מטפל, מטופל ומה שביניהם
אמון היא מילת מפתח בקשר בין מטפל ומטופל. במערכת היחסים בין השניים, המטרה משותפת: בריאות המטופל
הקשר הטיפולי הוא ביסודו קשר בין שני אנשים - בין אדם הזקוק לעזרה לבין איש מקצוע שיכול ורוצה לעזור לו. זוהי מערכת יחסים אשר בנויה על אמון ותקשורת ועל שיתוף פעולה להשגת מטרה משותפת. זהו קשר של אדם במצוקה עם מטפל שמבין את מצוקתו ויודע איך לטפל בה. הכרת זכויות המטופלים והדיון בהן הם דבר חשוב ומבורך, כל עוד זה נעשה מתוך הבנת מקומן הראוי במסגרת יחסי מטפל-מטופל.
חשוב להבין גם שמימוש הזכויות אינו מתרחש בחלל ריק וכי היקפן תלוי ביכולת המעשית לכבדן בהתחשב בתנאים הקיימים במערכת, אשר מחויבת לא רק כלפי המטופל כיחיד אלא גם כלפי כלל המטופלים והמבוטחים. כך, לדוגמא: חולה שמוצא עצמו ממתין בתור לרופא צריך לדעת שאין זה מבטא בהכרח חוסר כבוד כלפיו, אלא אולי אילוץ עקב צורך דחוף יותר של חולה אחר.
הקשר בין מטפל למטופל הוא אחת ממערכות היחסים האינטימיות ביותר מבחינת המטופל. האדם נחשף, פשוטו כמשמעו, על כל תחלואיו ופגעיו, בפני הרופא שלו. הוא משתף אותו במה שכואב לו ובמה שמעיק עליו, ופונה אליו בעת צרה כדי שיעזור לו. מערכת יחסים מסוג זה איננה בנויה על זכויות. הדבר דומה להורים שזכויות הילד הן שמגדירות את יחסיהם עם ילדיהם. זכויות החולה אינן אלא כללי התנהגות שנועדו להסדיר באופן תקני (נורמטיבי) מערכת יחסים מיוחדת זו, המושתתת על ערכים.
כאמור, הקשר מבוסס על אמון מצד המטופל ועל התנהגות ראויה לאמון מצד המטפל. הוא מבוסס גם על המניע של המטפל לעזור לחולה ולפעול לטובתו בכל הנוגע לשמירה על חייו ובריאותו, ועל היכולת והמוכנות של המטופל לסמוך עליו שיפעל לטובתו. זו למעשה מערכת יחסים בין שני אנשים הפועלים למען מטרה משותפת - בריאות המטופל. המטפלים והמטופל הם אפוא הרבה מעבר לנותני שירות ולקוח, הם שותפים. שותפים למלחמה בחול?י ולשמירה על בריאות המטופל. עליהם לפעול במשותף כדי למגר את המחלה, לעצור את התקדמותה ולצמצם ככל האפשר את פגיעתה באיכות חיי המטופל. 
שיתוף הפעולה בין הצדדים נדרש לאורך כל הדרך: בשלב הראשון, המטופל מציג לפני הרופא את הבעיה ומוסר לרופא את הנתונים במלואם. לשם כך הוא נדרש להשיב על שאלות הרופא באמינות ולא להסתיר שום פרט שיכול לסייע לו לאבחן את הבעיה ולמצוא לה טיפול מתאים. הרופא מצדו צריך להיות קשוב למטופל כדי לזהות את בעייתו ולמה הוא זקוק. עליו לדעת שגם אם לא נמצאה סיבה רפואית אובייקטיבית לתלונות המטופל, עדיין יש סיבה לבקשת המטופל את התערבותו.
לעתים קרובות נדרשות בדיקות לקביעת האבחנה, ותפקידו של המטופל הוא לבצע את הבדיקות החיוניות לקביעת האבחנה או הטיפול. כבר בשלב זה חשוב ששני הצדדים יגיעו להסכמה על הצורך בבדיקות. לדוגמא - אדם אשר מגיע לרופא עקב שיעול, ייתכן כי יתנגד לצילום ריאות, משיקולים שונים, כגון: רצונו להמעיט ככל האפשר את החשיפה לקרינה, הטרחה והזמן הכרוכים בפנייה למכון הרנטגן, אולי הוא מרגיש שזה מיותר או דווקא פוחד ממה שיתגלה בצילום. בתקשורת נכונה בין הרופא לחולה הדברים יעלו בגלוי ויתבררו בין הצדדים. יתכן שהחולה ישתכנע בחשיבות הבדיקה לטיפול בבעייתו, חרף כל השיקולים שכנגד. ואפשר שהרופא ישתכנע להמתין זמן מה ולראות אם השיעול פוחת או אם יש תסמינים אחרים שיסייעו לו באבחנה נכונה.
