אוטונזיה - המתת חסד, מה בין אקטיביות ופסיביות?

לכתבה הראשונה בסדרה - הזכות למות בכבוד

לקיי השתמש לראשונה במושג "אוטנזיה" כבר בשנת 1896 (1) , ובספרות העיתונאית הכללית נמצא כבר דיון על בעיה זו ב-1873 (2). יתר על כן כבר בתקופת הפילוסופיים היוונים ובימי הביניים היו דעות ודיונים הנוגעים להמתת חסד, וגם בספרות הנוצרית מוצאים אנו התייחסות לבעיה. כמובן שגם בספרות המחשבה היהודית ניתנה הדעת על עניין זה (3) .
מקור המונח אוטונזיה ברומא העתיקה, ומשמעתו המילולית "מוות יפה","מיתה יפה" או "מיתת חסד".

הפירוש הרחב של המילה אוטונזיה: פעולה של הרשאת ההריגה של חולה סופני או פצוע ללא תקוה להחלמה (גם בחיות מחמד) בצורה שלא תגרום כאב (יחסי) ממניע של רחמים (4).

במשמעות המודרנית הופיע המונח לראשונה כנראה בשנת 1869 שבה הוזכר ע"י חוקר האתיקה הבריטי W.E.H LECKY.
הביטוי העברי "מיתה יפה" מופיע מספר פעמים בתלמוד, אולם בהקשר מסויים צמצום סבלם של פושעים בעת הוצאתם להורג.
המשמעות המקובלת והפופולרית של הביטוי היום היא "המתה מתוך רחמים" דהיינו, קיצור חייו של חולה חשוך מרפא כדי לגאול אותו מיסורים מיותרים ולאפשר לו למות בכבוד.

עם זאת, ישנן שתי צורות של "מוות בכבוד". המוות הטבעי, זה שמקובל לכנותו "אוטונזיה פסיבית", אינו חוסך מהחולה אלא את מנת הסבל הקשור בהארכה מלאכותית של תוחלת החיים. המוות הלא טבעי, אשר מקובל לכנותו "אוטונזיה אקטיבית" מקדים את מועד המוות הטבעי, וחוסך מן החולה את כל הסבל שהיה צפוי לעבור עד מותו הטבעי.

המוות בכבוד בהקשרו של החולה הטרמינלי, ובמיוחד בשלבים האחרונים לחייו, אינו אלא מטאפורה, שכן בדרך כלל, במקרה כזה האדם שוב אינו עצמו כתמול שלשום, תפקודיו הפיזיים נפגעים, מצבו המנטלי משתנה ומרכז חייו מועתק למקום אחר. כל הוויתו שונה, וההתמודדות עם מחלתו או עם המוות עומדת בראש מעייניו.
חולה טרמינלי המבקש את מותו מבקש בעצם לשים קץ לשינויים המתחוללים בו, ליסוריו, לסיבלם של אחרים, לחוסר יכולתו לשנות את מצבו ולהכרה שאין עוד תוחלת לחייו ואמנם "תוחלת חייו" היא הקוד המוסרי של אלה הדוגלים באוטונזיה, שכן לדידם, "מקום שהחולה הטרמינלי מגיע להכרה כי אין עוד תוחלת לחייו, שם צריך המוות בכבוד להתערב" (5).
נראה כי המוות בכבוד אינו אלא הפתרון המוסרי לחיים נטולי כבוד.


1. Lecky: European Morals, vol. I, 233, XI
2. F. Rosner: Modern Medicine and Jewish Law, New York 1972, p.107.
3. לסקירה נרחבת וממצה של ההתפתחויות ההיסטוריות והפילוסופיות בנושא האותונזיה ראה: T.J. Messinge "A Gentle and Easy Death: From Ancient Greece to Beyond Cruzan Toward a Reasonable Legal Response to the Societal Dilema of Euthanasia" 71 Denver University L.R (1993) 175-251.
4.מילון וובסטר
5. הפרקליט, ל"ב, 1989

אוטונזיה אקטיבית נדחית על ידי רוב תורות המוסר, המשפט והרפואה, ולא רק על ידי הדת. התומכים באוטונזיה פסיבית, לעומת זאת, הולכים ומתרבים בשנים האחרונות, והיא עלתה לאחרונה פעמים רבות גם במחשבה היהודית. זו עמדה המצדיקה במקרים מסוימים את ההחלטה להימנע מהמשכת המאמצים הדרושים להחזקת החולה הסופני. האוטונזיה הפסיבית מתיימרת להבטיח את זכותו של האדם "למות בכבוד", ויש הטוענים שאין משמעות בכלל למונח "מוות" (או "מיתה") בכבוד, אלא רק "חיים בכבוד", שהרי המוות הוא אנטיתזה גמורה לחיים. אין מיתה יפה, המוות שם קץ לעצם טעמם של מושגים כמו כבוד, חופש ועוד - הכל נפסק, ומגיע רגע החידלון.

קיימת הבחנה בין סוגיה השונים של המתת חסד:
1) המתת חסד רצונית (וולונטרית) שבה מבקש חולה את מותו מרצונו, מתוך בחירה אישית וחופשית. ההליך יכול שיתבצע על ידי החולה בסיוע של אחר כאשר המחלה חשוכת מרפא וגורמת לסבל וליסורים (גובל בסיוע להתאבדות).

2) המתת חסד רצונית אך פסיבית, לא ישירה, לבקשת החולה במחלה סופנית. אם הוא לא יהיה מסוגל לעשות זאת בעצמו, הוא מבקש שיחדלו לטפל בו וינתקו אותו ממכשירים רפואיים תומכי חיים. במקרה זה הוא מעניק לרופא או לבני משפחתו או לעורך הדין שלו את הרשות לעריכת "צוואה בחיים" או בעל פה לאשר את סיום חייו כאשר המצב מתבקש.

3) המתת חסד רצונית פעילה, ישירה (אוטונזיה אקטיבית). לפי בקשת החולה מתבצעת המתת חסד פעילה על ידי הזרקת זריקה או טיפול אחר המזרז את בוא המוות.

4) המתת חסד בלתי רצונית, פסיבית. המתה מרחמים לטובת החולה, ללא קבלת הסכמתו, אין מטפלים במחלתו ומסתפקים רק בהקלה על כאביו. המתת חסד כזו שכיחה בבתי חולים רבים (בארץ יש גם הוסטלים מיוחדים לחולים סופניים כדי להקל עליהם בתקופת ההמתנה למוות).

5) המתת חסד בלתי רצונית, אקטיבית. הודי המתה רפואית פעילה מרחמים, לטובת החולה, ללא בקשתו וללא הסכמתו.

בואו לדבר על כך בפורום רפואה ומשפט