לראשונה בישראל - המתת חסד

על המתות חסד: סדרת כתבות הסוקרת את אחת השאלות האתיות הגדולות של עולם הרפואה: לחצו כאן

בתחילת הקדנציה של הכנסת היוצאת הניח ח"כ רומן ברונפמן (יו"ר הבחירה הדמוקרטית) בשיתוף ח"כ מיקי איתן מהליכוד הצעת חוק פרטית שכותרתה: "הימנעות מהארכת חיים".
הממשלה התבקשה לגבש עמדה ביחס לחוק.
הסכמת הממשלה לתמיכה בחוק הותנתה בהצעה בקריאה טרומית בתנאי שהמציע ימתין עם המשך החקיקה עד שתוגש הצעת חוק ממשלתית דומה. ברונפמן הסכים למהלך וכך התאפשר להעביר את הצעת החוק בקריאה טרומית עוד בנובמבר 2003. מיד לאחר מכן הוקמה ועדה מיוחדת שאמורה היתה להמשיך לדון בחוק ולהכינו לקריאה ראשונה. הועדה שהוקמה הורכבה מחברי ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בראשות ח"כ שאול יהלום ממפד"ל וועדת חוק, חוקה ומשפט בראשות מיקי איתן מליכוד. בראש הועדה המשותפת מונה לעמוד ח"כ יהלום שריכז מאז את עבודת הועדה.
כעבור כמה חודשים הניחה גם הממשלה הצעת חוק שקיבלה שם "החולה נוטה למות" וגם היא, כמו בהצעתם של ברונפמן ואיתן התבססה על המלצות ועדת שטיינברג. שתי ההצעות אוחדו לכדי הצעה אחת סופית.

ההצעה מדברת על זכותו של אדם החולה במחלה סופנית בעודו בריא בנפשו להשאיר הוראה לא לחברו כשהדבר יעלה על הפרק למכשירים מאריכי חיים. ח"כ ברונפמן מסביר כי הצעת החוק הזו היא מהפכה בתחום שמירה על זכויות הפרט בכלל וזכויות החולה בפרט. לדעתו, בכל מדינה נאורה ומתוקנת לאדם חייבת להינתן הזכות להחליט בעצמו האם הוא מעוניין לקבל טיפולים מאריכי חיים או שהוא מעדיך למות בכבוד. הצעת החוק, בעיניו, מעגנת ומבטיחה את חופש הפרט, שומרת על כבודו של אדם ומהווה צעד אחד קדימה בהפיכתה של ישראל למדינה נורמלית ומקדמת.

לאחר דיונים אין ספור וישיבות שנערכו על פני שש שנים ארוכות ומייגעות, אישרה אמש הכנסת את הצעת החוק לפיה חולים סופניים יוכלו לבחור שלא לקבל טיפול רפואי תומך ולא להתחבר למכונות מאריכות חיים באופן מלאכותי כון מכונת הנשמה.
הצעת החוק אושרה בקריאה שניה ושלישית במליאת הכנסת ברוב של 22 תומכים מול שלשה מתנגדים.

אין חולק כי הסכמה אוטונומית מדעת, בהתאם לעקרונות החירות שבבסיס הדוקטרינה, מחייבת ביצוע החלטה או בחירה אוטונומית של החולה. זהו ביטוי עמוק לפרטיותו של האדם. היא גם מעוגנת במגילת זכויות החולה שנוסחה ע"י ההסתדרות הרפואית בישראל: "החולה רשאי לסרב לקבל טיפול רפואי אם הדבר נוגד את רצונו, דעתו או אמונתו, ובלבד שהוא מודע לסיכונים שהוא לוקח על עצמו".

מטרה נוספת ביסוד הדוקטרינה היא טובת החולה. תהליך נאות של קבלת החלטות משותפת, יעורר את השאלות הנכונות מצד הרופא והחולה ויעמיד בפני הצדדים תמונה מלאה של המצב הרפואי הנתון, דבר שיתרום לקבלת החלטות טיפוליות נכונות ולצמצום נזקים אפשריים עקב כך.

יש לכבד את בקשת החולה תעשה שעה שהוא מודע למשמעות החלטתו, ולקבוע כי ההחלטה אינה פרי ייאוש רגעי שאחז בו, או תוצאה של מצב פסיכוטי שבו עשוי להיות ספק אם ההוראה ניתנת מרצון ובהבנת משמעותה. ולעניין השאלה, האם "אמנם לא נשתנה רצונו של החולה מאז נתן הצוואה, ושמא חזר בו לנוכח פני המוות" - המהרהר על רצונו של החולה-עליו הראיה להראות ולהוכיח בפני בית המשפט כי חל שינוי ברצונו של החולה *.

* ה"פ 2242/95 א.א י.ש נ' קופת החולים הכללית, פ"ד נה (2) 253, בעמ' 262.

שנים ארוכות מידי היה כל הנושא רדום ובלתי פעיל לחלוטין. כלל הציבור, המחוקקים ובתי המשפט נדמה כאילו נמנעו מלעסוק בנושא, וכשנתבקשו לכך, התנהלו בעצלתיים עד כי החולה הפונה לישועה מצא מותו לפני שמצא פסק דין לטובתו.
כעת - כשמתעורר הנושא מתעוררות גם האמוציות סביבו, הויכוח מתלהט (ואולי מעולם לא כבה?)

בואו לדבר על כך בפורום רפואה ומשפט