמרות שאשלם מעל 4000 שקל, אצטרך להביא גם הפניה מאונקולוג.
אני (בטלפון): "ד"ר ג', הזמנתי בדיקה פרטית של PET. הם מבקשים הפניה מאונקולוג".
ד"ר ג': "אני לא אתן לך".
אני: "למה?".
ד"ר ג': "כי את יכולה לשלם באופן פרטי ולהחליט אחר כך לתבוע את הכסף מהקופה".
אני: "או-קיי. לשיטתך, אני בין כה וכה עומדת למות תוך כמה חודשים. גם אם אני אתבע את הכסף מהקופה, ואני לא מתכוונת לעשות את זה, מה יהיה כל כך נורא אם אעשה PET על חשבון הקופה. הרי הקופה מרוויחה הון עתק מהעובדה שהם מקבלים עליי כסף מהמדינה, ואני מטופלת בגרמניה".
ד"ר ג': "אני מסיימת את השיחה".

ורופאה כזאת היא רופאה פליאטיבית, כלומר משמרת, שמטפלת בחולים גרורתיים. פלא שכל החולים שעברו תחת ידיה מתו? הרי התנאי הראשון להישרדות זה אמונה ביכולת לעשות את זה, ורופאים כאלה לא רק שלא מעודדים לאמונה, אלא משמיטים את הקרקע הרעועה גם ככה מתחת לרגליים.

ומשפט אחרון לד"ר ג': אם לא הייתי חושבת שאין בך די בינה ללמוד מזה משהו, הייתי קונה לך את הספר "אהבה, רפאה וניסים" של ד"ר ברני סיגל, אבל, לצערי, אני יודעת שחבל על הכסף וחבל על המאמץ.

ולרופאים שקוראים אותי: אמרות שפר כמו "כבד זה קצר" או "כולנו נמות" (שאני שמעתי במו אוזניי) ועוד משפטים שאחרים סיפרו לי עליהם, צריכים לצאת מרפרטואר האמירות לחולים, ואני מקווה שאצל רובכם עדיין לא קהו החושים, ושיש בכם די תבונה או רגישות אפילו לא לחשוב להעלות אותם על שפתיכם.

שלכם,
ענת

לכולן ולכולם היי,
אני רואה שעניין ההיריון וסרטן השד מככב כאן. אני שמחה שאני לא עמדתי בפני ההתלבטות הזאת כי הסרטן גילה את קיומו אצלי (השד התקשה) 11 ימים לפני הלידה, ואובחנתי, בעיקר בזכות שני רופאים מאוד "חכמים", רק כשיודפת הייתה בת חצי שנה. הייתי מעדיפה שהאבחון יהיה מיד בסוף ההיריון, אבל מה לעשות שהחיים הם לא ממש תוכנית "כבקשתך"? (רק אני כזאת זקנה שזוכרת את התוכנית הזאת?). בכל אופן, טוב לאבחן ולהתחיל בטיפול כמה שיותר מהר. אז בהצלחה למי שעוברת את זה עכשו.
ולמה שאני רוצה לכתוב עליו הפעם:

אמא יקרה לי
בימי חיי הייתי "אמא" לכמה וכמה אחיינים שלי, הם היו נרדמים עליי, הייתי שומרת עליהם ימים ושבועות כשההורים שלהם נסעו לחו"ל, לקחתי אותם לכל מיני מקומות. בקיצור, תמיד "היה לי" ילד כשרציתי, ובאמת הקטע הזה לא חסר לי.

כשנכנסתי להיריון, בגיל 37, "ידעתי" שזה הילד הראשון מבין שלושה לפחות. אבל... בגלל הסרטן יודפת היא הבת היחידה שלי, ובכל זאת, לה לא עשיתי הרבה דברים שעשיתי לילדים אחרים או שהייתי בטוחה שאעשה. היא, למשל, אף פעם לא נרדמה עליי, כמו שעשו עליי עשרות ואפילו מאות פעמים ילדים אחרים. בהתחלה, כיוון שהינקתי, והיא לא יכלה להירדם עליי (אולי בגלל הריח של החלב?), ואחר כך בגלל הכאבים בשד (שד שמאל לאחר הפסקת ההנקה היה כולו גוש סרטני), ואחרי הניתוח, שכלל גם שחזור דו צדדי, בגלל הכאבים בכל אזור החזה. מאז השדיים שלי פשוט לא מתאימים להיות "כרית. הם קשים ולא ממש נעימים למגע.

