דמנציה: אל תשלכני לעת זקנה

עם הזדקנות האוכלוסייה והעלייה באורך החיים, עולה גם שכיחותן של מחלות ותסמונות זקנה. אחת מתסמונות אלו היא דמנציה (שיטיון). תסמונת זו כרוכה בסבל רב עבור החולה, בני משפחתו ובנטל כלכלי כבד על מערכות הבריאות והחברה.

בקרב אנשים הסובלים מדמנציה קיימת ירידה בתפקודים השכליים (קוגניטיבים). ירידה זו כוללת הפרעה בזכרון, קשיי ריכוז, הפרעה בשפה, הפרעה בזיהוי (של אנשים או מקומות), הפרעה בביצוע פעולות פיזיות, בהיעדר מגבלה פיזית, קשיים ביוזמה, מוטיבציה וירידה ביכולת הביקורת והשיפוט.

אנשים רבים שאינם חולים, מתלוננים לעיתים על הפרעה בזיכרון, בריכוז או על קושי בשליפת מילה באמצע משפט. אולם, בניגוד לאנשים בריאים, לאנשים הסובלים מדמנציה קיימת ירידה מתמשכת בתפקודים אלו, הגורמת לכך שהאדם אינו מתפקד בתחומי החיים השונים כפי שתפקד לפני המחלה.

קיימים מספר סוגים של דמנציה, כשהסוג השכיח ביותר הוא מחלת אלצהיימר. כ-5% מהאנשים מעל גיל 65 סובלים מהמחלה. שכיחותה עולה עם הגיל ומגיעה עד 40% מעל גיל 85. המחלה מתחילה על פי רוב, באופן הדרגתי ואיטי עד כדי כך שקשה פעמים רבות בדיעבד להצביע על מועד תחילתה המדויק. הסימנים המוקדמים הינם הפרעות בזיכרון: החולה שוכח היכן הניח דברים, שוכח פגישות שקבע או חוזר פעמים רבות על אותם דברים בתוך פרק זמן קצר כאילו לא נאמרו לפני כן.

סימן מוקדם נוסף בתחילת המחלה הוא קושי בשליפת מילים או שמות. בהמשך מופיעות הפרעות התמצאות בזמן ובמקום וקיימת סכנה כי החולה ילך לאיבוד. קיים קושי לבצע פעולות פיזיות מוכרות, כגון: לבוש או הפעלת מכשירים שונים מכיוון שהיכולת השכלית לביצוע פעולות אלו אבדה. בשלבים מתקדמים יותר, החולה אינו מזהה אנשים בסביבתו, או את ביתו. עולמו של החולה הולך ומצטמצם עד שהוא נסוג מרובן ככולן של הפעילויות אותן יכול היה לבצע לפני המחלה. בשלבים הסופיים של המחלה החולה מרותק למיטתו, אילם וזקוק לסיוע בכל תפקודיו.

מחלת אלצהיימר מזוהה בעיקר עם ירידה בזיכרון ובתפקודים שכליים נוספים, אולם הסימפטומים שגורמים את הסבל הרב ביותר לחולה ולבני משפחתו ומובילים פעמים רבות להחלטה להכניס מטפל הביתה או להעביר את החולה למוסד סיעודי הם הסימפטומים ההתנהגותיים: אפאטיה, דיכאון, תוקפנות, אי שקט או הפרעות שינה. על הפרעות אלו נמנות גם מחשבות שווא: החולה חושב שגונבים ממנו, שבן הזוג בוגד בו או שהאנשים בסביבתו הינם מתחזים. סימפטום התנהגותי נוסף הוא הזיות ראייה: החולה רואה דמויות שונות בסביבתו על אף שאלו אינן קיימות.

גורמי סיכון למחלת אלצהיימר הינם: גיל, טראומת ראש משמעותית, תסמונת דאון, סיפור משפחתי של מחלת אלצהיימר, ומצבים הנחשבים גורמי סיכון למחלות לב וכלי דם (כגון: יתר לחץ דם, סוכרת ורמת שומנים גבוהה בדם). גורמים אלו מעלים את הסיכון ללקות במחלה, אך לא ברור באיזה אופן.

במיעוט המקרים מחלת אלצהיימר הינה מחלה משפחתית. במקרים אלו מדובר במחלה גנטית המתחילה בגיל צעיר (עשור חמישי - שישי לחיים). ברוב המקרים המחלה היא מקרית, ללא סיפור משפחתי בולט.

