חמלה רפואית

(0)
לדרג

מקצוע הרפואה ויחסו לחולה עומד בבסיס ספרו של ד"ר בנימין מוזס: "אדם חסר פנים". על הומניזם ורפואה

מאת: מערכת zap doctors

הרפואה ניצבת בפני אחד המשברים הקשים בתולדותיה. תשתית המקצוע יחסי האמון בין הרופא והחולה - הולכת ומתערערת, ומותירה חולים כועסים ונבוכים ורופאים מתוסכלים. משבר זה מתרחש דווקא בעת שהרפואה המדעית מאפשרת לאדם לחיות חיים ארוכים פעילים ובעלי משמעות.

ספרו של ד"ר בנימין מוזס: "אדם חסר פנים": משבר הזהות של הרפואה המודרנית, שיצא לאור בהוצאת מאגנס, עוסק בנושא זה. נקודת המוצא של הספר היא כי הפתרון למשבר טמון בלב ליבה של המערכת: יחסי הגומלין בין הרופא והחולה. שכן במערכת הבריאות קיים מנגנון הרסני הניזון מהניגוד החריף שבין מדע והומניזם. הפתרון שמציע המחבר למשבר מאפשר קיום משותף של מערכת מדעית המבוססת על מושג ה'אדם הממוצע' אדם חסר התכונות והפנים, ושל הרפואה ההומנית המכוונת לחולה הייחודי, המצפה שהרפואה המודרנית תסייע לו להעצים את רווחתו האישית ולממש את שאיפותיו כפרט. זהו פתרון מורכב אך בר יישום.

ספר זה הוא מסע אישי של המחבר להצלת חלקת האלוהים הקטנה שלו - מקצוע הרפואה - מפני המכבש של עולם קר ומנוכר שבו מושגים כמו חמלה ואלטרואיזם נחשבים אנכרוניסטיים ולא רלוונטיים. מסע זה מבקש להשיב את הרופא אל החולה עצמו, אל האדם הפרטי, הייחודי השם בו את מבטחו.

מסע אישי

ד"ר מוזס כותב בהקדמה כי הספר הוא "תחנה נוספת במסע הנמשך זה שני עשורים ומעלה, מסע המשלב התנסות אישית והתבוננות זהירה באחד המפעלים האנושיים החשובים של האדם המודרני הרפואה המדעית. חקר הרפואה המדעית על כל היבטיה הוא אתגר אינטלקטואלי תובעני. אולם לא פחות מכך הוא מאמץ מתמשך להצלת חלקת אלוהים הקטנה שלי, מקצוע הרפואה שבו אני עוסק מרבית שנותיי הבוגרות מעולם מנוכר, שבו מושגים כמו חמלה ואלטרואיזם נחשבים אנכרוניסטיים ולא רלוונטיים; ניסיון להשיב את הרופא אל
החולה עצמו, אל האדם הפרטי, הייחודי, השם בו את מבטחו".

יחסי גומלין בין רופא לחולה: תקציר הספר

הפרק הראשון בספר מוקדש לתיאור הפרדוקס של שירותי הבריאות בעולם המערבי: בצד הישגים מרשימים בהארכת תוחלת החיים קיים משבר אמון קשה המאיים על שלמות המערכת. בחלקו הראשון של הפרק מובא דיון העוסק בתרומתה הממשית של הרפואה להישגים שהכול נוהגים לזקוף לזכותה. חלקו השני מוקדש לדיון על תפיסת האמון תוך הפניה מיוחדת למשמעויותיה במערכת הבריאות. החלק השלישי דן בסמני המשבר במערכת: הנהייה אחרי הרפואה החלופית, ריבוי התביעות על רשלנות נגד רופאים, התפוצה הרחבה של שיטת הרפואה המנוהלת שבה ביורוקרטים מתערבים ברגל גסה בדיאלוג בין החולה לרופא, ומצבם של הרופאים על פי הכרתם ותחושותיהם.