ואני עוזבת אותה לתקופות, דבר שתמיד הסתכלתי עליו בביקורת חריפה. זה לא משנה כמה מוצדקות הנסיעות האלה, שבאות כדי לאפשר לה אמא להרבה שנים, עדיין נורא לי לראות את ההשפעות שלהן עליה.

והגרוע מכל, שדי נפטרתי ממנו (בכוח!) לאחרונה, זה ה"בריחה" של המחשבות להדמיות לגבי מה יהיה איתה אחרי שאני אמות. מה להכין לה, מה לכתוב. אני כותבת את זה כאילו מחוץ לעצמי, בלי להתחבר לזה, כי אני לחלוטין לא בקטע שהיה לי מתישהו - לתעד בשבילה - את האנרגיה אני מפנה למטרה להיות בשבילה הרבה זמן. המחשבות האלה, בשבילי הן רעל, והן ממש מחלישות ומזיקות גם לאימהות שלי, כי אז אני מוותרת לה הרבה יותר ממה שאני מתכוונת.

קשה לי לכתוב כי יודפת מסתובבת כאן סביבי, ואני צריכה לפתוח לה קופסה ולהכניס סוללות לצעצוע שהיא קיבלה ועוד ועוד. אז אולי אמשיך בפעם אחרת.

שלכם,
ענת

שלום לכולן ולכולם
קודם כל למגיבים שלי, אני תמיד מרגישה טוב לקרוא אתכם, והרבה פעמים גם מקבלת זוויות ראייה שלא חשבתי עליהן. היו לי כמה פעמים שממש נדהמתי מאמיתות שגיליתי בדברים שנכתבו אליי, וחשבתי שייתכן שאני מעבירה בכתיבה דברים שלגביי הם מעורפלים, אבל מי שקורא אותי יודע, יותר טוב ממני, "לקרוא" דרכם את המצב שלי.

בכל מקרה, אני רוצה להודות לכולכם (לחיה, דבי, חן ומן מהפעם האחרונה, לכל המגיבים מקודם, וגם לאלה שלא כותבים) על הגיבוי, שהרי "רק בגלל הרוח הנושבת בגבי..." היה המוטו שאיתו הלכתי לטיפול הראשון בגרמניה. אני עדיין "מתה" על השיר הזה, אלא שהייתי מחליפה את המילה הראשונה במוטו הזה ל"גם", כי הרוב זה אני. ואת, כל אחת, לעצמך. אני יודעת שבמצב שלי, המייאש כמעט כל רופא שמסתכל על תולדות הסרטן שלי, אני צריכה לעשות מה שעשה הברון מינכהאוזן כשהוא שקע בביצה - לתפוס את עצמי בשערות ולמשוך את עצמי החוצה. גם אם השערות קצרות, גם אם היד קצת חלשה מהניתוח - דברים כאלה מצליחים לא רק באגדות.

חוץ מזה, יש לי שתי תגובות ספציפיות. לרנה, תאמיני לי שכל אחת מאיתנו נראית מתישהו עצומה מהחיים. עצם ההתמודדות עם הדבר הזה הוא משהו לא נתפש. את יודעת מה?! לפעמים אני לא יודעת אם אלה שמחליטות בשלוות נפש למות הן לא יותר אמיצות ממני. למשל, מישהי שאני יודעת עליה, אמא לארבעה ילדים, שהחליטה אחרי הטיפול הכימותרפי הראשון, שהיא לא מטפלת יותר בסרטן, ומתה לאחר זמן לא רב - ההחלטה שלה היא לא גדולה מהחיים? אני לא מרגישה גיבורה, ואני קצת מתקוממת כשאומרים לי את זה. אני פשוט רוצה לחיות, ומתכוונת להפוך כל אבן בדרך למטרה הזאת.
ולשירלי, חזרתי לבשר הבקר ולסלק כי ההמוגלובין שלי היה ממש נמוך, ולא רציתי זריקות. לפי הגישה של סנט ג'ורג', הבעיה עם בשר בקר היא ההורמונים שהפרות מקבלות, כי אין בעיה עם אוכל מהחי, אדרבא, דגים זה חובה, ועוף ובשר כבש זה גם בסדר. לגבי סלק אני צריכה לשאול את קורנליה, התזונאית, כי היא אומרת שאנחנו צריכים סוכרים, והסוכרים הטובים ביותר לנו הם אלה שבאים מפירות או מירקות מתוקים (כמו בטטה). וכן, את יכולה לכתוב לי לדוא"ל, בגרמניה (אני נוסעת ביום ראשון הקרוב) יהיה לי יותר זמן להיכנס לאינטרנט.