הטיפולים התרופתיים הקיימים היום עבור מחלת אלצהיימר נחלקים למספר קבוצות: מעכבי אצטיל כולין אסטראז - דונפזיל, ריווסטיגמין וגלנטמין, המאטים את התדרדרות המחלה. ממנטין, השייכת לקבוצה אחרת של תרופות (חוסמי גלוטמאט), מאושרת לשימוש בשלבים מתקדמים יותר של המחלה וגורמת אף היא להאטה בהתדרדרות. קיימות תרופות לטיפול בסימפטומים הדכאוניים או בהפרעות ההתנהגות. נמצאות כיום תרופות רבות בפיתוח, כולל תרופות שאמורות לטפל בתהליך הפתולוגי שהמחלה גורמת במוח, אולם הן עדיין אינן מאושרות לשימוש.

בשנים האחרונות קיימים מחקרים רבים המצביעים על כך שמצבים בריאותיים כגון: סוכרת, יתר לחץ דם, רמה גבוהה של שומנים בדם ומחלות לב, הינם גורמי סיכון למחלת אלצהיימר. מתבצעים כיום מחקרים שמטרתם להוכיח שאיזון גורמי סיכון אלו מפחית את הסיכון למחלת אלצהיימר.

מחקרים אחרים בודקים את השפעת פעילות גופנית ושכלית וצריכת מזונות מסוימים, כגון: יין, דגים וויטמינים (או חומרים אחרים נוגדי חימצון) על מניעת המחלה. חוקרים אשר עקבו אחר תהליך ההזדקנות בקבוצות אוכלוסיה רחבות, הראו כי התמדה בפעילות גופנית הינה גורם מגן מפני המחלה, כמו גם התמדה בפעילויות שכלית, כגון: משחק ברידג', תוכנות מחשב, תשבצים, קריאה, לימוד שפות (בגיל המבוגר) וכדומה. עדיין אין תוצאות חד משמעיות ממחקרים אלו, אולם המגמה המצטיירת היא כי שמירה על אורח חיים בריא הכולל פעילות גופנית, פעילות שכלית, תזונה בריאה ואיזון לחץ דם, סוכרת ורמת שומנים בדם מונעת את המחלה.

בקרב הציבור קיימת תפיסה כי סביר שאדם זקן יהיה "סנילי" ומדוכא. גישה זו, מובילה לכך שחולים מגיעים לטיפול בשלבים מאוחרים מאד, רק כאשר הפרעות ההתנהגות בלתי נסבלות ולא ניתן יותר לטפל בחולה בביתו. אבחון מוקדם מאפשר: בירור הסיבה לירידה ביכולות השכליות, שלילת גורמים הפיכים והתחלה מוקדמת של טיפול. כמו כן, מסירת מידע לחולה ולמשפחתו לגבי המחלה, והבעיות ההתנהגותיות הנלוות מובילים להבנה טובה יותר של הסימפטומים, ועל כן ליכולת גבוהה יותר להתמודד עימם. בדרך זו ניתן למנוע פניות מיותרות לרופאים וטיפולים תרופתיים מיותרים.

חשוב לציין כי דיכאון, בפרט בגיל זקנה, יכול פעמים רבות להתבטא בתלונות על ירידה בריכוז ובזיכרון ולנסיגה תפקודית. לעיתים דיכאון בזקנה הוא למעשה סימן מקדים של דמנציה. מחקרים רבים הראו כי דיכאון שכיח מאד בנוכחות מחלות, כגון: אוטם שריר הלב, אוטם מוחי או סרטן וכי תהליך ההבראה מהן טוב יותר כאשר הדיכאון מטופל. לפיכך, יש להיות ערניים להופעת סימפטומים דיכאוניים ולבצע הערכה הן של המצב הנפשי והן של המצב השכלי (קוגניטיבי) ולהתאים טיפול בהקדם האפשרי.

הגישה לאדם הזקן הסובל מירידה בזיכרון או בתפקודים שכליים אחרים צריכה להיות רב מערכתית תוך התייחסות למצבו הבריאותי הפיזי, לתפקודים השכליים, הרגשיים וההתנהגותיים. הטיפול התרופתי צריך להיות מותאם אינדיבידואלית לחולה תוך התחשבות במחלות האחרות מהן סובל והתרופות הנוספות אותן נוטל. יש חשיבות רבה להדרכת בני המשפחה לגבי צורות לא תרופתיות להתמודד עם הפרעות ההתנהגות. אין לקבל שינויים בתפקוד השכלי או דיכאון בגיל זקנה כחלק בלתי נפרד מן ההזדקנות.

ד"ר רמית רבונה-שפרינגר, היא רופאה במרפאת זכרון, ופרופ' שלמה נוי מטפל במרפאה פסיכוגריאטרית במרכז הרפואי שיבא, תל השומר.

פרטים נוספים: באתר המרכז הרפואי שיבא, תל השומר.

בואו לדבר על זה בפורום תמיכה ויעוץ לגיל הזהב.