נלחמים בפקקים

המטוס נחת. עוד רגע קט הוא ייעצר ואתם כבר מחפשים מתחת למושב את הנעליים שחלצתם לפני כמה שעות, בתחילת הטיסה. מסביב, כולם כבר עומדים עם התיקים בידיים, מתכוננים ליציאה ואתם עדיין נלחמים בנעליים, שפתאום כבר לא מתאימות לכפות הרגליים.

זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו ולא, זה לא בגלל הנעליים. אלו הרגליים, שבגלל בצקת, התנפחו במהלך הטיסה. כל מי שמפתח בצקת ברגליים עלול לפתח בהן פקקת ורידים (תרומבוזה) וזה כבר מצב של סכנת חיים. קוראים לזה "תסמונת מחלקת התיירים" (economy class syndrome).

הכינוי "תסמונת מחלקת התיירים" נגזר מתיאור הסיטואציה של ישיבה ממושכת, ברגליים כפופות, במחלקת התיירים הצפופה במטוס. הישיבה במצב הזה מגבירה את הסכנה להיווצרות קרישי דם בורידי הרגליים. הסיכון עולה ככל שהטיסה ממושכת יותר.

האירוע מסכן החיים לא מתרחש תמיד מיד בעת הטיסה, אלא כמה שעות, ימים ואף שבועות לאחר הטיסה.

מנגנון קרישת הדם בגופנו מבוסס על מערכת איזונים ובלמים. כאשר שיווי המשקל בין הגורמים מעודדי הקרישה לגורמים נוגדי הקרישה מתערער, יכול להיווצר מצב של קרישיות יתר בלתי מבוקרת, שעלולה להוביל לחסימה (פקקת) של כלי הדם, ע"י קריש דם (תרומבוזה).

פקקת ורידים עמוקה בגפיים העליונות והתחתונות, מוכרת גם בכינוי המקוצר Deep Vein Thrombosis. כלי הדם הנחסמים במצבי קרישיות יתר הם הורידים, לרוב ברגליים. נוצר קריש, הגדל ומתארך לאורך הוריד בגפה.

אם לא ניתן טיפול מתאים לעצירת התהליך, קיימת סכנה של הינתקות פיסה מקצה הקריש והיווצרות תסחיף (אמבוליה). כאשר הקריש נסחף בזרם הדם, 'נתקע' וחוסם כלי דם המזין איבר חיוני (כמו הריאה, הלב או המוח), נוצר מצב מסכן חיים.

הסימפטומים לפקקת ורידים עמוקה: אודם, נפיחות, כאבים וקושי להניע את הגפה הפגועה.

אולטרה-סאונד - הבדיקה האמינה והנוחה ביותר.

ונוגרפיה - מזריקים חומר ניגודי, המדגים את ורידי הגפה החשודה בצילום רנטגן. בדיקה זו נחשבת למהימנה ביותר, אך כמעט שאינה בשימוש כיום, עקב הנוחות והזמינות של בדיקות האולטרה-סאונד.

D-dimer - בדיקת דם של תוצרי פירוק הפיברין (נוגד הקרישה הטבעי המיוצר בכבד).

לאחרונה, נוספה בדיקה חדשה, הנקראת "תבחין חלבון C כללי" (Pro C Global), המאבחנת פגמים במסלול של החלבון נוגד הקרישה הטבעי C (כאשר מסלול זה נפגם, נוטה כף המאזניים לכיוון עודף קרישה).

לא רק טיסה ממושכת יכולה לגרום לפקקת ורידים עמוקה. קיימים שלושה גורמי סיכון:

1. עימדון של הדם (venous stasis) - עקב חוסר תנועה (למשל עקב שיתוק או שכיבה ממושכת לאחר ניתוח או טיסה ממושכת).

2. נטייה לקרישיות יתר של הדם - בעת הריון, שימוש בגלולות למניעת הריון, שימוש בהורמונים מלאכותיים בגיל המעבר, הפרעות קרישה תורשתיות או נרכשות ובכמה סוגי סרטן.

3. פגיעה בכלי הדם - בעקבות תרופות, מחלות כלי דם, צנתרים ורידיים או טראומה.

כשם שזרימת המים בצינור מכופף פחות טובה, מתרחש אותו הדבר במצב ישיבה, המונע זרימה תקינה של הדם מהרגליים אל הלב, משום שכלי הדם מכופפים.

האקלים המיוחד במטוסים, המתאפין באוויר יבש, לחץ אוויר נמוך ומחסור בחמצן, מגביר את קרישיות הדם. בנוסף, הנוסעים אינם מקבלים בדרך כלל שתיה בקצב הדרוש כדי לאזן את איבוד הנוזלים. מצב היובש מגביר את צמיגות הדם ומהווה תרומה נוספת להיווצרות קרישים בעת טיסות.

