סיפורי פגים

הפגיה מורכבת משני חלקים - טיפול נמרץ וחדר טיפולים. בטיפול נמרץ (שכל פג מתחיל משם, גם אם לכמה שעות בלבד) ישנו כוח אדם מוגבר, עקב הטיפול הנמרץ, יהיו מקרים שבהם יאלצו ההורים הטריים לעזוב את החדר על מנת לאפשר טיפול.

את הימים הראשונים בפגיה כדאי להקדיש על מנת לאסוף אינפורמציה חיונית, מספרי טלפון, שעות ביקור וטיפול, דרכי טיפול (מה בעצם עושים שם?) כדאי לדבר עם הורים "ותיקים" על מנת להגביר את הבטחון העצמי ולהפחית את הפחד הראשוני.

למרות ש"הרופאים יודעים הכל" אתם אלו שהילד הוא שלכם, אתם בעלי המטען הגנטי, אתם אלו שיושבים יום ולילה ליד מיטתו, אתם אלו שרואים כל שינוי, ואתם (בעיקר) אלו ששמים לב, לכן: המידע שבידכם חיוני, ולעיתים אתם היחידים שיודעים אותו.
אל תתנו שיפטרו אתכם ב"זה כלום" או ב"אתם לא מבינים" מאחר וייתכן שאמנם לא למדתם רפואה, אבל את הילד שלכם למדתם על בוריו (תוך זמן קצר תגלו שאתם שוחים בחומר הרפואי).

גם אם אתם שוהים לידו שעות, מביטים ביד הזערערה או מלטפים בלב נכמר את הראש הזעיר, זכרו שעליכם להיות ערים גם למתרחש סביבכם, המוניטור (למרבה הצער) לא תמיד אפקטיבי במאה אחוז והצוות הרפואי יודע היטב לברור מבין כל הקולות והצפצופים את הרלוונטים לתפקודו, לעיתים זז אחד הצינורות או שתזוזות הפג הניעו אותו והסיטו אותו, הקפידו שצבע התינוק יהיה בריא, ושהוא זז ונושם כדאי שהוא ישהה בתנוחה עוברית מכונסת, ואיבריו לא יתפרסו לכל הצדדים.
מאחר ועצמותיו עדיין רכות ולמעשה מדובר עדיין בעובר שטרם סיים את התפתחותו, דאגו לשנות את תנוחתו חדשות לבקרים, וחשוב ביותר לבדוק שהראש לא נוטה לצד אחד, מאחר ולעיתים יש נטייה לפגים לשכב על צד אחד בלבד, והצד הזה עלול להשתטח ולהיות חשוף לבצקות.

ברגע שמשקלו של הילד מאפשר זאת, דרשו לבצע את הפעולה המכונה "קנגורו" בפעולה זו תושבו ליד האינקובטור (רצוי בגוף חשוף) והגור הקטן יוצמד אליכם , רצוי לא להשתבשם ולא להשתמש בקרמים וסבונים, על מנת לאפשר לפג להריח אתכם ולא לגרות את אפו ודרכי הנשימה העדינים שלו.
בשלב שהוא מספיק גדול (סביב 1.500) להתעקש על השתתפות בטיפול הפעיל, לרחוץ, להחליף, לנקות.
שמור על הניקיון בכל מחיר, ההגיינה היא חיונית (כמות הזיהומים בפגיות בישראל על פי דו"ח מבקר המדינה היא מהגבוהים בעולם, לכן, שמרו על הגיינה, זיהומים הם גם הסיבה מספר אחת לתמותת פגים).