וואו, כתבתי כל כך הרבה עד עכשו, וכבר ממש מאוחר, אז אכתוב מהר את מה שלכבודו קמתי מהמיטה אחרי שכבר הלכתי לישון.

לצחוק כל הדרך...

שלשום יודפת התיישבה עליי והניחה את הראש על החזה שלי. כבר הזכרתי את זה שבעקבות השחזור הדו צדדי שעברתי החזה שלי הוא ממש לא "כרית", וגם יודפת, שכבר חוותה ציצי של נשים אחרות, שמה לב לזה. אז היא אמרה לי "אמא, תסדרי את הציצי". אני חטפתי התקף צחוק כזה שלא היה לי המון זמן, והרגשתי שהצחוק ממש כואב לי בבית החזה, והבנתי שבאמת לא צחקתי הרבה זמן, ושבאמת, כמו שאומרים רבים, הצחוק הוא ריפוי.

והיום פעמיים תפסתי את עצמי ממש-ממש צוחקת, שוב עד כאב, ואני מקווה שזה אומר שאני הולכת לצחוק הרבה. כי, לגביי, הצחוק זה אנתיתזה לטרור שהסרטן מטיל עליי. צחוק, שמחה ומוזיקה הם עזרים שאני רוצה לגייס לעזרתי, וכבר המון זמן אני רוצה שכל הזמן אני אשיר (כמו שהייתי רגילה לעשות), ואצחק, והבעיה שהדברים האלה צריכים להיות די ספונטניים, וכל הזמן פחדתי שאני יותר מדי אנסה לאלץ את עצמי להם, ולכן לא אצליח, ועכשו אני מרגישה שזה מתחיל "לזרום". שלרגע לא תהיה טעות, זה לא היה צץ לי סתם ככה. אני עבדתי על זה קשה, עם הרבה תרגילי הרפיה גופנית ודימויים מחשבתיים, כי פחדתי "לשקוע" יותר ויותר. הלוואי שאוכל להתמיד בשמחה, בשירים ובצחוק.
ומצאה חן בעיניי אהובה עוזרי (הזמרת ששרה שירי דיכאון כשאני הייתי נערה) ששוחחה עם קובי מידן בתוכנית שלו. היא עכשו חוזרת לשיר אחרי כריתת שפתות הקול שלה בעקבות סרטן בגרון, והיא סיפרה שהיא קוראת לסרטן שלה "סרטניקו". למה?! שאל הפסיכולוג, והיא ענתה ש "סרטן" זה בומבה, ו"סרטניקו" זה משהו עדין כזה. והרי משהו עדין אפשר לנצח בקלות, בטח מישהי עם עוצמות כמו שלה.