שומרים על כללי התנהגות נכונים למניעת קרישי דם בעת טיסות:

1. להרבות בשתיית מים ולהימנע משתיית אלכוהול.

2. לקום ולהתהלך אחת לשעתיים, כלומר לפחות פעם אחת בעת טיסה לאירופה וארבע-חמש פעמים בטיסה לאמריקה, דרום אפריקה או המזרח הרחוק.

3. להפעיל את שרירי הרגליים על ידי כיווץ והרפייה לסירוגין.

4. לנוסעים עם גורם סיכון ידוע, למשל כאלו שכבר לקו בעבר בפקקת ורידים, מומלץ לגרוב גרב אלסטית.

5. לנוסעים עם גורם סיכון מומלץ להתייעץ עם רופא מומחה בבעיות קרישה, באשר להתאמת טיפול מונע בתרופה נוגדת קרישה.

נטייה לקרישיות יתר, המתגלה בבדיקות דם במעבדה, נקראת טרומבופיליה. טיפול נוגד קרישה עוצר את המשך צמיחת הקריש, מונע היווצרות קרישי דם נוספים ומאפשר למערכת מפרקת הקרישים הטבעית של הגוף, לפעול ולפזר את הקריש.

כיום קיימות שלוש תרופות נוגדות קרישה:

'הפרין' - הניתן בעירוי רצוף לתוך הוריד למשך ימים ואף שבועות ומחייב אשפוז.

'הפרין במשקל מולקולרי נמוך' (קלקסן, פרגמין) - הניתן בזריקה תת-עורית ואם יש צורך בטיפול ממושך, החולים יכולים לעשות זאת בביתם.

'קומדין' - התרופה נוגדת הקרישה הנפוצה ביותר, הניתנת בטבליה דרך הפה.

מאחר, שגם בטיפול מדלל הדם טמונות סכנות, הוא בדרך כלל אינו ניתן לכל החיים, אלא למס' חודשים (לפחות 3 חודשים) עד לכמה שנים, במקרה של DVT חוזר. לאחר הפסקת הטיפול נוגד הקרישה קיימת סכנה של 4 עד 5 אחוזים לשנה לחזרת הפקקת.

3%-1% מכלל הנשים ההרות סובלות מהפלות חוזרות. פריצת הדרך בחקר ההפלות החוזרות, שסיבתן לא ידועה ובמניעתן, התחוללה רק בשבע השנים האחרונות. צוות המחקר ביחידה לקרישת הדם בקריה רפואית-רמב"ם, בראשות כותב שורות אלו, הצליח להראות, שלרוב הנשים הסובלות מהפלות חוזרות יש נטייה לקרישיות יתר (טרומבופיליה).

קבוצה ישראלית אחרת, בראשות פרופ' עמירם אלדור ז"ל, מהמרכז הרפואי איכילוב, הראתה כי טרומבופיליה מתלווה גם לסיבוכי הריון מאוחרים, כגון רעלת, היפרדות שיליה, פיגור בצמיחת העובר ומות העובר ברחם.

לאחר שהוכח הקשר בין הפלות חוזרות לטרומבופיליה, נמצאה גם הדרך למנוע אותן, באמצעות טיפול בתרופה נוגדת קרישה, המכילה חומר הנקרא 'הפרין' במשקל מולקולרי נמוך (קלקסן), במהלך כל ההריון ומשכב הלידה. כיום, הטיפול בתרופה מקובל בישראל ובעולם.

מומלץ להתייעץ עם מומחה קרישה, באשר לדרכים להפחית את מידת הסיכון לסיבוכי הריון הנשים עם טרומבופיליה.

אם את גם נוטלת גלולות למניעת הריון (הורמונים), או מקבלת טיפול הורמונלי תחליפי בגיל המעבר, גם סובלת מקרישיות-יתר וגם מעשנת, הסיכון שלך ללקות בקריש דם (שבץ) מוחי גבוה פי 100-200 לעומת כלל האוכלוסייה.

נשים וגברים בעלי היסטוריה משפחתית של אירועים תרומבוטיים.

נשים בעלות היסטוריה של הפלות חוזרות או סיבוכי הריון.

נשים המטופלות טיפול הורמונלי חלופי - HRT.

מומלץ לנשים לפני נטילת גלולות למניעת הריון.

אנשים הטסים לעתים תכופות ו/או טסים למרחקים ארוכים.

פרופ' בנימין ברנר הוא מנהל היחידה לקרישת הדם, המכון ההמטולוגי, הקריה הרפואית רמב"ם. הדס גושן, מרכזת המחקרים הקליניים, היחידה לקרישת הדם.

בואו לדבר על זה בפורום המטולוגיה.