אף אוזן גרון: התשמע קולי?

גלי הקול המגיעים אל האוזן נכנסים לתעלת השמע, מכים בעור התוף וגורמים לו לרטט. התנודות של עור התוף מרטיטות את 3 עצמות השמע אחת אחרי השנייה, ואלו מעבירות את התנודות אל נוזלי האוזן הפנימית דרך החלון הסגלגל. הן גורמות להופעת גל בנוזלים, המתקדם לאורך השבלול מבסיסו לכיוון קצהו. תנועות הנוזל שבשבלול גורמות לתנודות של קרום עדין שעליו מצויים תאי החישה בעלי אלפי שערות זעירות. כשהשערות הללו מתכופפות, משתנה המטען הכימי והחשמלי בתוך התא, הגורם להופעת גירוי עצבי, שמועבר לאזור השמע שבקליפת המוח, באמצעות עצב השמיעה. המידע שמתקבל במוח מפוענח לצלילים ולקולות. המוח מזהה מאיזה חלק של השבלול הגיעו האותות וכך קובע את גובה הצליל.

לצלילים ולקולות שאנו שומעים יש שתי תכונות עיקריות: גובה ועוצמה. גל הקול הוא למעשה הפרעה בלחץ האוויר. גובה הצליל נקבע על פי תדירות תנודות האוויר (גלי הקול) המגיעות אל האוזן. כלומר, כמה תנודות עוברות בשנייה אחת. ככל שעוברות יותר תנודות, כלומר ככל שתדירות גלי הקול גבוהה יותר, כך גם הצליל גבוה יותר. התדירות נמדדת ביחידות של "הרץ" (Hz) ותחום התדירויות שבו רוב בני האדם מסוגלים לשמוע הוא בין 10 ל-20 אלף הרץ. כלומר, אנו לא שומעים את כל הקולות שסביבנו. לעומת זאת, טווח השמיעה של רוב בעלי החיים עולה על זה של בני האדם ולכן, כלבים, דולפינים ועטלפים למשל, מסוגלים לשמוע גם תדרי אולטרא-סאונד (על-קול). עוצמת הקול היא הכוח שבו מכים גלי הקול באוזן. ככל שההפרעה בלחץ האוויר חזקה יותר - עוצמת הקול גדולה יותר. העוצמה נמדדת ביחידות הקרויות "דציבל" (dB).

באוזן הפנימית יש איבר נוסף - איבר שיווי המשקל. איבר זה מורכב משני חלקים: התעלות החצי קשתיות, שתפקידן לקלוט גירויים בעת שינויים בתאוצה זוויתית (כמו בעת סיבוב). תעלות אלו מלאות בנוזל ובקצה של כל אחת מהן מצויים תאי חישה. על תאי החישה מצויים ריסים ומעליהם כיפת נוזל דמוי ג'לי. כל אחת מהתעלות ממוקמת במישור שונה - אופקי, רוחבי ואחורי, וכל אחת אחראית ומדווחת על תנועת הראש במישור שלה.

כאשר הראש זז, נע גם הנוזל שבתוך התעלות. תנועת הנוזל נקלטת בתאי החישה שבתעלות. כל תזוזה של הראש גורמת להטיית הריסים על ידי כיפת הג'לי, ואלה מעבירים את המידע על התנועה אל המוח, שם הוא מפוענח ומתורגם למצבו של הגוף.

החלק השני של איבר שיווי המשקל בנוי משתי "שלפוחיות", שבתוכן מצוי אותו נוזל כמו בתעלות החצי קשתיות (וגם אותו נוזל המצוי בשבלול), ומשני "משטחים" עם תאי חישה שלהם שערות דומות לאלו שבתאי החישה של התעלות. על גבי השערות מונחות אבני סידן קטנות. חלק זה של האוזן הפנימית מופקד על קליטת גירויים בעת שינויים בתאוצה קווית, כמו בתנועה קדימה ואחורה, כלפי מעלה וכלפי מטה. הלחץ שגורמות האבנים הקטנות על השערות של תאי החישה בשינויי תנועה כאלו, גורם לגירוי התאים ולהופעת גירוי עצבי.

איברים נוספים, כמו הפרקים, השרירים וגלגל העין, מצוידים גם הם במערכות חישה, המעבירות למוח מידע לגבי מיקומו של הראש, מצב הגוף (במנוחה או תנועה) וכד'. כמו-כן, הן משתתפות יחד עם איבר שיווי המשקל שבאוזניים, בשמירת שיווי המשקל.