כשאהיה בגרמניה לא אוכל לכתוב, אולי כמה מילים באנגלית, אבל אוכל לקרוא. אז, בינתיים, הרבה צחוק, לכן ולי.
שלכם,
ענת

לכולן ולכולם, שלום
כבר הלכתי לישון אחרי שקמתי משנת ערב רק כדי לאכול ארוחת לילה כדי לבלוע את הכדורים (12 זאת לא משימה קלה) והתקלחתי והרגשתי ממש מוכנה לשינה. אבל גם אחרי הדמיון המודרך, שבדרך כלל מרדים אותי, לא הצלחתי להירדם. הטריד אותי שעוד לא הזמנתי ירקות ופירות ושאר מוצרים לשבוע הקרוב (אני יודעת שזה לא ממש המקום לפרסומת, ובכל זאת, ארץ אורגנית זאת חברה שמביאה עד הבית משלוחים של מוצרים אורגניים או "טבעיים". האתר שלהם www.eretz-organit.co.il. אבל כדאי מאוד לשים לב שיש מוצרים מקמח לבן, וכדאי לשים לב גם שהמוצרים ה"טבעיים" הם לא אורגניים, למי שמקפיד), ובכלל אני חושבת שעדיף לישון בצהריים ולא ליפול בערב לשינה של שעתיים ש"מקלקלת" את הלילה. אבל בזה, כמובן, אני לא ממש עומדת.
אז קמתי להזמין מוצרים, וכשסיימתי, "עברתי" גם באתר, ובא לי לכתוב, אז:

לדעת להיות חלשה
בימים האחרונים אני מרגישה איך הגוף שלי אוגר אנרגיה ומתמלא ומתמלא, ובכל זאת אני עדיין לא חזקה. בשבת, למשל, כש"תפס" אותנו הגשם. אמרתי לחיים שירוץ מהר עם יודפת הביתה, ואני השתרכתי לי בקצב שלי, בלי לנסות לרוץ או אפילו להזדרז, עד שהגעתי הביתה רטובה לחלוטין. בעבר דבר כזה היה מטריד אותי מאוד - וזה גם דבר שאני שומעת עליו מחולי סרטן אחרים, הבושה הזאת בחולשה - וכיום אני ממש "מדלגת" עליו.

אי אז לא הייתי מפגינה אף פעם חולשה או צורך. כשהייתי חולה, הייתי מסתגרת לבד בבית עד שהייתי מבריאה. לא הייתי מבקשת כמעט כלום מאף אחד. הייתי משענת לאחרים, ככה ראיתי את עצמי. חזקה תמיד. וכיום אני אחרת. אני לא יודעת אם אני אדם יותר או פחות מוצלח. ברור שהתדמית העצמית של להיות חזקה היא הרבה יותר נעימה מאשר התחושה של להיות חלשה, ולסביבה לגבי הכוח שלו. השבוע שמעתי מאשתו של מכר שלי שכל חייו היה "גבר", ועכשו כשהסרטן מפיל אותו, הוא לא רוצה לראות את החברים שלו, כי הוא לא רוצה שיראו כמה הוא חלש. המלחמה הזאת, ככה אני רואה את זה כיום, מיותרת.

שלא יובן לא נכון, אני לא ממש אוהבת את ההתבכיינות שלפעמים אני נתקלת בה בהתחככויותיי עם חולי סרטן, אבל גם חוסר היכולת הזה לקבל את החולשה וללכת איתה הלאה נראה לי היום גורם מפריע לריפוי ולשרידה. אני משתדלת מאוד לא להתמסכן, ולא לקטר על כל כאב וחולשה, אבל כבר לא מתביישת להגיד שלא מתאים לי לעשות כל מיני דברים או לבקש. בניגוד למה שהייתי, אני מוותרת עכשו על דברים ולא מרגישה רע עם זה. אני מודיעה שאגיע רק אם יהיה לי כוח, ולא חשה אי נעימות אם אני לא מצליחה להגיע. אני אומרת לאנשים בטלפון שהזמן לא מתאים לשיחה כי אין לי כוח באותו הרגע, דבר שכמעט מעולם לא עשיתי קודם לכן, ואפילו לא חוזרת אליהם אחר כך. ויותר מהכל, לפעמים אני אפילו מבקשת ממישהו אחר להביא את יודפת מהגנון או לבוא להיות איתי ואיתה כשחיים לא נמצא (אבל זה ממש רק במקרים סופר מיוחדים).
מוזר כמה שהסרטן משנה את דרך ההסתכלות על החיים. אני עכשו כמעט "חוגגת" שנתיים לאבחון, והשוני שעברתי הוא כל כך גדול שאני תוהה על הגמישות האנושית. תמיד הייתי די (ויש שיגידו מאוד-מאוד) עקשנית ו"דוחפת" את האירועים שיקרו, ועכשו אני מרגישה שקבלה (בלי לשכוח עמידה איתנה על הדברים החשובים באמת, כמו הזכות לקבלת יחס טוב, הזכות להתקיים ועוד) הרבה יותר מתאימה למצב העניינים שאני חיה בו ולמצב הגופני שלי.

