קביעת רגע המוות
המוות הוא סיום חיותו של אדם, על רגע המוות וההבטים המשפטיים שלו, תם ולא נשלם
לכאורה נושא ההיתר להשתמש בחלק מגופו של נפטר לריפויו של אחר מוסדר אצלנו בחוק האנטומיה והפתולוגיה, אלא שחוק זה אינו דן בקביעת רגע מותו של אדם ושאלה זו אינה מוסדרת כלל בחקיקה, על אף ההשלכות שיש לה בתחומים רבים, כגון בענייני ירושה, ביטוח, אחריות אזרחית ופלילית, אחריות רפואית, היתר קבורה, ניתוח שלאחר המוות, ענייני נישואין, דיני אבלות וכדומה תחומים בהם למוות חשיבות.
מכיוון שמרבית ההשתלות כיום ניתנות לביצוע רק כאשר האיברים שנלקחו מהתורם הינם עדיין חיוניים, קיימת חשיבות מיוחדת לנושא של מוות מוחי.
ההתקדמות הרפואית וצרכיה כמו גם חידושי הטכנולוגיה הרפואית מביאים עימם בעייתיות לעניין קביעת רגע המוות. מהרגע שניתן לקיים באורח מלאכותי את מחזור הדם והנשימה גם לאחר שנקבע מוות מוחי, נוצרת בין השניים הפרדה לכאורה והשאלה היא האם המוות אירע כאשר נקבעה הפסקת פעולת המוח, שממילא הייתה גורמת תוך זמן קצר להפסקת פעולת הלב והריאות, או האם המבחן הוא דווקא העדר דופק ונשימה (עפ"י הקריטריון המסורתי) המתרחש ברגע שמנותקים המכשירים המקיימים אותם באורח מלאכותי.
המוות, או כפי שהתייחסו אליו בעבר, רגע מותו של אדם, היה אירוע ברור: הלב מפסיק לפעום, אין פעולת נשימה, הגוף מכחיל ומתקרר והרי זה "מת גמור" שאין ביכולתנו לעשות דבר.
בתפיסה החדשה של הרפואה המוות הוא במידה רבה תהליך ולא אירוע, לא רק משום שניתן להחזיק איברים מסוימים בפעילות מלאכותית, אלא משום שחלקים שונים של הגוף מתים בזמנים שונים.
הוויכוח על הגדרת המוות הוא למעשה וויכוח על מעמדו המוסרי של האדם כיצור אנוש ולגבי השאלה עד מתי יש להתייחס אליו כאל חבר מלא בקהילה האנושית. לפיכך, אין דרך מדעית ליישב וויכוח זה מפני שמדובר בקביעה מוסרית או דתית ולא בקביעה מדעית, אך אין בוויכוח פילוסופי זה כדי לפתור את הרופאים מקביעה רפואית.
כפי שנקבע בפסיקה על ידי שופט בית המשפט העליון, כבוד השופט בייסקי בע"פ 341/82 בלקר נ' מדינת ישראל, יש לאמץ את עיקרון המוות המוחי, כפי שהוא מוכר בעולם הרפואה ובזירה הבינלאומית. כאשר נקבע במבחנים רפואיים ועפ"י סטנדרטים מקובלים ממצא לפיו אדם סובל מהפסקה טוטאלית ובלתי חליפה של פעולות המוח, כולל גזע המוח זהו מוות במובן המשפט.
מטרתו של חוזר המנכ"ל מתאריך 30.4.96 הינה קיום הנחיות מפורטות, אחידות וחד משמעיות לכל המרכזים הרפואיים בארץ, אשר תכלולנה את מהות וסוג המבחנים, אשר יש לערוך לצורך קבעית מוות מוחי ואת ההליך שבו יערכו המבחנים.
החוזר קובע כי המוות הוא סיום חיותו של אדם ואינו מוות של איברים, רקמות ותאים.
הקביעה בדבר הפסקת חיותו של אדם יכולה להיקבע:
1 . ע"י הפסקת פעולת הלב והנשימה.
2 . ע"י הפסקת פעולת המוח.
הפסקה טוטלית ובלתי הפיכה של המוח היא מוות עפ"י דין, ושעת מותו של אדם היא השעה בה נקבע המוות המוחי.
החוזר מדגיש את אי תלותו של נושא קביעת שעת המוות בשאלה האם יש לנו צורך באיברים להשתלה.
כמפורט בחוזר, קביעת מוות מוחי צריכה להיקבע פה אחד ע"י שני רופאים מומחים, שאינם נציגי המחלקה שטיפלה בחולה, ואינם נציגי יחידת ההשתלות.
דרישה זו באה להסיר ספקות בדבר תום לב מצד הרופאים ולהבטיח שקביעת המוות תעשה באופן חסר פניות וללא ניגודי אינטרסים.
החוזר מפרט שורה של תנאים מוקדמים, מבחנים הכרחיים ומבחני עזר לקביעת מוות מוחי.
הדרך שנקבעה בחוזר המנכ"ל לקביעת מוות מוחי היא כדלקמן:
מנהל מחלקה או רופא מומחה שהוסמך על ידו, שבמחלקתם טופל חולה במצב אנוש, כלפיו מוצו כל אמצעי הטיפול המקובלים, ויש לגביו חשד כי מת מוות מוחי- יפנה למנהל בי"ח (או למוסמך על ידו), ויבקש לזמן את צוות הרופאים המוסמכים לקבוע מוות מוחי.
מנהל בי"ח (או מי שהוסמך על ידו) יזמן את הצוות המוסמך לקבוע אבחנה של מוות מוחי.
בחוזר נקבע כי על הרופאים להיות שניים מתוך שלוש קבוצות מקצועות, ואין הם יכולים לבוא לא מן המחלקה שטיפלה בחולה ולא מן ממחלקת ההשתלות.
לאחר ששני רופאי הצוות מילאו וחתמו בנפרד על טופס הבדיקות והמבחנים, ונקבע מוות מוחי, יופסק הטיפול הרפואי בחולה.
יש להדגיש, כי קביעת מוות מוחי והפסקת הטיפול בנפטר לא תלויים כלל בשאלה אם יש אפשרות לקחת איברים להשתלה, האם המשפחה מסכימה לכך וכד'.
הפסקת הטיפול במקרה של מוות מוחי נעשית בדיוק כפי שנעשית הפסקת טיפול כאשר נקבע מוות לבבי.
במידה ויש צורך ואפשרות לקחת איברים להשתלה, ניתן להמשיך בפעולות רפואיות, שמטרתם לשמור על חיוניות האיברים.
מוות מוחי הוא מוות לכל דבר ועניין, כך שלא רק שניתן להפסיק טיפול רפואי אלא יש להפסיקו. ניתן להוציא תעודת פטירה ולנהוג לפי אותו האופן בו נוהגים במקרים של מוות לבבי.