במידה והאם או/ ו הילוד מאושפזים לתקופה העולה על שבועיים, האם זכאית להאריך את חופשת הלידה שלה באותו פרק זמן של האישפוז (עד 4 שבועות)
במידה והאישפוז מתארך, ישנה אפשרות להארכה נוספת (עד 4 שבועות נוספים). שלב זה נמצא כרגע בתהליכי חקיקה. מלבד זאת, ישנה אפשרות של פיצול חופשת הלידה (בנוסף להארכה). חשוב מאוד, אפילו יותר מילד רגיל, להיות עם הפג בבית בזמן השיחרור לתקופת שהיא. לכן, ניתן לפצל את חופשת הלידה, לפי הרגשתכם.
וכל זאת בתנאי שבתקופת הביניים האם תחזור לעבודה או תקח ימי חופש כמגיע לה בחוק, חל"ת, אך חשוב שתרשם בעבודה כדי שהפיצול יכנס לתוקף.
לשני ההורים מגיע 8 ימי מחלת ילד - לפי החוק. אפשר לנצל גם את הימים הללו.
תינוק רגיל מקבל את החיסון הראשון ביום לידתו. הפג יקבל את החיסון הראשון (בדר"כ) בעת הגיעו למשקל 2 ק"ג. זהו תאריך תחילת הספירה לשם חישוב שאר החיסונים.
ישנו חיסון מיוחד לפגים (RSV) אשר ניתן לאחר השיחרור. זהו חיסון שניתן לפגים תחת משקל מסויים או שהונשמו מעל טווח מסויים או שסובלים ממחלת ריאות והוא ניתן במשך 6 חודשים בתקופת הסתיו, חורף וחלק מהאביב. במידה וקיבלתם חיסון אחד יש להקפיד לקבל את כל החיסונים עד סוף העונה. משרד הבריאות עומד על כך ואין לקבל תשובה שלילית בענין.

זכותכם לדעת הכל על ילדכם. במידה וזהו אינו הזמן המתאים שאלו ובררו מתי כן יהיה הזמן המתאים. חוק חופש המידע וחוק זכויות החולה מאפשרים להם ומבקשים מכם להיות מודעים לכל העובר על ילדכם. תתפלאו כמה דברים מתבררים באופן זה.
זכותכם לפגוש רופא כאשר תרצו בכך. תמיד יש רופא תורן ובמידה והוא ישן ואתם מעונינים לראותו - בקשו שיעירו אותו. אבל זיכרו - אל תהיו לטורח, קראו לו רק כאשר באמת יש צורך בכך.
בררו את שעות וימי הקבלה של מנהל הפגיה. במידה ותתקלו בבעיה רצינית , אל תהססו מלשתף אותו. מטרתו זהה למטרתכם - להוציא את הפגים מהפגיה באופן האופטימלי.
בחלק מהפגיות ניתן לקבל תוית כניסה וחניה לבית החולים. בררו זאת עם העובדת הסוציאלית ומחלקת הביטחון.

ברור שאתם מפחדים, אתם מגניבים מבטים ימינה ושמאלה, לפעמים אתם קולטים החייאה, לפעמים למרבה הצער יש מוות, החיים כל כך שבריריים בגיל כמה ימים וכמה מאות גרמים בלבד.
כדאי מאוד להעזר באנשי מקצוע על מנת לא להרגיש שהעולם הולך ומתמוטט, למרות שאולי זה מה שבאמת קורה לכם.
פסיכולוג, עובד סוציאלי ואפילו חברים קרובים (אם כי לעיתים לא די בהם, בעיקר אם הם מלאים עצות טובות והערות "בונות")
ההתאהבות בילד קשה, לא תמיד הוא עונה על הציפיות והפנטזיות, לעיתים הכעס על השתשלות העניינים מונע מכם לחוש השלמה עם מה שקרה, ורגשות האשם הם הכבדים מכל, "מה לא עשיתי נכון, למה זה קרה לי" - נסו (עד כמה שאפשר) לא לתת לרגשות אלו להשתלט, יש כרגע יצור זעיר וחסר אונים עד מאוד שזקוק לכם יותר מכל רגש אשמה.
לא כדאי לחקור יותר מדי את הפגים באינקובטורים השכנים, כל אחד הוא סיפור בפני עצמו ועולם בפני עצמו, ולא מכל מה שקורה לאחד, אפשר להשליך על האחר.
נסי להניק, לשאוב חלב לילד, הקשר הגופני והמטלה היומיומית יהוו עיסוק ועזרה.
מה גם שחלב אם חיוני עבור פגים, הוא מכיל נוגדנים וויטמינים שאין שום סיכוי שיגיעו אל הפג בצורה אחרת, הנקה (כשהיא מתאפשרת) חשובה מאוד לקשר בין האם לתינוק, ברוב בתי החולים יש יועצות הנקה, חלקן מתמחות בפגים, אל תוותרו על אף פיסת אינפורמציה ועזרה שתוכלו לקבל בנושא.