ברור שמצב שבו הרופא מפנה את המטופל לבדיקה והמטופל אינו מבצע אותה, ללא ידיעת הרופא, אינו תקין. במקרה הרע - החולה לוקה במחלה שלולא ביצוע הצילום, בדוגמה שלעיל, לא ניתן היה לאבחן אותה, ואז בהיעדר שיתוף פעולה מצד החולה תידחה האבחנה. ככל שהיא תידחה כך יקטן הסיכוי לטפל במחלה ולהביא לריפויה. במקרה הטוב, החולה יבריא בלי שנקבעה אבחנה מדויקת. אם הרופא לא הסביר למטופל שהשיעול נובע כנראה מהצטננות, שתחלוף בתוך ימים אחדים, וכי הצילום הוא רק ליתר ביטחון כדי לשלול אבחנות חמורות יותר - הרי אמון המטופל בשיקול הדעת של הרופא עלול להיפגע.
בשלב השני, לאחר שנקבעה האבחנה, יש למסור אותה למטופל. לא תמיד זה קל - אם המחלה קשה, החולה צריך לדעת ולחוש שהאדם שמולו מרגיש את כאבו ואת מצוקתו, שאכפת לו ממנו, שהוא יעשה כל שביכולתו לעזור לו להתגבר על המחלה ולהקל את סבלו. הוא זקוק לאיש מקצוע שאפשר לסמוך עליו, שיודע מה לעשות ואיך לעשות, שיהיה שם בשבילו בהמשך הדרך.
כעת נדרש שיתוף פעולה בין הצדדים לבחירת סוג הטיפול. מטרת-העל ברורה: לשמור באופן מיטבי על בריאות המטופל ורווחתו. אולם בפועל לא תמיד הדברים ברורים וחד-משמעיים. לכל טיפול רפואי יש סיכונים, תופעות לוואי וסיכויי הצלחה שונים. פעמים רבות מלווה ההחלטה באי-ודאות בעניין התוצאות, ומי שיישא בהן בסופו של דבר הוא המטופל. כיצד מחליטים לדוגמה אם הדרך המיטבית לטפל בכאבי גב בשל פריצת דיסק היא להורות למטופל לשכב במיטה עד שיירגע הכאב, לקבל טיפול פיזיותרפי, או לבצע ניתוח? לכל אחת מהאפשרויות יתרונות וחסרונות.
הרופא מגבש את המלצתו על סמך הידע המקצועי שלו, אבל המטופל הוא שצריך להחליט איזה מהטיפולים המוצעים לו מתאים יותר לאופיו, לתכניותיו ולמירוץ חייו. האם הוא מוכן להסתכן בניתוח בשביל הסיכוי לפתור את הבעיה אחת ולתמיד? ואולי הוא מעדיף לסבול את הכאב ובלבד שלא לקחת סיכון, ולו מזערי, לסיבוך שנתפס בעיניו קשה הרבה יותר. המטופל זקוק גם למידע על מהות הטיפול המוצע, על התוצאות ותופעות הלוואי שלו, כדי להתכונן כראוי לקראתו.
דברים קטנים ושוליים מבחינת המטפל יכולים להיות משמעותיים במיוחד למטופל. זה עשוי להתבטא במידע על כאב או תופעות אחרות שצפויות להיגרם מהטיפול, שאי-ידיעתן מראש יגרום למטופל בהלה וחרדה מיותרות. ואפשר שהדבר יתבטא במידע טכני - על הליך הטיפול, על ההכנות לקראתו וההגבלות שלאחריו, לדוגמא: טיפול אצל רופא עיניים שלאחריו אי אפשר לנהוג כמה שעות. על המטופל לדעת זאת מראש, כדי שלא יגיע למרפאה ברכבו ושלא יקבע למועד שאחרי הטיפול תכניות הכרוכות בנהיגה. אמנם ניתן לקרוא בחוק את זכותו של המטופל לקבל את כל המידע כאמור, אבל הדוגמאות מגוונות ורבות מספור, ולפיכך אין תחליף לרגישות המטפל והמערכת לצורכי המטופל ולהתחשבותם בהם. כאשר מגיע שלב הטיפול, במסגרת רפואת הקהילה המטופל הוא השותף הבכיר. הוא שקובע למעשה אם הטיפול יתבצע כנדרש. בידיו האחריות לנטילת התרופות, לביצוע בדיקות מעקב, לשמירה על הדיאטה שנקבעה לו, להתייצבות לטיפול אצל האחות, הרופא המקצועי או כל מטפל אחר - הכול על-פי התכנית הטיפולית שהוסכם עליה.
בשלב זה חשוב שתהיה בין המטפלים למטופל הבנה והרמוניה, שיפעלו יחד מתוך התחשבות וכבוד הדדי, בעת שהמטפלים כמובן משקיעים בשותפות זו את מיטב הידע, המיומנות ושיקול הדעת המקצועי שלהם. בתום הטיפול יש צורך במעקב ובפעולות למניעת הישנות המחלה, החמרתה או התפתחות מחלות אחרות. גם כאן נחוץ שיתוף פעולה צמוד בין המטפל למטופל. המטופל צריך להבין את חשיבות הפעילות הנדרשת ולקבל עידוד מהמטפלים להתמיד בה. בכל אחד מהשלבים יש מקום להערכה מחודשת של התכנית הטיפולית ובתקשורת פתוחה בין השותפים, לפי ההתפתחויות בפועל.
עו"ד עפרה גולן היא מרכזת ועדת האתיקה במכבי ומוסמכת באתיקה רפואית.
הכתבה פורסמה במכביתון.
בואו לדבר על זה בפורום רפואה ומשפט.