אני לא יודעת אם זה מתאים לכולם. באיזשהו מקום אני חושבת שבגלל שכל אחד הוא ייחודי, לכל אחד מתאימה שיטת ריפוי עצמית אחרת, ובלבד שהיא תהיה עצמית. אולי יש כאלה שדווקא צריכים ללמוד להיות חזקים, אולי יש כאלה שצריכים ללמוד לשתף יותר, ואולי כאלה שצריכים יותר "לבצר" את האני שלהם ולא להתפזר. בכל אופן, אני מרגישה שכיום אני הולכת בדרך יותר מתאימה לי. מובן ש"גנבתי" מלא רעיונות מאנשים שפגשתי או שקראתי עליהם, ועיגלתי פינות לגבי דברים שלא כל כך אהבתי (למשל, לאכול פעמיים בשבוע דגים... אבל אני מתנחמת בשש הכמוסות היומיות של אומגה 3 שהכניסו לי לרשימת הכדורים המעודכנת), והתאמתי לעצמי דברים מקובלים (למשל, את המהלך של הדמיון המודרך שלמדתי מהספר של הסיימונטונים "לשוב להיות בריא"), אבל לא המצאתי שום דבר. בסך הכל "תפרתי" לעצמי, ואני עדיין "תופרת" סדר יום ונהלים מתאימים לי ביותר לפי דברים שעבדו אצל שורדים אחרים. ומנסה ללמד את האישיות בת הארבעים שלי לדעת להיות חלשה.
לילה טוב,

שלכם, ענת

שלום לכולן ולכולם,
אחרי שאתמול היה אצלנו יום אביבי, ובטיול שלנו ראינו המון כלניות שהקדימו לפרוח, התעוררנו לבוקר גשום ו"רוחני" שלא מאפשר טיול, אחד הדברים שאני משתדלת לקיים כדי להניע את הגוף. ובכל זאת, מצב הרוח טוב מאוד. אני חיה, שום דבר לא כואב לי, יש לי כוח, יודפת בילתה איתי בערך שעה לפני שהלכה לגנון, אני אוכלת את הסנדביץ' השני עם ממרח חרובים, ושותה "תה" עם לואיזה מהגינה, מקל קינמון וטיפות סטיביה. ו...אני כותבת.

אברא קדברא
בפעם השנייה שהייתי בסנט ג'ורג' ישבנו ערב אחד ארוך די הרבה ישראלים "לוחמי סרטן" ודיברנו. לעיתים זה נשמע ממש שיח מכשפות - לוקחים... מוסיפים כמה כפות אבקה... טוחנים... מסננים... מערבבים... שותים מיד אחרי הארוחה... - שאני לא ידעתי לתרום לו כלום, כי אני רק לוקחת את הכדורים והמינרלים והזריקות שרשמו לי בסנט ג'ורג'.

שזה לא ייראה כל כך פשוט - אני בולעת 35 כדורים ביום, ומקבלת ארבע זריקות (תת עוריות מכאיבות מאוד) בשבוע, ועם כל זאת, לעומת האחרים הרגשתי שאני לא עושה כמעט כלום. זאת משתמשת באבקה (שהם קונים בארצות הברית על מספר ביטוח לאומי של חבר שלהם), שמונעת התיישבות של גרורות חדשות, וזה בולע כדורים שעושים משהו לכלי הדם שמגיעים לגידולים, זאת טוחנת כל בוקר את עשב החיטה כדי לשתות את המיץ שלו, וזאת שותה אותו קפוא כי אין לה כוח לטחינה, ואלה מגדלים חיידקים ובולעים בכל בוקר גוש של חיידקים שעושים מה השהחיידקים הפרוביוטים מהפרסומות אמורים לעשות, אבל הם לא עושים כי הכמות שלהם מזערית מכדי לעשות משהו. בקיצור, השאירו אותי עם הרבה סימני שאלה - לקנות? לטחון? לגדל חיידקים?

