חסד של אמת?

מאת: עמית כנעני

לאחרונה הורשע רופא בהריגה של חולים רבים (בארה"ב) הרופא טען להגנתו כי "עזר להם למות וגאל אותם מיסוריהם" הפרשה עוררה הד רב ונגעה במישור העמוק ביותר של הפחד, הנה הרופא, חצי אל, כל יכול, הוא יכול לרפא אותי והוא יכול גם להרוג אותי.
המעורבות הזו של עוד גורמים בהחלטה הלכאורה טהורה של חיים ומוות היא שהופכת את הסיפור לכל כך מסובך, איך באמת ניתן לדעת שהחולה רוצה לסיים את חייו, האם רעיון ה"צוואה החיה" בה מוסר האדם את חפצו בנושא עוד לפני שמעמד שיחייב אותו או את משפחתו להחליט היא הפתרון? הצוואה בחיים היא מסמך המכיל את הוראותיו של חולה בעת שהיה בר כושר שיפוט, על מה שייעשה בו או שלא ייעשה בו לכשיהיה נטול כושר שיפוט.
עקרונית, ועל בסיס כיבוד האוטונומיה של החולה הבוגר והשפוי, ראוי לייחס להוראות ולהצהרות של החולה בעבר את המשקל הנאות, אבל שוב אנחנו מגיעים למבוי סתום "אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו" צוואת חיים, שלפיה מבקש החולה שיהרגוהו או שיפסיקו טיפולים חיוניים, או שיימנעו מלתת לו טיפולים כאלה, אינה תופסת אם היא מכתיבה תנאים בלתי מוסריים או בלתי חוקיים - אפילו אם אתה הוא אותו האדם שלגביו תקפה הצוואה, מצבים שונים מחייבים פעולות שונות, ואדם לא יכול לדעת איך ירגיש וזכותו לשנות את דעתו ותחושותיו.

אותאנסיה (המתת חסד ביוונית) מוגדרת: זירוז המוות של חולה על-ידי המטפלים בו/בה. המתת החסד יכולה להיות פסיבית: אי נקיטה של אמצעים רפואיים, המאריכים את החיים של החולה באופן מלאכותי, והיא יכולה להיות גם אקטיבית: הרופא ממית את החולה באופן אקטיבי, על מנת לגאול אותו/ה מייסורי מחלתו/ה.

המתת חסד אקטיבית היא כמובן הדרך הבעייתית ביותר, בעיקר בארץ, ודין מבצעיה כדין רוצחים, ניתוק מכשירים, הזרקת חומרים רעילים, או סיום חייו של חולה בדרך אקטיבית אחרת, המתה פסיבית היא מעט שונה, דבר ראשון קשה מאוד להוכיח אותה, ושנית, היא בעצם דרך של אי נקיטת פעולה, וכך מאפשר הרופא את התקדמות העניינים הטבעית (לכאורה) לעבר המוות.

פה נתקלים הרופאים בסוגייה אתית קשה, הרי הם נשבעו (שבועת היפוקרטס) להאריך את חיי חוליהם ולנסות לשמור על החיים, אבל האם הרפואה היא קודם כל ולפני הכל לטובת האדם?
בארץ כמו ישראל גם הדת משחקת תפקיד, ותפקיד מאוד משמעותי ומה אומרת הדת? האדם אינו בעלים על חייו ואף לא על גופו ולכן אסור לאדם לצער את גופו או לפגוע הגוף הוא פיקדון שהופקד ברשותנו מאת הבורא, לכן טוענת הדת שהתפיסה המקובלת בעניין המתות חסד ש"לאדם אין עוד טעם לחייו" אינה הגיונית, משום שלא האדם ולא משפחתו יכולים לדעת מה טעם החיים, ומה מטרתם, ולכן גם לא יכולים להחליט על סיומם בטרם עת (מי כן יכול? רק האל) גופו של האדם (לתפיסתם) אינו שלו לעשות בו כרצונו, ולכן אסור לפגוע בו, מעניין כי יש מקרים מסויימים שבהם מתירה הדת (ואף דורשת לבחור במוות), במקרה של עבודה זרה כפוייה יכול האדם לבחור במוות ולא לחיות בחטא, אבל בסיכומו של דבר, לא בידי האדם האחריות על חייו, גישות המשפט המערביות אימצו ברובן השקפה זו, בארץ הנושא בחקיקה, ודיונים רבים מתקיימים סביבו, כרגע: המתת חסד אינה חוקית, והמבצע אותה דינו כדין רוצח, בשווויץ למשל מבוצעות המתות חסד אקטיביות על פי חוק.