ישנן שתי סיבות עיקריות לכך שיש לנו שתי אוזניים - האחת, כדי שנוכל לדעת מאיזה כיוון הצליל מגיע. כאשר צליל מגיע מצד ימין, הוא נקלט קודם באוזן ימין, ולאחר שבריר של שנייה הוא נקלט באוזן שמאל. המוח מסוגל להבחין בהפרש הזמנים הזעיר הזה, וכך אנו מסוגלים להבחין מאיזה כיוון הצליל מגיע.

הסיבה השנייה קשורה במערכת שיווי המשקל, הנמצאת באוזן הפנימית של כל אחת מהאוזניים. הגוף זקוק לקליטת גירויים משתי האוזניים, מכיוון שהפענוח במוח הוא תוצאה של המידע שמתקבל משתי האוזניים. בזמן מנוחה, המידע שמגיע למוח מהאוזניים שווה, אך מידע מאוזן אחת מבטל את המידע שמגיע מהאוזן השנייה. בזמן תנועה או במחלה של אחת האוזניים, המידע משתי האוזניים שונה, המוח מפענח זאת ו"מודיע" לנו על בעיה במערכת שיווי המשקל.

כאשר יש סתירה בין המידע שמגיע למוח מהמקורות השונים לגבי מצב הגוף ביחס לסביבה, אנו עלולים להרגיש סחרחורת, בחילה ואף להקיא. למשל, כאשר נוסעים במכונית וקוראים עיתון - מקבל המוח מידע שאנו בתנועה מאיבר שיווי המשקל ואילו ממראה העיניים המוח מדווח שאנו במנוחה. המוח מתקשה לעבד את המידע ומתעוררת שורת תגובות אוטונומיות המשפיעות גם על הקיבה.

למרכיב השליטה במצב יש תפקיד מרכזי בהתפתחות התופעות הללו. כך לדוגמא, נוסעים באוטובוס יחושו סחרחורות ובחילות לעתים תכופות, ואילו הנהג, החשוף גם הוא לאותם התנאים, יחוש את הסימפטומים הללו לעתים נדירות בלבד. גם פחד גבהים נגרם מחוסר התאמה במידע המגיע למוח: כשאנו מתבוננים אל פי התהום, המוח מקבל התראה שאנו עומדים ליפול, אך איבר שיווי המשקל וכפות הרגליים משדרים לו שאנו עומדים על קרקע יציבה ולא נופלים. זיהומים ודלקות באיבר שיווי המשקל עלולים גם הם לגרום להפרעה בשיווי המשקל, לבחילות ולסחרחורות. תנועות מהירות מדי וטלטול של הגוף, עלולים גם הם לגרום לתחושות הללו ואף לנפילה.

האוזן התיכונה מחוברת לגרון באמצעות חצוצרה הנקראת "תעלת אוסטאכיוס", האחראית על איזון הלחץ בין האוזן התיכונה, לאוויר בסביבה החיצונית. בזמן המראה ונחיתה, כאשר יש שינויים פתאומיים בלחץ, אוויר חייב לעבור מחלל הלוע לתוך האוזן התיכונה (ולהיפך), דרך תעלת אוסטאכיוס כדי לשמור על לחץ שווה בשני צידי עור התוף.

במצבים בהם קיימת היצרות או חסימה של התעלה, כמו בזמן הצטננות וזיהומים של דרכי הנשימה העליונות או אלרגיה, הלחץ באוזן התיכונה נותר נמוך מהלחץ החיצוני. הפרש הלחצים השלילי בין האוזן התיכונה לאוויר שבחוץ, גורם למתיחה של עור התוף, שהביטוי שלה הוא תחושת הלחץ וכאב האוזניים.

הפתרון לתחושת הלחץ הוא לפהק, לבלוע, ללעוס מסטיק או למצוץ סוכריה, מכיוון שפעולות אלה גורמות לפתיחה של תעלת אוסטאכיוס, דבר המאפשר לאוויר לעבור לתוך או מחוץ לאוזן התיכונה, ולאזן את לחצי האוויר. גם נשיפה קלה בזמן שסותמים את הנחיריים כשהפה סגור, תשחרר את הלחץ באוזניים.

פרופ' אבישי גולץ הוא מנהל מחלקת אף אוזן גרון וניתוחי ראש וצוואר, הקריה הרפואית רמב"ם.

לכתבות נוספות בנושא בריאות, רפואה מונעת ואיכות חיים, היכנסו לאתר הקריה הרפואית רמב"ם.

בואו לדבר על זה בפורום אף אוזן גרון.