לכל פגייה יש חוקים משלה באשר לקבלת חלב שאוב, לחלקן יש משאבות במחלקה, וחלקן מחלקות כלים מסומנים על מנת למנוע בלבול או חוסר ניקיון, הקפידו (שוב) על סטריליזציה מוחלטת של הכלים ושל המשאבה.
אבות רבים חשים (בדומה ללידות "רגילות" ) שאחרי הלידה הם נותרים מעט בצד, בעוד היולדת והתינוק נמצאים במרכז תשומת הלב, דבר זה נכון במיוחד במקרה של לידת פג, אמנם האב לא שכב שבועות בשמירת הריון, לא ילד ולא נותח, אבל היה שותף מלא לכל הרגשות והחששות, אז כמו עכשיו, לא כדאי לשכוח זאת.
להשתדל לא להתייחס להערות כמו "ואו, איזה קטן, ממש כמו זבוב/קוף/פרעוש"
"יהיה בסדר, אני מכירה מישהו שנולד ככה והיום הוא 2 מטר ורופא"
"מקסימום תיכנסי שוב להריון"
וכיוצא בזה.

ברוב הפגיות משוחררים התינוקות במשקל של שני קילו, רצוי עד אז כבר לדעת היטב איך לטפל בו, איך לרחוץ אותו ואיך להחליף לו, השתדלו לעשות את כל זאת בפגייה.
לברר בדיוק של מאה אחוז: מה אכל הפג בפגייה, איזה סוג תמ"ל וכמה בדיוק הוא אוכל (אם הוא לא עובר להנקה מלאה, וגם אם כן, היו ערניים למשקלו ולערניות שלו)
אל תקחו אתכם כלום, לא כובעים, לא חיתולים, לא מוצצים (מוצצים לפגים עלולים להיות מסוכנים מאוד לתינוקות "גדולים" ) דאגו להסטוריה רפואית מלאה ומתועדת, אותה תעבירו לרופא הילדים.

למרות הכל, לפעמים קורים מחדלים, למרות הטיפול המסור, איכויות המכשור ואיכויות הצוות הרפואי.
המחסור בכוח אדם ובתקציב לפגיות הוא קריטי, ועולה בחיי אדם, סיפורים כאלו ואחרים רק מדגישים את הצורך בהגדלת התקצוב.
חובה עליכם בתור הורים דואגים להיות ערניים ולשים לב.
הנה כמה דוגמאות למצבי יום יום שעלולים היו לגרום לפגיעה, ואפילו למוות.

"הפגה שלנו שכבה באינקובטור . היא עוד היתה קטנטנה ובטיפול נמרץ. בעת ההאכלה היה
קצת מהאוכל נוזל לעיתים מהזונדה ונכנס לה לפה- מה שעלול לגרום לחנק כי היא
ממש לא יודעת להתמודד עם נוזלים, ובטח לא עם אכילה.
בכל פעם באה אחות לעשות "סקשן", שאיבת הנוזלים מפי התינוקת כדי להרחיקם..
פעם אחד ראיתי את הנוזלים ניקווים וביקשתי מהאחות לבוא לעשות "סקשן". היא אמרה
שזה לא מפריע לה. אמרתי לה שכל אחות עושה את זה והילדה שלי עלולה להחנק וביקשתי
שוב. היא אמרה שבדיוק בשביל זה יש להם מוניטורים ואם משהו יקרה, היא תראה את זה על המוניטור, האם הילדה חייבת להחנק כדי שיעשו דבר מה? האם לא כדאי למנוע מראש את העתיד להתרחש?
האחות הסתובבה והלכה, והמוניטור של הבת שלי מתחיל לצפצף, הילדה מתחילה להחנק, האחות שועטת קדימה ומה? "סקשן" כמובן"



"אנחנו שוכבים בחדר לידה. ברור שתוך 6-10 שעות תתרחש הלידה, אנחנו בשבוע 25+6
ברור שהלחץ אדיר והרגשות מעורבים. נכנס מתמחה צעיר לחדר, בודק את אישתי, מתישב
על השולחן ושואל "אפשר לשאול שאלה אישית? האם אתם רוצים שהיא תחיה?"

ומה אנחנו אמורים להרגיש? היינו פעם במצב הזה? ומה אנחנו אמורים להסיק מהשאלה
שלו? שיש משקל לתשובה שלנו?
הוא התכוון כמובן שגיל הזה היא עשויה למות בלידה, עשויה להיוולד עם פיגור שכלי, מאה ואחד דברים נוספים.
הילדה שלי נולדה, וכיום היא בת שנתיים ובריאה, ואני מטורף עליה, מה משקלו של רגע אחד של חוסר וודאות? של חוסר אינפורמציה?"


הכתבה נכתבה בעזרתם ובשיתופם של משתתפי פורום "הורים לפגים"


בואו לדבר על כך בפורום הריון ולידה