שלוש הדתות המונותיאסיטיות מאוחדות בדעתן כי המתת חסד היא הפרה משמעותית של עקרון קדושת החיים, יציאה כנגד היכולת (הבלתי מעורערת?) של האל לבצע ניסים, להחיות ולהראות את כוחו.

הבעייה היא לא רק בסוגיות החוקיות והדתיות, אלא בעובדה הפשוטה שאדם לא יכול לדעת, מה הוא ירגיש, מה הוא יחליט, ועדיין: אדם לא רוצה עבור אחרים מה שהוא רוצה עבורו, ופה שורש הבעייה, רופאים מאריכים חיים שהם עצמם לא היו רוצים לחיותם, אנשים מתעקשים על חיי ילדים פגועים, על חיי הורים קשישים, על חיי חברים במצב של מוות מוחי מוחלט או סבל בל יתואר, מצב שאם הייתם שואלים אותם במצבם הרגיל מה היו אומרים על כך היו מעדיפים בפירוש שלא לחוותם, אבל הם רוצים עבור עצמם את האנשים האהובים עליהם קרובים, גם עם במצב שלא מאפשר חיים ותקשורת מינימלית, "העיקר שאוכל לגעת בה מדי יום, לדעת שהיא שם, זה מספיק עבורי" הוא משפט ששומעים לא מעט מהורים המתקשים (ובצדק) להיפרד מילד במצב סופני.

"קודם כל, לא לגרום נזק" (היפוקרטס) האם בשם השבועה הזו מחוייב הרופא להאריך חיים? או שמא לא לגרום נזק מתייחס גם לשחרור האדם ממצב בלתי נסבל? רצח הוא רצח, גם אם נעשה ברצון החולה, ויש בפעולה כזו משום פגיעה בכבוד האדם ובערך החיים - לעיתים קרובות אנחנו שומעים התמרמרות מצד אנשים על כך ש"לבעלי חיים יש את הפריבילגיה" (למרות שמי מחליט עבורם? אנחנו בדרך כלל, משחקים את תפקיד האל) והאם התאבדות יכול להיות מוגדרת כהמתת חסד? (אלבר קאמי כתב פעם כי יש בעייה פילוספית אמיתית אחת בלבד, והיא ההתאבדות..) האם רצח של ילדה אוטיסטית ביד סבה יכול להיות מוגדר כך? איפה הגבול? עד לאן הוא נמשך?

האם הצלחה בטיפול מוגדרת רק כחיים, או שמא לפעמים החיים הם עול והצלחה בטיפול היא שחרור החולה ממשאם.
בישראל מלבד הבעיה המורכבת של דת משפט ומדינה קיימת גם טראומה שלא בקלות תימחה מהזיכרון הלאומי, הלא היא טראומת השואה, זכר "המתות החסד" שביצעו הנאצים, שקבעו קריטריונים לאנשים שצריך להמיתם המתת חסד שכזו, ותוך ימים ספורים הותקנו תאי גזים בבתי חולים לחולי נפש ולילדים שלא עמדו "בקריטריונים" ומאות אלפי ואף יותר אנשים נשים וילדים קיפחו כך את חייהם, התרחשות זו טוענת את המילים הללו ואף את ביטויים בחיי היום יום בזכרונות ובמשמעויות שמקשות מאוד על התבוננות נקייה במתרחש ובמתבצע.

החוק בישראל: חוק זכויות החולה המקורי כלל סעיף 10, וזו לשונו: "חולה סופני זכאי למות בכבוד על פי עיקרי השקפת עולמו ואמונתו, וככל שהדבר אפשרי, בנוכחות אדם שהמטופל רוצה בו, והרופא המטפל והמוסד הרפואי יסייעו לו במימוש זכות זו ויימנעו מכל דבר העלול לפגוע בכבודו". הסעיף הושמט מנוסח החוק שהתקבל בכנסת בקריאה השלישית.

בואו לדבר על כך בפורום משפט ורשלנות רפואית