הרופא שגה, החולה נפטרה
ועדת בדיקה של משרד הבריאות קבעה כי טעות בשיקול הדעת של רופא כירורג בבית חולים אסותא הביאה למותה של חולת סוכרת
מקרה נוסף של רשלנות רפואית חמורה: ועדת בדיקה של משרד הבריאות קבעה כי שיקול דעת מוטעה של כירורג בביה"ח אסותא הוביל למותה של חולת סוכרת. החולה נפטרה מדימום פנימי שנבע מקרע של העורק הפמורלי. לפי ממצאי הבדיקה, הצוות המצנתר הסתפק בלחיצה ידנית בלבד ללא חבישת לחץ ולא יידע את הכירורג פרופ' אדוארד שיפרין על הקושי בשליפת הצנתר.
מדובר בחולה שסבלה מסוכרת, השמנת יתר וטרשת עורקית אשר נפטרה בעקבות צנתור טיפולי של עורקי הרגליים. היא הופנתה לאשפוז באסותא בפברואר 2008 על-ידי כירורג בכיר, עקב תלונות של כאבים חזקים בכף הרגל הימנית, פצעים נמקיים בבהונות ובעקב של רגל ימין במשך מספר שבועות עקב מחלת כלי דם פריפרית.
לאחר דיקור אבחנתי הצוות הרפואי החליט לבצע צנתור טיפולי בהרחבה באמצעות בלון והכנסת סטנט לעורק הירך. אחרי ההרחבה לא הצליחו הרופאים לרוקן את הבלון כדי להוציא אותו דרך השרוול. לבסוף, הרנטגנולוג שלף את הבלון, השרוול והחוט המוליך יחדיו.
כשעה לאחר הצנתור הבחינה אחות חדר ההתאוששות כי המנוחה חיוורת ונראית חולה. שני רופאים שנקראו לעזרה לא הצליחו למדוד לחץ דם. המנוחה הזיעה באופן מוגבר, התלוננה על כאבים באגן הירכיים ולחץ באזור הרקטום. הצרוף של חיוורון, הזעה, ירידה בלחץ דם וכאבים באגן הירכיים בחולה, שעה אחרי צנתור כשידוע שהבלון הוצא מנופח, היו סימנים חד משמעיים לכך שהחולה מדממת. ואכן, לצוות המטפל היה ברור שמדובר בדימום והרופאים העבירו את החולה לטיפול נמרץ.
הכירורג פרופ' שיפרין ראה את המנוחה לאחר שנמסר על העברתה לטיפול נמרץ. לדבריו, בדק אותה לרבות בדיקה ידנית מעמיקה ולא מצא כל סימן לדימום פנימי. הוא היה מודע לעובדה שרמת ההמוגלובין נפלה ל-8.6. הוא גם ניסה ללא הצלחה להוסיף עירוי פריפראלי.
לאחר בדיקתה, למרות לחץ הדם שלא נמדד, ערכי המוגלובין נמוכים והעובדה שאין לחולה עירוי מתאים, חזר פרופ' שיפרין לחדר הניתוח לפרוצדורה אחרת, ולא התפנה לראות את החולה, אלא כעבור שעתיים.
במשך השעתיים שקדמו לפטירת החולה עודכן הכירורג על חומרת מצבה של החולה כמה פעמים, אך הוא היה עסוק בניתוח של חולה אחר. לבסוף, הגיע הכירורג למיטת החולה אך בשלב הזה היא לקתה בדום לב ומאמצי ההחייאה לא צלחו.
על-פי מסקנות הוועדה, המנתח והמצנתרים המשיכו בעבודה היזומה של אותו יום ולא היו מעורבים כלל בניתור או הטיפול בחולה בשלב הראשון. גם לאחר שיודעו כי מצבה החמיר לא היו מעורבים וגם לא נטלו את ניהול הטיפול בחולה על עצמם כמתבקש. הכירורג הבכיר הסתפק בשני ביקורים קצרים.
לצוות המטפל כולו, מרדימים, מצנתרים ומנתחים היה ברור, על פי עדותם הם, כי החולה סבלה מדימום פעיל משנית לקרע של עורק, על פי העובדה שההמוגלובין המשיך לרדת למרות מתן דם, אך הם המתינו להחלטות של הכירורג שהיה עסוק בניתוחים אחרים.
הוועדה התרשמה כי כל אחד מהרופאים המטפלים גלגל את האחריות לפתחו של הרופא האחר. טענתו של הכירורג בפני הוועדה כי הוא סבר שהחולה סובלת מכשל לבבי, הינה חסרת בסיס לאור הנתונים הרפואיים, ולאור עדויות הצוות המעורב לרבות האחיות שכולם סברו שהמנוחה בהלם תת-נפחי כתוצאה מדימום.
הוועדה קבעה כי התעקשותו של הכירורג "לייצב את החולה" לפני שהוא מתקן את החור בעורק בחדר הניתוח אינה עולה בקנה אחד עם הסטנדרט הרפואי הסביר, מכיוון שבלי עצירה של הדימום לא ניתן לייצב חולה מדמם פעיל. ההשתהות בנקיטת פעולות יזומות להפסקת הדימום הן בדרך צנתורית והן בדרך ניתוחית שנבעה מצירוף העובדות שהמנתח, הכירורג, היה עסוק רוב הזמן בניתוחים אחרים והן משיקול דעת שגוי שדרש לייצב את החולה לפני מתן הטיפול להפסקת הדימום, הביאו ישירות למותה שבתכנית טיפולית אחרת יתכן והיה נמנע.
במשרד הבריאות עדיין לא הוחלט האם להגיש נגד הכירורג קובלנה משמעתית לאור ממצאי הוועדה.
בואו לדבר על זה בפורום רשלנות רפואית.