הפרק השני מוקדש לדיון בשיטה המדעית המהווה מקור סמכות ובסיס רעיוני לדרך הפעולה של הרופא. הפרק כולל דיון המלו?וה בדוגמאות להמחשת שלושת העקרונות העומדים ביסודה של השיטה המדעית: אובייקטיביות - ניסיון להכיר את העובדות כהווייתן ללא השפעתן של אמונות ורגשות אישיים; רדוקציוניזם - הסבר על מהותה של מערכת באמצעות מרכיביה הבסיסיים; והשוואתיות - העיקרון הקובע כי עובדות אינן מדע אלא אם כן הן מהוות בסיס להשוואות זהירות המעניקות להן משמעות.

בפרק השלישי מוצגת הפרדיגמה, היינו הנחות יסוד המהוות מסגרת חשיבה שבתוכה נבנית השקפת עולם או תאוריה מסוימת של הרפואה ההומנית. בפרק זה ביקשתי לאמץ גישה כללית לרפואה כעיסוק מעשי שמטרתו לשפר את רווחתו של האדם היחיד והמיוחד. גישה זו מנותקת מההגדרות המסורתיות של מחלה וחולי. על פי גישה זו, הפעילות הרפואית ממוקמת על רצף של בחירות אישיות, פעילויות, יעדים, מטרות ותכליות. ברצף הזה מסתכמת המהות של גיבוש ייחודיותו של הפרט. ההתערבות הרפואית נועדה אפוא לסלק את המגבלות המונעות מהאדם לממש את יעדיו ומטרותיו ולהעצים את מרכיבי התכלית של חייו: הנאה, משמעות, הישרדות.

הפרק הרביעי דן בגבולות העיסוק ברפואה המדעית המוגדרים על ידי הבסיס התאורטי והמתודולוגי של גוף הידע. תחילתו בדיון החושף את הקשיים בהצבת גדר הן ברמת התאוריה הן ברמת המתודולוגיה. החלק השני של הפרק מוקדש לתיאור הפרצות באותה גדר: שימוש ברפואה לצורך העצמת תכונות נורמליות והפרת הכללים הבסיסים, התאורטיים ומתודולוגים בשל לחצים פוליטיים.

בפרק החמישי מוצגים המדע והרפואה כמערכת של ניגודים. תחילת הפרק מוקדשת לדיון בסתירה המובנית בין השאיפה לאובייקטיביות, שמשמעה סילוק הממד האישי הטמון בשיטה המדעית, ובין הצורך להציב את הממד האישי במרכז, צורך המאפיין את הפרדיגמה הרפואית. בחלקו השני של הפרק מובאות דוגמאות המלמדות על המתאם הנמוך בין ההשפעה של התערבויות רפואיות שונות על המדדים הביולוגיים ועל
רווחת היחיד, תוך דיון על הסיבות להבדלים אלה. החלק האחרון עוסק בביטוי החברתי-מקצועי של הניגוד הרעיוני בדמותן של שתי תנועות: רפואה נתמכת ראיות מצד אחד ורפואה חלופית מצד שני.

הפרק השישי מוקדש להצגת הפתרון הדיאלקטי לניגוד בין הרפואה המדעית לבין הרפואה ההומנית, והוא מדד רווחת היחיד. לאמור, הפיכת המושג המורכב של רווחת היחיד לערך כמותי כדי שיוכל להשתלב בשיטה המדעית ולשתול לתוכה את עקרונות הפרדיגמה ההומנית. במילים אחרות, רפואה המושתתת על המטרות של הרפואה ההומנית ועל האמצעים של הרפואה המדעית.

הפרק השביעי עוסק ביישום הפתרון המוצע בשלוש זירות הפעולה של הרפואה המדעית: הניסויים הקליניים, המפגש בין רופא לחולה ועיצוב מדיניות הבריאות, כל אלה בלוויית דוגמאות.

האפילוג מצביע על השיטה של חקר המערכות מלמטה למעלה כמפתח להבנת מערכת הבריאות וליכולת לחולל בה שינוי מהותי.

בואו לדבר על זה בפורום רפואת משפחה.

רוצה לדרג?
זה יעזור לכל מי שייחפש מידע רפואי על התחום