וכאילו לא די בזה, אני קוראת בעיתון על סגולותיו של צמח החבלבל (מזיק לחקלאות שצומח באופן חופשי בכל מיני שדות) שתה שמכינים מעליו מחסל סרטן, גם גרורתי. זה לפחות זול לעומת מאות הדולרים לחודש שדורשות האבקות והכדורים והטיפות. ויש גם מישהי ברמת הגולן (שאני השתמשתי בשירותיה לפני שהתחלתי להיות מטופלת בסנט ג'ורג') שנותנת טיפות מעץ התה ומפטריות שצומחות על עצים עתיקים שצומחים רק בסין (משהו כזה), שדיברתי עם חולה גרורתית שבטיפולה, והיא מחזיקה מעמד כבר חמש שנים מה אני אגיד לכם, רק כדי לסדר את הדברים האלה צריך לשבת כמה וכמה ימים עם תוכנת מחשב טובה. בשביל להחליט אחר כך מה סתם ומה מועיל צריך הרבה יותר מזה. אני עדיין דוגלת בדרך הראשונה שהנחתה אותי כשהתחלתי לחפש בעצמי תרופה לסרטן הגרורתי שלי (אחרי שהבנתי שמבחינת הרפואה הקונוונציונלית אני מתה מהלכת). הרבה פנו אליי בהצעות ובשמות של מרפאים ושל תרופות, וכל מי שפנה אליי, שמע ממני את אותו הדבר: "תמצא מישהו גרורתי שטופל או מטופל ככה, והוא בריא או שורד, ותן לי את מספר הטלפון שלו". מכל עשרות ההצעות חזרו אליי עם זאת מרמת הגולן, עם דמיון מודרך ועם סנט ג'ורג', ואחרי שכבר התחלתי עם הטיפול שלי, שמעתי על מישהי ששורדת כבר עשר שנים עם איזו שיטת תזונה מאיזה כפר בצרפת, אבל לזה כבר לא נכנסתי.

אז מה עושים? אני לא כל כך יודעת להגיד. הרבה מהדברים נשמעים מאוד משכנעים. מיץ רימונים? נשמע טוב. קליפת עץ התה שריפאה לחלוטין כך וכך חולים? נשמע טוב. האבקה הבזאת שבולעים שלוש פעמים ביום, והיא בולמת את התיישבות הגרורות? נשמע טוב (אבל אי אפשר לדעת מה עובד על ש' שגם מטופלת בסנט ג'ורג', וגם לוקחת את כל התרופות שרושמים לה שם, וגם מקפידה מאוד על התזונה שלה, וגם לוקחת את האבקה).

בקיצור, ליבי ליבי לנו, שצריכות לתמרן בין כל אלה לבין הרפואה הקונוונציונלית שעוצמת את עיניה מול כל השפע הזה, ולא טורחת לבדוק את המאה אחוז הזה על מנת למצוא שניים-שלושה אחוזים של חומרים טובים, ושולחת אותנו לסופנו בלי שום קרב אמיתי. כי, הרי (ואני מצטערת לחזור על עצמי) העובדה שהם נותנים לנו כימותרפיות שבועיות במטרה להאריך את חיינו בחודשים ספורים, מחסלת את הסיכוי (הקלוש אך קיים) שהמערכת החיסונית שלנו איכשהו תתגבר ותצליח להילחם בסרטן.

טוב, אני צריכה ללכת לבלוע סלניום, שני קווארצטין קומפלקס, שני אומגה 3, אופטי אימון, ואטוסטאט, אסנציאל פורטה, קט'ס קלואו (ציפורני חתול) ואיזה דמוי הורמון. אני מקווה שלפחות הרשימה הזאת בסדר. ד"א נא לא ללמוד מהרשימה הזאת לגבי אף אחד אחר כי רשימת התרופות והמינונים היא משהו אישי.

שלכם בפה מלא כדורים,
ענת