המתת חסד - בעד ונגד; כתבה שלישית בסדרה

למאמר הראשון בסדרה: הזכות למות בכבוד
למאמר השני בסדרה: מה בין אקטיביות ופסיביות?

דעות רבות מאוד מוצגות הן בעד והן נגד המתת חסד מכל סוג שהוא.
הללו המצדדים בהמתת חסד אקטיבית טוענים כי זכותו של החולה על גופו מאפשרת לו לבחור למות, וכי חובה על המערכת הרפואית לסייע לו למות בדרך מהירה ולא מכאיבה.
לעומתם, רבים אחרים מזועזעים מן הרעיון של המתת חסד אקטיבית. לדעתם, אסור לאדם לתפוס מקום אלוהי ולהחיש את מותו של אדם, גם אם הוא ודאי. חלקם נתמכים בנימוקים דתיים הלכתיים ודובקים בדעה כי אסור לתת לאדם אחד לסיים את חייו של אדם אחר וכי רק בסמכותו של האל לחרוץ חיים ומוות.
בין מתנגדיה של המתת החסד האקטיבית יש הטוענים כי היא עלולה לפתוח את הדלת בפני המתות של אנשים שאינם סופניים... לדעתם. בשלב הבא החברה האנושית תחליט לסייע לאנשים הסובלים מנכות קשה, המבקשים לסיים את חייהם, ובשלב שלאחר מכן אולי כבר יחשבו כי ניתן להחליט עבור אנשים חריגים (מפגרים בשכלם, אולי בעלי צבע עור שונה או נטייה מינית שונה ואולי אף מתחת לסף מנת משכל מסויימת), כי יש לסיים את חייהם, ובסוף יומתו אנשים מסיבות פוליטיות או דתיות!
אמנם הדוגמא מרחיקת לכת אך חשוב להבהיר כי כאשר מתחילים להסיר גבולות, אי אפשר לדעת איפה זה יסתיים.

לגבי המתות חסד פסיביות, באופן מעשי הן מתבצעות מידי יום בבתי חולים שונים בעולם. לא החולים, לא משפחותיהם ולא הצוות הרפואי יכולים לעמוד בסבל האנושי הכבד, שמחלות מסוימות יכולות להמיט על האדם.

בכל הקשור לשיקולים ולמגוון הדעות בעד ונגד אוטונזיה אקטיבית ופסיבית אל לנו לשכוח את שבועת היפוקרטס אותה נושאים הרופאים ונשבעים לעזור לכל אדם ואילו הכל הקשור להמתת חסד הרי שהם מתבקשים לפעול נגד שבועתם ולהביא בדרך זו או אחרת לקיצור חייו של אדם או לגרימת מותו. שבועת היפוקרטס מהווה בסיס לאתיקה הרפואית המקצועית. היא כוללת את חובות הרופא כלפי החולה ובהן החובה לשמירת סודיות רפואית, החובה לפעול לתועלת החולה והחובה להימנע מנתינת סם מוות אף אם החולה ביקש זאת.
שבועה זו מעמידה את הרופאים בדילמה עצומה רגשית, מוסרית ואתית לפעול להמתת חסד.

אין מן הנמנע להיזכר בהשמדה ההמונית שביצעו הנאצים ביהודים בשואה כאשר חוט השדרה שעבר באידיאולוגיה שלהם תמך בהמתת חסד אקטיבית. אמנם הנימוקים היו תועלתניים אך היו גם נימוקים אידיאולוגים תוך אמונה כי השמדת גזעים נחותים תביא בסופו של דבר להשבחת הגזע הארי אשר מלכתחילה נועד לשלוט. ידוע כי הנאצים החלו ברציחתם של חולים ומפגרים תוך התייחסות אליהם כנגע רע המעב על עליונותו של הגזע הארי. בהשמדת חולים אלה הכינו הנאצים את מנגנון הרצח שהתמחה בהריגת בני אדם, ובהצדקה האידיאולוגית לרצח זה הכינו את ההצדקה לרצח עמים שלמים.
ב- 19 בנובמבר 1920 טען קרל קליי, חבר בית המשפט העליון בברלין, בהרצאה פומבית בפני החברה הפורנזית רפואית, ששוב אין אפשרות להתנגד להמתתם של "חסרי הערך" ו"גורמים מזיקים" לחברה. הוא הבדיל בין "מזיקים אקטיביים" לבין "מזיקים פסיביים". ה"פסיביים" הלא מפגרים וה"אקטיביים" הם "עבריינים פושעים וחולי נפש מסוכנים!"
לדבריו, המתתם של אלה היא צורך סוציאלי-היגייני. באותו זמן נשלחו מטעם מנהל המוסד הפסכיאטרי העליון של סכסוניה, שאלונים ל-200 הורים של החוסים במוסד. הוא ביקש לדעת, מי מסכים לסילוקם (ללא כאב) של ילדיהם. מבין 162 ההורים שהשיבו על אותו שאלון, נמצאו רק 19 שהתנגדו ל"קיצור חיים" (כל כונתה התכנית). האחרים נתנו את הסכמתם.

פרופסור לתיאולוגיה מהיידלברג, לודוויג לאמה, הצהיר במחזור הרצאות שמעשה מוזר הוא לבנות ארמונות למען אנשים שאינם תורמים מאומה, בעוד שאחרים, המסוגלים להביא תועלת לחברה, סובלים חרפת רעב. והוא המשיך: "הנוצרי הבודד אכן אסור לו להרוג, אך המדינה והמימסד הם בעלי סמכות מלאה להרוג ולהשמיד. הראיה -קיום עונש מוות". אשר להריגת מוגבלים, הוא ביקש להתנותה בבדיקה, ובסופו של דבר הכמרים הם אלה אשר יכריעו בכל מקרה לגופו - יותר מן הרופאים .

בואו לדבר על כך בפורום רפואה ומשפט