יציאה מהארון: הפסיכולוגיה והפוליטיקה

דוד היה חייל בן 22, בתחילת שירות הקבע שלו, מצא לו אהבה. זמן קצר לאחר שהכיר בנטיותיו המיניות והחל לממשן, הוא הכיר גבר, שעמו עבר לגור תוך מספר שבועות. כעבור חודש נוסף הגיע דוד לטיפולי. לפניי עמד "בחור כארז", לבוש מדים, מנסה בכל כוחו לשמור על ארשת רגועה. ברגע שהתיישב פרץ בבכי. דוד הסתיר מהוריו את היותו הומוסקסואל, אך חש צורך לספר את סיפור אהבתו ואת הקשיים שהערימו הוריו עליו לצאת מהבית ולגור עם חברו למי אם לא, חברו הקרוב ביותר, אזנו הקשבת, מפקדו בצבא. עבור המפקד היה הסיפור סרט תורכי מתובלן היטב וכמו הרבה גברים ישראלים, הוא רץ לספר לחבר'ה. לא עבר זמן רב עד שביטחון שדה נכנס לתמונה. מאז הפכו חייו של דוד גיהינום לכל דבר. הוא היה צריך להיחקר ע"י ילדים בני 18 וכשהגיע לחוקר הבכיר, ניסה הלה לשכנעו ללכת לקב"ן כדי להתרפא. דוד הגיע מדי יום ביומו למשרד, יושב על המדרגות ובוכה, משום שלא ניתן לו להמשיך בעבודתו המסווגת. עד היום, 10 שנים לאחר המקרה, ולאחר הליבראליזציה של המערכת הצבאית בכל הקשור לגייז, נאלץ דוד לעבור תחקירים, לרבות מבחנים פסיכולוגיים שונים ושאלות אינטימיות, אחת לשנה.

כששימשתי יועץ פסיכולוגי באחד מאתרי הגייז, הוצפתי בשאלות של מתבגרים, בבי"ס ובצבא, באשר להתאהבויות שלהם בחבריהם הסטריירטים, שלדעתם היו גייז, שלוו דחף מיידי לצאת מהארון בחברת המתבגרים. ניסיונותיי להמליץ על גישה מתונה ושקולה ולהצביע על הסיכונים של יציאה מהארון בפני מתבגרים, הנמצאים בשלב מכריע בגיבוש הזהות המינית שלהם עצמם, עוררו ביקורת קשה מצד "הממסד ההומו-לסבי" כאילו אני מעודד הסתתרות והומופוביה. אין ספק, שברמה הפוליטית, ככל שאנשים רבים יותר יצאו מהארון, יוחש תהליך הליברליזציה. השאלה היא האם אנשים אינדיבידואליים צריכים לשלם על כך את המחיר ביציאה לא מבוקרת מהארון, בפני סביבות לא מתאימות, מחיר שעלול להיות כבד, בלתי משתלם ובלתי הפיך?

הצורך שלנו להיות מקובלים על הסביבה כמות שאנחנו הוא צורך בסיסי ביותר. קארל רוג'רס, מאבות הפסיכולוגיה ההומניסטית, רואה צורך זה כמגביל את הנטייה הטבועה בנו להגשים את עצמנו. ביציאה מהארון מעורב לעיתים הצורך לרצות שתי סביבות: את הסביבה ההטרוסקסואלית ואת הסביבה ההומוסקסואלית. מתבגרים, ולעיתים גם מבוגרים, רוצים "להיות כמו כולם" בתוך הקהילה ההומו-לסבית וליטול חלק במאבק למיגור ההומופוביה ע"י יציאתם מהארון, וכמובן, להיות מקובלים כמות שהם ע"י הוריהם, חבריהם הסטרייטים, ובדוגמא שהבאתי, אפילו ע"י מפקדם בצבא.

הספרות המקצועית על יציאה מהארון עוסקת הרבה בחלוקת התהליך לשלבים (טרום יציאה-מהארון, יצאה מהארון, חשיפה, קשרים ראשונים וגיבוש זהות). שני דברים חסרים, לטעמי, בגישה זו: (א) התייחסות לאדם האינדיבידואלי ה"נשלח" לחשיפה כזו ו-(ב) הערכת הסביבה בפניה עומד הפרט לצאת מהארון. בקשר לשיקול הראשון, נראה לי שיש לעשות הערכה כוללת של אישיותו של האדם: אין דין אדם מופנם מאוד מטבעו (תכונה שמקובל לראותה כביולוגית ובלתי ניתנת לשינוי), שבלאו הכי אינו משתף אנשים רבים מדיי במה שקורה לו כדין אדם מוחצן הרגיל להתחלק בכול עם כולם, אם בוחנים רצף אחד של תכונות כדוגמא בלבד. בניגוד למה שמקובל לחשוב לפעמים, יציאה מהארון אינה חלק בתהליך ההשלמה של ההומוסקסואל עם עצמו, לפחות לא תמיד, אלא עשויה להיות דווקא תוצאה של השלמה זו, וגם זאת לא תמיד. מה שבטוח הוא שמוטב לו לאדם להגיע לקבלה עצמית, בינו לבין עצמו, בטרם יצפה, באמצעות היציאה מהארון, לקבלת הזולת אותו כמות שהוא. אשר לשיקול הסביבתי, גם כאן נשאלת השאלה: בפני מי עומד האדם לצאת מהארון? אדם נשוי בשנות ה50- לחייו פנה אליי לטיפול לאחר שהפיל את תיק ההומוסקסואליות שלו על ילדיו המתבגרים הסטרייטים. סטודנט מבריק, החי עם חברו, יצא מהארון בפני הוריו, אשר נידוהו לחלוטין: אמו מתארחת דרך קבע בכל תכנית רדיו, החל מאלה המספקות ייעוץ פסיכולוגי וכלה ב"שיחות עם מאזינים"; היא מוכנה לראות בבנה בן, רק אם "יחזור למוטב" והיא מנסה לשכנע לשווא את המאזינים האחרים ואפילו את היועצים, "ליישר" את בנה. לא כל סביבה, גם סביבה הנראית ליבראלית לכאורה, ערוכה לקבל את המסר. אני יודע, חשוב שהחברה בכללותה תהייה פחות הומופובית, חשוב לערוך מסעות הסברה, ונכון: ככל שאנשים רבים יותר יצאו מהארון, ברמה המאקרו-חברתית הדבר יעזור להומוסקסואלים להתקבל בסביבתם. ואולם, אל לנו לשלוח מתבגרים "משקשקים" ל"מבחני אומץ" כאלה ולהיות שליחי הקהילה. אחד הקשיים של מתלבט הנמצא בטיפולי להשלים עם נטיותיו הוא החשש שמא מייד עם מימוש נטייתו המינית יצטרך לצאת יציאה כוללנית מהארון. חשש זה מונע ממנו להתחיל לקיים יחסי מין עם גברים בכלל. אז לפני שרצים לספר לחבר'ה, שאלו את עצמכם מה מניע אתכם? האם אתם מחפשים יחס חיובי בלתי מותנה בכל מחיר? והאם הסביבה הספציפית בה אתם חיים מוכנה לספק לכם אותו.

* מתיאורי המקרים המובאים במדור זה הושמט ו/או שונה כל פרט העלול לגרום לזיהויו של המטופל. אף שמדובר בטיפולים אמיתיים, כל קשר בין הדמויות המתוארות למציאות מקרי בהחלט.

בואו לדבר על כך בפורום "שרינק פרנדלי" - בניהולו של ד"ר רובינשטיין

לאתר הבית של ד"ר רובינשטיין - לחצו כאן