ההיסטוריה של הרפואה - הרופאים: רמת חיים גבוהה וסיכונים גדולים

בעת העתיקה פעלו שלושה סוגים של מרפאים והם היו תערובת של כהני דת ורופאים, שעברו הכשרה במקדשים מילדותם ורכשו את הכשרתם הרפואית בכתב ובעל פה מכוהני הדת ומבעלי המקצוע בתחום הריפוי.

הסוג הראשון נקרא ה-"בארו" , והוא היה כהן דת שהוכשר לקרוא ולנבא עתידות, כולל קריאת עתידם של חולים. הסוג השני נקרא "אשיפו" והוא היה אדם שהוכשר כ"מגרש שדים", כשתפקידו של ה-"אשיפו" היה לזהות ולגרש רוחות רעות אשר השתלטו על גופם של חולים.

הסוג השלישי, ה-"אסו", היה למעשה הרופא אותו אנו מכירים כיום, וה-"אסו" היה הרופא שבדק, זיהה מחלות וטיפל בחולים בעזרת תרופות וניתוחים. המילה "אסו" אפילו משמשת אותנו עד היום בשפה העברית, בברכה "אסותא" שאומרים למי שמתעטש, כשהשם אסא נגזר מהשם הבבלי עשאל שפרושה רופא האל.

בתקופת הכשרתם במקדשים, רכשו המרפאים השכלה רחבה כשהלימודים מתקיימים בתנאי פנימייה, והם גם שימשו כמשרתים אשר הקדישו את רוב זמנם לשרות כהני הדת והאלים. הצעירים שהגיעו למקדשים למטרת לימוד רפואה, רכשו את המקצוע בשנים של עבודה קשה ומפרכת עד לקבלת האישור לעסוק במקצועם.

המקדשים הללו היו למעשה ה-"אוניברסיטאות" הראשונות, והם והכילו את מרבית הידע המדעי שנצבר באותה תקופה. בכתבים העתיקים תוארו ספריות עצומות שהכילו עשרות אלפי חרסים כתובים בכל תחומי החיים והמדע, וחלק מהחרסים אף נתגלו בחפירות שנערכו בעיר נינוה הקדומה, הנמצאת כיום בעיראק .

מקצוע הרפואה באותה תקופה היה מקצוע חופשי פרטי, ורק העילית העשירה יכלה להרשות לעצמה טיפול רפואי מידי טובי המרפאים. בחרסים כתובים תוארו הטיפולים שבוצעו במלכים, כוהנים ועשירי העם, ואילו פשוטי העם /נזקקו לקבלת טיפול הופנו למקדשים ולמרפאים מדלת העם.

קובץ החוקים של המלך חמורבי, מנהיגה של האימפריה האשורית, חוקים הידועים כ-"חוקי חמורבי", מספקים זווית מעניינת על מקצוע הרפואה של העת העתיקה. החוקים הסדירו לראשונה את הטיפול הרפואי במסגרת חוקית ומסודרת, כשמתוך 282 החוקים, עשרה חוקים התייחסו למקצוע הרפואה, והם עוסקים בעיקר בנושא של שכרו ועונשו של הרופא בתקופה ששביתות ועיצומים לא היו קיימים.

חלק מהחוקים, בתרגום חופשי לעברית, מפרטים את שכרו של הרופא לכל סוגי הטיפול שבוצעו בחולים.

במקרה בו אם טיפל הרופא ב-"איש חופשי", כלומר באחד מעשירי העם, והטיפול כלל טיפול בפצע קשה תוך שימוש בסכין מתכת, או כריתת גידול (מורסה) עם סכין. אם בשני המקרים החולה החלים, יקבל הרופא את שכרו בסך 10 שקלי כסף.

אם הטיפול הרפואי בוצע באיש מפשוטי העם, שכרו של הרופא יהיה 5 שקלי כסף בלבד.

אם הטיפול הרפואי ניתן לעבד, ישלם בעל העבד לרופא 2 שקלי כסף.

אם תיקן הרופא שבר בעצמות, או טיפל בפצע של איש עשיר, יעמוד שכרו של הרופא על 5 שקלי כסף.

עבור טיפול בשבר או פצע באיש מפשוטי העם יקבל הרופא 3 שקלי כסף ועבור טיפול דומה בעבד ישולם לרופא 2 שקלי כסף.

מחוק זה אנו לומדים כי הרופאים גם עסקו בוטרינריה, ועל פי חוק זה אם רופא מטפל בשור או כבש וריפאם, עומד שכרו של הרופא על שישית שקל כסף אחד.

זה אולי לא נשמע לנו הרבה היום, אבל כדי לקבל מושג כללי מציינים הכתבים העתיקים כי תמורת חמישה שקלי כסף, ניתן היה לשכור בית בעיר הבירה נינוה למשך שנה אחת, ולשם השוואה שכרו של בורסקאי, מעבד עורות מומחה, היה כחמישית שקל כסף בחודש.

"חוקי חמורבי" גם כללו מספר חוקים פשוטים אך נוקשים להסדרת טיפול רפואי כושל או בלתי מוצלח, ורופא לא מוצלח גם היה מאבד באותה הזדמנות את כל יכולותיו המקצועיות.

על פי חוקי חמורבי, אם טיפל רופא בפצוע או חולה מאצילי העם תוך שימוש בסכין מתכת שגרם למותו, או טיפל בעינו של אציל וגרם לעיוורונו, אחת דינו של הרופא והוא כריתת ידיו.

בחוק אחר נכתב כי אם תוך כדי טיפול בעיניו או בשיניו של איש אציל, גרם הרופא לעיוורונו או לאיבוד שיניו אחת דינו של הרופא הוא עקירת עינו או שיניו של הרופא המסכן.

עוד נכתב כי אם גרם הרופא למותו של איש מפשוטי העם, אז העונש הוא קל יחסית והוא ייאלץ לשלם עבד תמורתו בלבד, ואם גרם הרופא לנכות של איש פשוט אזי ישלם רק מחצית שוויו של עבד.

כאשר אנו משווים את השכר והעונש של הרופאים אז למה שמקובל היום, העונשים נראים די מוגזמים. ככל הנראה, לא הייתה לרופאים נחת מרובה מהמקצוע שלהם אך יש לזכור כי הערכים של שכר ועונש היו שונים באותה תקופה ועונשי המוות היו נפוצים, כך שלאבד עין, שן או כף יד היו כאין וכאפס לעומת איבוד הראש.

רפואה ציבורית והיגיינה אישית לא היו קיימים כפי שאנו מכירים אותם היום, והמחלות לא הוגדרו בשמות אלא תוארו כסימפטומים שונים וחולקו על פי מיקומם בגוף. בכתבים העתיקים גם תוארו מגפות שונות, בעיקר לאחר מלחמות, ודרכי הטיפול בהן.

החולים בתקופה ההיא בודדו לרוב בבתיהם, כשהחולים והפצועים מבודדים על מנת למנוע מעבר של ה-"שדים" לאנשים בריאים. שם נולד מושג ה-"טאבו", מניעת המגע עם חולה, מושג שהיה מבוסס אז על מגיה וכישוף אך יצר למעשה את הבסיס לשיטת הבידוד של מחלות מדבקות ומניעת התפשטותן הנהוגה כיום.

עוד בנושא בערוץ: רשלנות רפואית