סרטן: הזדמנות של פעמיים בחיים

סרטן.

אחת המילים המפחידות ביותר בשפה העברית, כמעט כמו המילה מוות. באופן כמעט מידי, אנחנו גם מקשרים בין שתי המילים. אני יודע זאת, מפני שפעם, כשהייתי ילד, פחדתי מאוד מהמילה הזו. עצם המחשבה שאולי מישהו שאני מכיר יכול לחלות במחלה הזו - גרמה לי לא מעט חרדות. עד שאני בעצמי חליתי בסרטן.

הייתי נער בן 16, כזה שכל מה שמעניין אותו זה חברים, בילויים ובנות - כשהסרטן, לימפומה ע"ש הודג'קין, תפס אותי בהפתעה - וכפה עליי שגרת חיים שכללה טיפולים כימותרפיים וביקורים תכופים בבית החולים.

רק כדי שנבין על מה מדובר: סרטן לימפומה זו מחלת דם ממאירה, המתחלקת לקבוצה ע"ש הודג'קין ולקבוצת נון-הודג'קין. יש למחלה כל מיני סימפטומים, כמו גוש צווארי או מפשעתי לא רגיש, שגדל במשך שבועות, כאבי חזה או שיעול חזקים מאוד. יש עוד סימפטומים, שנקראים תסמינים מסוגB . הם כוללים ירידה לא רצונית במשקל, חום ממושך או הזעות לילה ממושכות. אני סבלתי משיעולים חזקים וירידה חדה במשקל.

לכל אורך הטיפולים הכימותרפיים שעברתי, הדבר שעזר לי יותר מכל להילחם (ובסוף גם לנצח) היה התמיכה הגדולה שקיבלתי מההורים שלי; ומעל הכל, משפט אחד שאמא שלי אמרה לי, רגע אחרי שקיבלנו את הבשורה: "תחשוב על זה כמו על שפעת. תקבל את הטיפול המתאים - וזה יעבור". המשפט הזה ליווה אותי לאורך 10 חודשי טיפולים; ובזכותו גם שמרתי על שגרת החיים הרגילה שלי - ולא מנעתי מעצמי שום דבר. המשכתי ללכת לבית הספר, ביליתי עם חברים, טסתי לחו"ל, הלכתי להופעות: עשיתי את כל מה שרציתי ואהבתי לעשות.

13 שנה אחרי שהבראתי, החיים הכינו לי הפתעה.

אובחנתי שוב עם סרטן, הפעם לימפומה נון-הודג'קין שלב 4. רגע לפני הסוף. סבלתי מכאבי גב שהלכו והחמירו - ואליהם התווספו הזעות הלילה. הסתבר לי שכאב הגב נבע מגידול שהיה שם - ובשלב מסוים, גדל לממדים שלחצו לי על עצב בגב. הפגיעה של הגידול בעצב גרמה לי לנזק חמור מאוד לרגל שמאל ואובדן שליטה על הסוגרים.

מצאתי את עצמי בגיל 30, נשוי פלוס 3, חסר כל יכולת לשלוט על עצמי, פיזית ומנטלית - ומוגבל בהמון מובנים. אחרי שעברתי הקרנות שהקטינו את הגידול וכבר הייתי עמוק בתוך הטיפול הכימותרפי, מומחה לשיקום שהתייעצתי אתו, אמר לי שאתכונן לכך שזה עלול להיות לכל החיים. "גם אם תחלים מהסרטן, הפגיעה הפיזית עלולה להישאר לתמיד; ויכול להיות שלעולם לא תחזור ללכת כמו פעם", הוא אמר.

החלטתי שאני לא מקבל את גזר הדין שלו. חזרתי לבית החולים והמשכתי את הטיפולים, שבסופם גם עברתי השתלת מח עצם עצמית, במטרה להוריד את הסיכוי שהסרטן יחזור כבר בשנה הראשונה אחרי הטיפולים. החלטתי לעשות כל מה שאני צריך וכל מה שאני יכול כדי לנצח - גם את הסרטן וגם את הסיכוי שאשאר עם הפגיעה הפיזית לכל החיים. תכננתי תכניות, קבעתי לעצמי מטרות בחיים, עברתי לדבר במושגים של "כשאחלים" במקום "אם אחלים", התחלתי לחשוב ולדמיין את החיים שיהיו לי ברגע שאהיה בריא. זה לא היה קל והיו הרבה רגעים שלא האמנתי לסיפורים שסיפרתי לעצמי, אבל ידעתי שאין לי ברירה אחרת; זאת אומרת, הייתה ברירה אחרת, אבל מבחינתי היא לא הייתה אופציה.

עם המון המון עבודה - קודם מנטלית ואחר כך פיזית - התקדמתי צעד אחר צעד (תרתי משמע) והבאתי את עצמי למצב שהיום אני, בגיל 34, בריא לגמרי, עושה ספורט 6 פעמים בשבוע, מדי פעם רץ בתחרויות שונות; אפילו החלפתי מקצוע ועברתי לעסוק בתחום שרציתי מאז שהייתי בן 21 - אימון וליווי של אנשים להשגת המטרות שלהם בחיים.
אני מצליח לעשות את כל זה, רק כי החלטתי שהסרטן הזה הוא ההזדמנות הגדולה ביותר שלי לחיות כמו שתמיד רציתי - ואז עשיתי את כל מה שהייתי צריך כדי שזה יקרה.

פעם, המילה סרטן התחברה לי באופן מידי למילה מוות. כשפגשתי אותו באופן אישי, הוא גרם לי לבחור בחיים. אני יודע שהמחלה הזו מפחידה ויכולה להיות קשה מאוד, אבל זה ממש לא אומר שהגעתם לסוף החיים. לפעמים, זו ההזדמנות הגדולה שלכם להתחיל את החיים. אל תפחדו ממנה. החיים ואתם - הרבה יותר חזקים ממנה.

עמותת חליל האור, לחולי הלוקמיה והלימפומה בישראל, תקיים ב-15.9.2016 כנס ארצי ראשון מסוגו לחולי הודג'קין לימפומה, מחלימים ובני משפחותיהם.

בואו לדבר על זה בפורום המטולוגיה.